הגן של חווה
2003\10\27
עברו יומיים ואיבר המין שלי כאב. אלה קראה לו המקל של אבי, המקל שלא מרביץ ולעיתים לא משפריץ. אלה אהבה לצחוק עלי. אבל מה איכפת לי.- לה היו הסיבות שלה בקשר, ולי הסיבות שלי. לא התייחסתי לעקיצות וללגלוג שלה. לפעמים כשהיא הייתה במצב רוח טוב אז היא הייתה מחייכת אלי, ואז , באותם רגעים הייתי סולח לה על הכל. לא שהיה איכפת לה. היא לא רצתה את סליחתי. גדולה כמו מלכת הקן. גבוהה ממני רק בסנטימטר או שניים. ולכן לידי תמיד הלכה עם נעלי עקב, כדי לגרום לי להרגיש קטן יותר. אך לעבודה נהגה ללכת בנעליים שטוחות כדי לא לבלוט מעל בנים אחרים. זוהי אלה. זוהרת יותר כמו אלת נקמה מאשר אלת רחמים וצדק.
אלה התישה אותי בימי הביוץ שלה וכאשר לא גמרתי והיא התעייפה מתנועותיה, היא ירדה עלי וצעקה עד שגרונה עייף גם הוא.
*************** ************** *************
אם הוא לא גומר הרי אין טעם לשכב איתו. אלה לא שכבה איתו בימים אלו כיוון שנהנתה אלא רק משום רצונה בילד. ואם כבר היא התאמצה להעמיד לו, אז שיצא מזה משהו.
*********************** **************** ***********
השתדלתי להתחבא תחת הכרית כשהיא צעקה. השתדלתי להירדם, אך כיוון שיש לי בעיות שינה גם בלילות שאלה לא צועקת, אז כשהיא צועקת איני מצליח בכלל להירדם, וכשאני מנסה ליצור גינה חדשה איני מצליח בכך. אפילו איני מצליח להיעזר בנמלים כי הבקשות שלי מבולבלות.
ביום שלישי לקח אותי אדיב לראות את השטח שבו אני אמור לתכנן את הגינה לתחרות. אלה בכלל לא רצתה לשמוע על התחרות.
"שמע, אבי, זו מה זה תחרות חשובה. כמעט כל הגננים החשובים בדרום ישתתפו. יגיעו מבקרים מכל הארץ. אם נצליח לעשות עליהם רושם, אז אנחנו בשמיים. אתה תעשה את זה, נכון?" שאל אותי אדיב ואפילו לא הסתכל עלי, כאילו אני רק תוכנת מחשב.
"אדיב, אתה מתכוון שאני צריך לעשות עליהם רושם? אבל אני אף פעם לא מנסה." אני עובד בגינה לפי הקווים שהנמלים יוצרות לי, אני רק מוסיף גוונים, הנמלים לא מצליחות להעביר לי מסר לגבי הצבעים ואני חושב שהן עיוורות צבעים. אבל אף פעם לא שאלתי אותן.
אדיב בכלל לא התייחס למה שאני אומר לו ונראה היה לפי המבט בעיניו שהוא כבר סופר כסף. עזבתי אותו והתחלתי מסתובב בחלקה הקטנה שניתנה לעסק של אדיב כדי שיצור בה גינה לתפארת. סליחה בעצם אני זה שאצור בה יחד עם החרקים גינה מפוארת. החלקה הייתה מלבנית כעשרה מטרים על שמונה מטרים עם שיפוע קל כלפי המרכז. אני מאמין שמי שלא אוהב גינון לא יבין על מה אני מדבר. אבל הנטייה הקלה של החלקה מזרחה, זה ממש מה שאני אוהב. השמש זורחת משם. מברכת את הגן ומה שבתוכו. את הפרחים והעצים. את הדשא אם יש, ובמיוחד את החרקים שצריכים להתחמם כדי להתחיל את הפעילות שלהם. כבר התחלתי לחלום על מספר רב של אפשרויות לגבי הגן, אך ידעתי שקודם אני צריך להגיע לחלקה ולהיות בה לאורך כל היום. לראות איך השמש והקרניים שלה נופלות על כל רגב אדמה. רציתי להריח את האדמה, לנשום אותה עמוק. לעבור כך כל מטר של חלקה, לדעת איפה האדמה יותר מלוחה או חמוצה. אם יש בה מינרלים שיכולים לעזור לגן שלי, לגן שלנו.
