אנדרומדה

הייתי כאנדרומדה

המצוירת ברקיע התכול,

שזרועותיה מתוחות וכפות ידיה כבולות,

כך באזיקים נכבלתי לטלטלות חיי.

אימי שלא כמו קסיופיאה,

מעולם לא התרברבה באוזני פוסידון.

את ערכיה החשובים

שתלה  במסירות בצדפי-חיי,

 לימדתני להיות מבוייתת.

והשגרה הממוסגרת הזו כבלתני

בשלשלאות לסלעי ימי.

לחיי היום-יום המתעתע בסימניו.

וחיכיתי לפרסאוס שיתעופף עדי

שינחת בנתיב שירי,