היום הבאתי סיפור מתוך סיפורי ולא פרק המשך. אני מבקש סליחה. אני צריך להרהר לגבי המשך הבאת הפרקים לאתר. אני עדיין מעוניין לפרסם את הספר ואיני יודע איך יתקבל הדבר בהמשך דרכי. עמכם הסליחה.
יש כבישים
יש כבישים המובילים לתל אביב ויש כבישים המובילים לירושלים. יש כבישים המובילים במעלה ויש במורד. אבל יש גם כבישים המובילים לשום מקום. מתחילים מאיפה שהוא, ולא לאן שהוא.
גם אני לעיתים קרובות עולה על כביש. בדרך כלל, אני נוסע עם מטרה ברורה. אך כשאני במצוקה. מוטרד או מאוכזב ממשהוא, אני עולה על הכביש לשום מקום.
הכבישים ברובם עשויים אספלט שחור, אך יש גם כבישי בטון. אותם סללו כדי שמטוסים יוכלו לנחות בשעת צרה. אבל הכביש שמוביל לשום מקום מתחיל באספלט שחור, ממשיך לעפר חום ומשם,מקטע שונה, כל פעם לפי הרגשתי, כל צבעי הקשת ומגוון של חומרים לוקחים בו חלק.
רבתי עם אשתי. כל אחד יכול לריב עם אשתו. אבל אני שונא לריב. זה גורם לי קרקושים בבטן, אני חושב על האירוע לילות שלמים, ואפילו מאמין שאשתי כבר לא אוהבת אותי. מה שתמיד מתברר כלא נכון. אבל זהו הצד הילדותי באופיי. אז כבר אמרתי שרבתי עם אשתי. ובדרך כלל לריב אצלנו זה קצת להתווכח. וכשאנחנו רבים אני חייב לברוח. יש הבורחים לטיפה המרה ויש הבורחים לחבר לעת צרה. אני בורח אל הכביש לשום מקום. כדי שכל פעם אגיע למקום אחר ומפתיע.
הפעם רבנו על... ממש לא משנה. מה שמאוד משנה הוא שנפגעתי מזה שרבנו והלכתי. משאיר אותה נבוכה וללא יכולת להפטר מהלחצים שלה. עליתי למכונית המשפחתית הקטנה שלנו. קטנה וחבוטה. התנעתי אותה ונהגתי בזהירות- למרות שכעסתי- דרך שער הכניסה אל הכביש לשום מקום. אין לי בעיה למצוא אותו כל פעם. כל פעם שאני זקוק לו.
נהגתי כל הדרך אל הכביש בציפייה. מה יתרחש הפעם? הכביש אל הכביש היה עמוס במכוניות אחרות, לכן לא פתחתי את החלון. אני לא אוהב עשן או רעש צופרים. אני לא אוהב את הלחץ שבכביש. נהגים ללא סבלנות או סובלנות.גם בויכוח או במריבה, לעיתים קרובות אין סבלנות או סובלנות. בשבילי הכביש הוא המשקף את מצב הרוח. מידי פעם אותת לי נהג או נהגת. אי אפשר להבחין ביניהם- גם לי יש קוקו ועגיל. היו פעמים בהם שמתי לב לאיתותים והיו פעמים בהם הנהגים נתנו את הדעת שאינני שם לב. בשלב מסויים עזבתי את הכביש הראשי ופניתי לכביש צדדי. נהגתי ונהגתי. מחפש את הכניסה לכביש המיוחל. עדיין הייתי פגוע מהוויכוח הטיפשי שאיני זוכר אף פעם מהו.
הכביש שלי הופיע לפניי, אין לו שלט, או תמרור הוריה. צריך פשוט להכיר שזה הכביש. ירדתי מהכביש הצדדי לכביש הצדדי עוד יותר. הכביש לשום מקום.