"אבי, בוא, זזים, חוזרים לעבודה. היום קצר, תזיז את התחת." אדיב, לא כמו אלה, יודע באיזה צד מרוחה הגבינה, הוא לא יורד עלי, לעיתים הוא מגלה חוסר סבלנות לשיגעונות שלי. אבל הוא יודע שבגלל השיגעונות הגינות יוצאות כמו שהן ולכן הוא נזהר לא לפגוע בי.
הרמתי את עצמי מהקצה התחתון של החלקה. רואה תוך כדי התרוממות, את האבק נמשך לצד הצפוני, רוח קלה עזרה לו. צריך לזכור את זה חשבתי לעצמי. הרוח שבאה מדרום חמה יותר. ונעימה לחרקים.
בדרך חזרה אדיב נראה היה מהורהר, אז גם אני לא פתחתי את הפה.
********************** **************** *************
אדיב לא ידע אם לספר לאבי על כך שראה את אלה לא פעם בבתי קפה מתגפפת ומתנשקת עם נשים אחרות. העובדה שדחתה אותו, פגעה בו, אך ויתר עבור אבי על נסיונות נוספים להתחיל איתה. אך בשנתיים האחרונות, לפחות ארבע או חמש פעמים, הוא ראה את אלה במצב אינטימי עם בחורות שונות. הוא חשש שאם יספר לאבי, הוא עלול להשתגע ואז העסק יפסיד את העובד הכי טוב שלו. אדיב לא רצה להפסיד את אבי, בשבילו אבי היה הנכס העיקרי של העסק. הוא זה שהביא את עיקר ההכנסות והרעיונות לפיתוח גינות חדשות. והדבר הטוב היה, שלאבי אין דרישות. אדיב לא ידע מה לעשות ולכן העדיף לשתוק בינתיים.
**************** ****************** ***********
אני לא אוהב להפריע לאנשים לחשוב. כשהייתי נער צעיר והיה לי מה להגיד, והייתי משוחח עם אבא שלי. שמתי לב לא פעם, שכשאני מדבר הוא היה שותק, אבל מבטו היה מרוחק. לכן הייתי שותק עד שהוא היה פונה אלי ושואל: " מה אמרת נחמן?" כשהוא היה קורא לי נחמן אז ידעתי שהוא עדיין מהורהר למרות שכאילו הוא מדבר איתי. מאותו רגע השתדלתי להביט אל האנשים המדברים אלי ולשים לב אם הם בכלל איתי.
עם הנמלים כשאני מדבר, אני יודע שהן לא שומעות אותי. אבל הדיבור איתן משחרר אצלי את הלחצים. אני מאמין שלמרות שהן לא שומעות אותי. הן מודעות אלי ולאהבתי אליהן. אני מאמין שהן מעבירות את המסר בדרך לא דרך אל מלכת הקן שמחזירה אליהן מה לעשות. יש להן מודעות קהילתית כוללת. כך אני עוקב אחר הנתיבים שהן משאירות למעני בגנים ויכול לבצע את עבודתי בקלות רבה יותר. אני יודע שהן לא באמת חושבות עלי.
********************** ************** *********
כמה שאבי טועה.
*************************************************************
אבל יש בי את האמונה, בקצה המוח, שהן מכירות אותי ועושות למעני כמו שאני עושה למענן.
********** *******************
כמה שאבי צודק.
*******************************************************
"תגיד, אבי, כבר יש לך תוכנית לגינה?" פנה אלי אדיב לפתע. נוהג ביד אחת ומחזיק סיגריה בידו השניה. הוא ידע שאיני סובל את הריח של העשן. במיוחד כשהוא נפלט אלי.
