היא מסתובבת ברחוב ההומה, רעש מסביב אנשים הולכים וחוזרים. תמיד שהיא בחו"ל נדמה לה שהחים שם אינטנסיביים יותר, מספקים יותר, הלוואי שהייתי גרה כאן היא מהרהרת ונאנחת, מסתכלת על הבניין העתיק של המוזיאון הלאומי האוסטרי, במרכז הרחבה ניצבת המצבה של זיגמאונד פרויד, אבי הפסיכולוגיה. היא תוהה כיצד אפשר לעשות מוזיאון על פסיכולוגיה, מה כבר יש בפנים ספרים על גבי ספרים או אולי קבוצה של אנשים משוגעים, היא מחייכת לעצמה מדמיינת בתוך הארמונות הקסומים האלו מוצגים אנשים מטורפים בכותנות לבנות, ועל כלאחד כתובת עם שם המחלה שהוא מיצג. היא נהנית להסתובב בערים זרות ובמיוחד ברחובות המרכזיים, לא סתם זה נקרא לב העיר, כל התנועה העורקים הראשיים והאנשים הכל מתנקז לשם, היא מאוהבת בתחושה של להיות במקום חדש, אחר, מאמינה שהסביבה הזרה תשנה גם אותה, אפשר להיות מישהי אחרת חדשה, להמציא את עצמה מחדש, היא מדמיינת את עצמה רוכבת על אופניים בסמטאות האוסטריות העתיקות, מטופחת כמו הבחורות שהיא רואה ברחוב, לבושה בחולצה לבנה עם שרוולים תפוחים וחצאית עד הברכיים והשיער מסופר עד הכתפיים, וכל המראה שלה סקסי מאופק ומהוגן, והיא מגיעה למשרדה שנמצא בתוך בניין עתיק לשימור, שם היא נפגשת עם עוד אנשים מאופקים ומסודרים כמוה.
היא מתיישבת על ספסל אבן ליד המוזיאון ונדמה לה שהיא מבחינה בה מרחוק, היא מתבוננת בה הולכת ומזהה את הצליעה הקלה ברגל ימין מהתאונה ההיא, הרבה זמן היא לא ראתה ולא שמעה ממנה, פעם הן היו החברות הכי טובות אבל כבר עשר שנים מיטל לא גרה בארץ, הקשר ניתק סופית לפני שנה, עדיין לא בטוחה לחלוטין שזו אכן מיטל, אבל ממהרת להתקרב אליה, אין ספק שאם זו מיטל היא מאוד השתנתה, השיער שהיה חום וארוך עד למותניים סופר לקרה בלונדיני שדווקא מאוד מתאים לפנים הפחות עגולות ממה שזכרה, ובכלל כל ההבעה נעשתה יותר מבוגרת ורצינית, אבל עדיין חייכנית ושמחה, מיטל דיברה בפלפון, עכשיו היא זיהתה אותה סופית, לפי הקול. מיטל עצרה מולה, עבר לה מבט של זיהוי בעיניים היא חייכה אליה אמרה "הי עיריתוש" במתיקות, אבל המשיכה לדבר בפלפון, זאת שיחה מאוד חשובה, היא מהרהרת, ומחכה בסבלנות שמיטל תסיים, היא מתרחקת קצת ממנה כדי לתת לה פרטיות, מיטל נראית אדם עסוק מאוד, היא יודעת שהיא עושה דוקטורט בפסיכולוגיה באחת האוניברסיטאות הכי נחשבות בעולם, אבל לא זכרה איפה. מיטל תמיד התרוצצה ממקום למקום עמוסה בספרים ובעבודות, ובקושי היה לה זמן להיפגש, עירית קצת קינאה בה, ביכולת הזאת להתחייב ללימודים ולעבוד קשה. הן הכירו בטיול להודו אחרי הצבא, שתי ילדות עם חלומות ורצון לנגוס בחיים, תמיד היה נדמה לה שמיטל היא זאת שאוכלת את כל העוגה ואילו היא מסתפקת בקצפת מלמעלה בקישוטים של העוגה," רוכבת על אופניים" היא יורדת על עצמה, "את חיה בוידאו קליפ תתעוררי", מיטל הייתה עדיין בשיחה, וכמו שכחה לגמרי מעירית הנעלבת שכבר התחילה לתהות על ההתנהגות המוזרה והפוגעת של מיטל.
עירית ישבה על ספסל אבן וניסתה להכחיש את קיומה של קבוצת ישראליים בגיל העמידה שהיו בטיול מאורגן, היא לא אהבה שמזכירים לה מאיפה היא, הם תמיד נראו לה בולגרים, צעקניים ווכחנים. הקבוצה הישראלית עמדה ליד פסל גדול ואבסרקטי שניצב ברחבה של המוזיאון, הפסל היה מוקף בגדר כדי למנוע מאנשים לטפס עליו, ופתאום מיטל ניגשה אליהם, הפנים שלה זורחות, טיפסה על הגדר הלבנה ופנתה אל הקבוצה בקול רם "אתם מדברים עברית?" אתם מישראל?" היא נראית מאושרת כאילו היא בעצמה מצאה כרגע את לוחות הברית, לתדהמת הקבוצה ועירית שצופה מהצד, התחילה מיטל לנאום בזכות ישראל, ולהטיף לציונות בשטף של דיבור לא הגיוני ולא עקבי ומדי פעם תיארה כמה כיף בארץ ואיך האנשים נחמדים וחמים, את הרחובות של תל אביב והים בקיץ, היא חזרה על זה שוב ושוב ואז צחקה צחוק קצר והיסטרי, המבט שלה לא ממוקד, בורח לצדדים או בוהה מעל לאנשים, לעירית היה נדמה שהיא שיכורה או נמצאת במצב של אי מודעות לחלוטין, הישראלים ניסו להתעלם מהבחורה המסכנה והמשוגעת שעמדה מעליהם והיא הייתה נבוכה בשביל חברתה.
קבוצה של יפנים תמימים התקרבה בסקרנות, הם הסתכלו על מיטל מנסים להבין אם היא מדריכה מתלהבת או אישה לא שפויה שברחה מהתצוגה של המוזיאון.
עירית קמה והתחילה להתרחק, רוצה כבר לחזור הביתה.