אז עליתי על הכביש והתחלתי נוהג לאורכו. עברתי את קטע האספלט שהיה קצת משעמם. מראות כמו בכל כביש רק ללא מכוניות. דבר שאפשר לי לפתוח חלון. דרך החלון הפתוח חדרו ללא הזמנה גם רוח וגם ריח. רוח קרירה ליטפה את פניי ואת כתפי והחלה לתפוס לי את הצוואר. וריח פריחה ריסס את נחיריי וגרם לי להתעטש. לכן סגרתי את החלון כמעט עד הסוף. משאיר חרך זעיר כדי למתן את שני הרישים. הם אומנם ניסו להדחק פנימה אבל גופם הגדול לא אפשר להם. הם צריכים דיאטה. לא הדלקתי את הרדיו כי הוא מקולקל או מקולל או איני יודע. שיקח אותו השד. אני דווקא אוהב מוזיקה. שמש צהובה כמו תמיד עמדה במקום מסויים בשמיים ולא הפריע לי. היא לא הייתה מולי. לכן גם לא הרכבתי משקפי שמש. הסהר לא הסתער עלי כיוון שפחד מהשמש. הוא נשאר במקום. כנראה שלא רק לגבי בני אדם לא יודעים אם הם זכר או נקבה. גם לגבי הירח. אם הוא ירח, אז הוא דומה לזכר. אם הוא לבנה, אז הוא נקבה. שטויות. חשבתי לעצמי. בשבילי הוא נקבה. ממלא לעצמי את המוח. מנסה לברוח מהוויכוח שאיני זוכר על מה הוא.
הכביש הפך לדרך מוצקה ורכה, לא שחורה לא אפורה. חשבתי שזה בגלל הריב בין השמש לירח על השליטה בשחקים. המשכתי לנהוג, בריכוז. מביט לכל עבר כדי לראות מתי מתחילה הדרך לשום מקום. אבל משום מה היא לא התחילה. כעבור כמה קילומטרים הסתובבתי כי חשבתי שאולי טעיתי. תוך כדי הפניה ראיתי מולי, לא על הכביש אלא על השטח החרוש לצד הכביש את הלשום מקום הזה.
על החיים ועל המוות. מקסימום נשקע. אומנם אין לי רכב ארבע על ארבע אבל שיהיה. הגלגלים ירדו לשולים. בשבילי שולי העולם. ואוטו לא שקע. כאילו נסע על ענן. אבל לא הרוח דחפה אותו אלא הדלק שהזין את המנוע, וההגה שכיוון לאן שרציתי אני. אני רציתי קדימה.
מראות הרכב הפכו עמומות. המראות הפכו הזויים. המאבק בין שני שליטי השמיים ניטש כאן ביתר עוצמה. כל אחד רצה למשול. אני לא השתתפתי בקרב אבל ראיתי את הצבעים. קשת זוהרת בקצה האחד ליד השמש. עמומה בקצה השני ליד הלבנה. ובאמצע כמה גוונים נוספים המבהירים או מתעממים לפי הקרבה. עצרתי את הרכב בדיוק באמצע הקשת. רוצה לדעת מה התוצאה שתהיה בסוף. אך לא ראיתי שום שינוי. יצאתי מהרכב אל הענן שעליו הייתי. לא ידעתי את מי לעודד. אהבתי את שניהם ואני מאמין ששניהם אהבו אותי. משום מה נראה היה לי ששניהם פונים אלי בבקשת עזרה. לא רציתי לבחור ביניהם. לכן התיישבתי על הענן, אבל הם לא וויתרו לי. הרגשתי שאני נישא כלפי מעלה אל מרכזה של הקשת . ממש שם במרכז הניח אותי הענן. ראיתי עצמי כמו היד של אלת הצדק השוקלת מעשיו של מי טובים או רעים.
אני, האיש שלא אוהב לריב צריך להחליט. ברחתי מהבית אל סוף העולם כדי להימנע מויכוח עם האישה. כדי לא לחשוב על הצד השני, ואילו כאן, מוטל עלי לחשוב על שני מתווכחים בו זמנית. לראות מי מהם צודק.
בכלל על איזה ויכוח הם בונים את המריבה. על מה המאבק. לא הבנתי בכלל. בדרך כלל שני שליטי השמיים מסתדרים האחד עם השני ללא מאבק. בדרך כלל הם מתענגים זה על זו. אופפים זה את זו. מתערטלים זה מול זו. חובקים זה את זו לפני הפרידה, שולחים שלל נשיקות של צבעים בשקיעות וזריחות. נעלמים זה מזו לזמן קצר. ואז חוזרים ונפגשים. לא למאבק אלא למעשה אהבה.
נפלתי מן הענן אל מה שהיה למטה. מצע רך. הבטתי לכיוון השמש. אור. הפנתי מבט ללבנה. אור וחושך. החזרתי מבט לשמש. חושך. חשבתי על זה לרגע.
הגעתי למסקנה: אני חוזר לאישה עכשיו. שהשמש והירח יפתרו את הבעיות שלהם לבד.
אשתי ואני נפתור את שלנו.