"עדיין לא. אני צריך להגיע לשטח במשך יומיים שלושה, ולשבת שם כל היום, אני צריך גם לראות את כל כיווני הרוח והקרניים של השמש. צריך גם לקחת כמה ניירות צלופן צבעוניים כדי לראות אילו צבעים יתאימו למקום. ראיתי פעם תוכנית ב: b.b.cאיך מעצב גנים מניח צלופנים בגינה וכך מחליט אלו צבעי פרחים יתאימו. אני רוצה לבדוק באיזו עוצמה הרוח נושבת כדי לראות אם אפשר להציב פעמונים. ואני גם רוצה לראות כמה מגזינים של גינון בספריה. אולי יש שם רעיונות שיעזרו לי." ידעתי שכל מה שאמרתי, באמת אני רוצה לעשות, מלבד להיות בספריה ולראות מגזינים. אני לא אוהב להשתמש ברעיונות של אחרים- אבא שלי פעם אמר לי :" תהיה אתה עצמך. אתה לא קוף שמחקה אחרים. אפילו שקשה לך, תדע שיש כאלו שאוהבים אותך ותומכים בך. תהיה נאמן למה שאתה מאמין." באותו רגע הכי אהבתי אותו. אני יודע שהוא רוצה רק טוב בשבילי, אבל יודע שאני צריך להתמודד עם מי שאני באמת. הוא מוכן יחד עם אמא שלי והאחים שלי לתמוך בי.-
אדיב הסתכל עלי מרוחק. "אין הרבה זמן, אל תבזבז אותו. אבל מבחינת עובדים וציוד קח כמה שצריך."
אדיב הנדיב. "אדיב אני מעדיף לעבוד לבד. אולי להרים דברים כבדים אצטרך עזרה." אדיב ידע שכך אני אגיב. לכן לא היה לו איכפת להיות נדיב.
כעבור שעתיים כבר עבדתי באחת הגינות הקבועות שלי, בעלת הבית הוציאה למעני שתייה קרה ועוגיות. את השתייה כמובן ששתיתי, אבל את העוגיות פוררתי מבלי שבעלת הבית תראה ופיזרתי לחרקים שלי. עדרתי, גרפתי, השקתי וגזמתי. ליטפתי ענפים לאחר שפצעתי אותם במזמרתי וביקשתי מהם סליחה. הסברתי להם שאני גוזם אותם אומנם עבור בעלת הבית, אך גם להם הגיזום מועיל. עץ בריא הוא עץ שטיפלו בו. הוא מפריש קצת שרף במקום הגיזום ואז הפצע שלו נרפא. לפעמים אני מורח משחה מיוחדת שבשבילו היא כמו יוד. אבל אם הענף יהיה גדול וכבד, אז הוא ישבר, פצע כזה קשה לרפא. לפעמים, כשקיבלתי גינה חדשה שעדיין לא עבדתי בה אף פעם, ראיתי בה את ההזנחה ואת הפצעים או הגלדים הגדולים בעצים. באותם רגעים רציתי לבכות. כאב לי על העצים או השיחים המסכנים. אני אוהב את העבודה שלי. אני זה שמציל את הגינות, אפשר לומר שאני רופא גינות.
******************** *********** ***************
גם זו סיבה שנמלים אוהבות את אבי, גם הן חלק מהמארג הטבעי, גם הן חיות ממה שהטבע נותן וממתנותיו, לכן הן מטפלות במי שאוהב את הטבע.
*********************************** ***********************
"ביום שני אני לא אהיה כאן, אבל תכנס לגינה היא תהיה פתוחה. אני אומר לשכנים לא להיבהל ממך." אמרה בעלת הבית כשנפרדנו.
החזרתי את הכלים לעסק וחזרתי אל הגינה הקטנה בבלוק בו גרתי. נשכבתי על האדמה החמה והמריחה ניחוחות שאף בושם לא יכול להעניק לי. פיזרתי פרורים ששמרתי בכיס גם לנמלים שלי. בדרך כלל ליד השיירה ולא במרכזה. הנמלים מצאו את הפרורים מיד ולקחו אותם אל הקן. שכחתי את עצמי עד שנעל בעטה קלות בצלעותי. הבטתי אל הבועטת, יודע שזו אלה. "נו חדל אישים, אני צריכה עזרה לקחת את הסלים מהאוטו למטבח, אז אולי תזיז את הגויה שלך ותעזור לי." לא נעלבתי, זו אלה.
קמתי, ניערתי את האבק מעל בגדי. "תראה איך אתה מלוכלך. אתה גורם לי כל הזמן לכבס. מה אני שיפחה שלך? למה אתה לא שומר על הניקיון?" אלה פנתה מעלי בזעף, זורקת את מפתחות הרכב על האדמה, גורמת לי להתכופף ולהרימן. לא שאיכפת לי להתכופף, כשאני מתכופף אני רואה דברים חדשים. הפעם ראיתי מושית- חיפושית משה רבנו- יפהפיה, זה שווה הרבה צעקות והתכופפויות.
נשאתי את כל הסלים אל המטבח הנקי. מקווה שאלה לא תשכיב אותי שוב על הרצפה. למזלי זה לא קרה. כנראה ימי הביוץ עברו. אלה עזבה אותי לנפשי והלכה להתקלח. אכלתי אוכל קר שנשאר מאתמול, בכל מקרה לא הייתי רעב. ובכלל, אוכל רק כשהוא טעים, אז אני רעב אליו. אלה יצאה נקייה ומריחה. היא אוהבת לבשם את עצמה בבושם מבקבוק שנראה כמו שפתים ויש לו שם של צייר. אני לא זוכר איך קוראים לו. אני לא אוהב בושם. לטבע יש ריח כל כך טוב, אז אני לא צריך בושם. אלה לבשה קימונו פרחוני שאותו אהבתי. אתם יודעים, בגלל הפרחים.
אלה ניגשה ישר אל הטלפון והחלה לקשקש עם חברות. נכנסתי גם אני למקלחת והתקלחתי למזלי במים פושרים. אלה גומרת תמיד את המים החמים. היא לא משאירה לי בדרך כלל מים חמים ואני לא מתקלח לפניה, כדי שלה יהיו מספיק מים חמים. אבל אני חושב שהיא טועה. אסור להתקלח במים חמים מידיי. עדיף לשטוף את הגוף במים קרים או פושרים. אחרת הגוף לא מסתגל לשינויים החיצונים. באותו ערב ראיתי תוכנית על חיות הבר של אוסטרליה. על הדינגו שהוא כלב הפרא ועל הקואלות החמודות שתלויות רוב הזמן על האקליפטוסים, מכרסמות עלים. חבל שלא הראו כלום על חרקים.
בבוקר מצאתי את עצמי על השטיח, בטח אלה דחפה אותי בלילה ולא שמתי לב. אני בדרך כלל ישן כמו מת ולא מרגיש כלום. יצאתי לעבודה מנשנש –מילה יפה, נכון?- ביגלה.
אדיב חיכה לי, "יש לנו לקוחה חדשה, היא ביקשה דווקא אותך. אמרה שקיבלה המלצה עליך ממישהי אחרת. אנחנו בדרך כלל לא עובדים בשכונה הזו, אז תעשה עבודה טוב ויהיו לנו גם שם לקוחות." אדיב נתן לי את הכתובת והסביר לי איך להגיע לשם.
הגינה לא הייתה מוזנחת, אך גם לא מטופחת. האישה שחיכתה לי הייתה צעירה בשנות העשרים המאוחרות שלה. נמוכה מעט ממני ומלאה, בכלל לא שמנה. פניה מחייכות ושיניה לבנות. שערה קצר ועיניה כחולות. זו פעם ראשונה ששמתי לב למראה של אישה. אף פעם זה לא עניין אותי בעבר. היחידה שראיתי ושמתי אליה לב, הייתה אלה. מלכת הקן שלי.
"קוראים לי חווה." היא הושיטה את ידה אלי. לא הייתה לי ברירה אז לחצתי לה אותה.
******** **************** *******************
יש לו יד מיובלת כל כך, בטח מעבודה, חשבה חווה. היא ממש אוהבת ידיים כאלו. אצבעות ארוכות וחזקות. יש להן נשמה. הן שונות מהעיניים שלו, הללו מתביישות להביט אל הפנים. לא יודעות לאן להסתכל. ואילו הידיים יודעות מה הן עושות. מכירות את עבודתן. בשונה מאבי שהתבייש להפשיט את חווה בעיניו, חווה סקרה אותו היטב והחליטה שמה שהיא רואה, מוצא חן בעיניה.
******** ****************** *************
"קוראים לי אבי. ואני מבין שביקשת שאני אגיע לטפל לך בגן." אמרתי. היא הנהנה בראשה. "אז אני אשמח לראות את הגינה ולוודא את מצבה ומה צריך לעשות."
חווה הסתובבה והחלה להראות לי את הגינה. ראיתי שהיא מלטפת בידיה וגם בעיניה את השיחים ואת הפרחים. שהיא נושמת את הניחוחות המבושמים שנדפו מן העלים הירוקים המבריקים. ממוללת את העלים הכסופים של הלויקופיליום. נזהרת מקוצי הבוגנויליה. היא מצאה חן בעיני באותו רגע. "את רוצה שכבר היום אני אטפל בגינה?" ראשה עלה וירד. עיניה עצומות בעונג השקט ששרר בגן. גם אני הרגשתי בו. "מי טיפל בגינה קודם?" הייתי סקרן, כיוון שאנשים לא מחליפים סתם כך גנן.
"אני." היא התיישבה על פיסת דשא קטנה. ישבתי מולה. זה לא נעים להיות גבוה כל כך, אילו נשארתי עומד, היה עליה להרים את ראשה כדי לדבר אלי. "אבל עכשיו אין לי יותר זמן לבלות בגינון. אני זקוקה למישהו שאוהב את מה שהוא עושה. ואת מה שהוא יעשה לגינה שלי. ראיתי גינה שמצאה חן בעיני, חיכיתי לראות מי מטפל בה ואיך. לפי מספר הטלפון על הטנדר שלך, הגעתי לבוס שלך וביקשתי שישלח אותך גם אלי." היא חייכה. השמש פרצה מתוך חיוכה. זז לי משהוא בפנים בבטן ואיני יודע מה זז. "אני מקווה שאתה תטפל בגינה שלי."
"ברצון, בשמחה. בדרך כלל אנשים רוצים רק גינה יפה ולא איכפת להם מהנשמה של הגינה. אצלך אני רואה שאת מחוברת אל הגינה." אף פעם לא דיברתי כך, אף פעם לא הרגשתי צורך לדבר באופן כזה מבלי יכולת לשלוט על מה שאני אומר. כאילו שסתום נפרץ. מוללתי ענף קטן של סיגלון שנשר מן העץ, וזה עודד אותי. הרגשתי שהיא רוצה לשמוע מה שיש לי לומר. "כשאני מסתכל על הגינה איני חושב שיש הרבה מה לשנות בה. צריך רק לטפל בה. צריך לעודד את החרקים והציפורים להגיע אליה. אולי גם צפרדעים יהוו תוספת מכובדת. בכל העולם חובבי גינות מזמינים את הטבע לגינתם."
חווה הביטה בי מופתעת. "איני אוהבת חרקים, אני מרססת תמיד את הגינה. הם מפריעים לי. מגעילים אותי." חווה הביטה אל פני ובעיניה ראיתי מזימה. היא לא שנאה חרקים. אז למה היא אומרת את מה שהיא אמרה.
"אני מצטער, בגינות שלי אני מעודד חרקים. יש להם קיום וסיבה. אני מאמין שבעתיד אצליח לשכנע אותך. אבל זה התנאי שלי. בגינות אחרות בעלי הבית לא יוצאים באמת לגינה. הם רואים אותה דרך החלון. היא הויטרינה שלהם. אבל אצלך. אני מאמין שתצאי הרבה לגינה ולכן מראש אני אומר לך שאני מעודד חרקים ובעיקר נמלים." עיניה חייכו.
"טוב, אני מסכימה." לא הבנתי איך היא משנה את דעתה כל כך מהר אבל גם לא היה איכפת לי, העיקר לראות אותה שוב. העיקר לטפל למענה בגינה שלה. מישהו שמעריך גינות ולא רק יופי חיצוני שלהן.
*********************** ************* ******************
אבי לא הבין שהוא מתחיל להמשך אליה. היא מצאה חן בעיניו אך הוא היה כבול אל אלה. בכך שיטפל לחווה בגינתה, הוא יהיה לידה, יראה אותה, מבלי לעולל כל רע לאלה.
******************************* ***********************
יצאתי אל הטנדר החבוט, מעמיס על זרועותי את המעדר והמגרפה, את הקילשון ואת שק הדשן. חזרתי והתחלתי מריח את האדמה בכל פינה בגינה. הופך קטעים קטנים וחשופים כדי לדעת מה יש למטה. למזלה של חווה ולמזלה של הגינה שלה, היו מספיק שלשולים באדמה. הם תיחחו אותה אכלו את הפרורים שלה והפרישו אותם עשירים יותר. חיפשתי קן נמלים ולא מצאתי. צריך להביא נחיל אחד לכאן, החלטתי. עבדתי כך במשך כמה שעות, מנגב את הזיעה בשולי השרוול. חווה הביאה לי מים קרים שאשתה וחזרה לשבת על פיסת הדשא הקטנה שבמרכז הגינה, מביטה במעשיי. כנראה שהרשמתי אותה. האמת שרציתי מאוד להרשים אותה.
קשה היה לי להודות שהיא מצאה חן בעיני. כשקמה לאחר זמן מה ממקומה ונכנסה אל תוך הבית. התעצבתי. רציתי להמשיך ולראותה מזווית עיני, יושבת ובוחנת את מעשי. היא יצאה כעבור זמן מה ובידה כריכים ובקבוק בירה. "שב לידי ותאכל. הכנתי אותם עכשיו. אני מקווה שאתה אוהב כבד קצוץ." כריך הושט אלי, לכן התיישבתי מולה על האדמה- לא על הדשא.
"כן, אני אוהב כבד קצוץ." לקחתי את הכריך ונגסתי בו. הלחם היה פריך כאילו יצא מתוך תנור קליה. חם כמו הכבד הקצוץ המעורב בבצל מטוגן קלות. הטעמים התערבבו לי בפה, עולים מהחיך אל מערות האף. [אף פעם לא חשבתי על דימויים כאלה. משהו קורה לי, הרגשתי.]
******* ******** ********* ******
אבי עורר את סקרנותה. מצד אחד אמרו עליו שהוא קצת אדיוט, או לפחות כבד מחשבה. אבל היא לא הרגישה בזה. ואיך שהוא מרגיש את הגינה שלה. אפילו היא, ששתלה כמעט כל שתיל בה לא מבינה אותה כמותו. אומנם מוזרה הייתה לה האובססיה שלו בקשר לחרקים. אבל כבר הזהירו אותה לגבי הנושא.
********* ********* ********* *****
בערב חזרתי אל ביתי אבל לא ניגשתי אל הנמלים. הפעם לא היו לי פירורים בשבילם. עליתי במדרגות מהורהר. אלה כנראה הופתעה כשלא מצאה אותי שרוע בגינה מול טור הנמלים. היא ניגשה אלי והניחה יד על מצחי. פעם ראשונה שאלה מראה איזו דאגה אלי.
"אתה מרגיש טוב?" פני הופנו אליה, אך מבטי היה מרוחק. לא ידעתי מה לספר לה. שאני מרגיש רגשות שהרגשתי רק כשהכרתי אותה? שהפעם הרגשות האלו אינם מופנים כלפיה? שהפעם הרגשות הללו נטולי פחדים?
"כן אני מרגיש טוב. יש תחרות. אני פשוט חושב איך לסדר את הגינה שבתחרות." התחמקתי אבל הרגשתי רע בגלל זה.
לך אל הנמלה עצל, ראה דרכיה...
עצל, פחדן, טיפש... לימדו ממי שיכול ללמד. שימרו על עיניים פקוחות וראש המוכן לקלוט.
