אביונה (מתוך אלף בית של חיים-קובץ סיפורים) / רונן
עשיתי גם אותו. יש משהו מאוד מתגמל במשפט הזה למרות הסלנג הבוטה שלו. אני עושה הבחנות כאלה מדי פעם – הבחנות שפתיות - השפה היא כלי העבודה העיקרי שלי. בתור שפה אני כוללת גם את שפת הגוף. היא כמעט האמצעי היחידי שלי לתהות על קנקנם של מטופלי. מה הם בוחרים להגיד ומה שלא. השתיקות, ההפסקות בין המשפטים, הטון, הנימה, כל אלה מאפשרים לי הבנה של עולמם הפנימי. ללא ההבנה זו לא אוכל לעזור להם. רוב האנשים אומרים בזמן הטיפול מה שהם חושבים שאני רוצה לשמוע. מסווים את הבעיות האמיתיות תחת מעטה מילים. כמו עם סוכריות דביקות צריך קודם להסיר את העטיפה. לפעמים הם אפילו מסתירים זאת מעצמם. למזלי יש תמיד את התת מודע. התת מודע הוא כמו ילד קטן שמחפש כל הזמן תשומת לב. כמו ילד הוא תמיד נמצא תחת השגחתו של המבוגר האחראי וכמו ילד הוא ינצל כל הזדמנות בכדי לזכות בהכרה שלו, בתשומת הלב. אפשר בהחלט לומר כי התת מודע הינו תשומי לא קטן. אבל כשאני באמת רוצה להכיר מישהו – אני חייבת לעשות אותו.
אני מודה כי במשפט הזה יש גם המון יוהרה. כאילו לאדם השני לא היה קיום לפני שפגשתי בו. מעין השלכה של הצורך שלי על בן זוגי. נכון שזה משהו מאוד שוביניסטי. אמירה שהיא בדרך כלל גברית באופיה. אני לא יכולה לטעון לחפות שוביניסטית אבל מצד שני לא ניתן להאשים אותי שאני שובניסטית. מבחינתי לעשיתי אותו או אותה יש את אותה המשמעות. כשאני פוגשת אדם מעניין, שאני באמת רוצה להכיר, אני נכנסת איתו למיטה. גבר ואישה זה הינו אך. בשלב הראשון יורדים הבגדים. אם הבגדים עושים את האדם אז אדם ללא בגדים מהו? לא הייתי מגדירה את עצמי כחתיכה או כפצצה מהממת. נאה הינה הגדרה שאני חייה עמה בשלום. אין לי שום רגשי נחיתות כלפי גופי ואני מרגישה בנוח בערום. עור בצבע זית על פני מאה שישים וחמישה סנטימטר שהנם גובה ממוצע חף מרגשי נחיתות. חזה לא גדול (חזיה בגודל B) אולי מרחיק אותי מהאידאה הגברית אבל מאפשר לי להסתובב גם ללא חזיה כשבא לי.
מהי האידיאה הנשית? זו שאלה שאף פעם לא הטרידה אותי. שיער שטני העשוי בתספורת קצוצה, משווה לי אומנם מראה נערי אבל חוסך שעות של השקעה וטיפוח. חמישים ושניים הקילוגרמים המתפזרים באופן כמעט שווה למעט אזור קטן בשיפולי הבטן, מעט מעל לקו שיער הערווה, המקנים לה עגלגלות רכה. הכרית שלי אני קוראת לו. אחרי שעות רבות בחדר כושר השלמתי עם המרד הקטן של גופי ואפילו התחלתי לטפח אותו. אותה הגבעונת הפכה להיות אצלי האזור הארוגני השני בטיבעו. אולי פשוט עשיתי העתקה מכיוון ששדי לא גדולים מספיק. ברגע שבן זוגי מניח שם את ידו אני מתחילה להתעורר. לא מלטף או ממזמז אלא רק מניח או עוטף אותה באצבעותיו. מאפשר להרגשת החמימות לחדור ולחלחל גם כלפי מטה לכיוון גבול העונג העליון וגם כלפי מעלה, נישא במערכת הדם ודרך מערכת העיכול ומפעפע לכל גופי. מאהב שמכיר אותי יודע שמספיק להיצמד אלי מאחור - גוף לגוף, עור לעור – ולחפון את אשר ניתן. התנוחה הזו שקולה מבחינתי לכל משחק מקדים.
בדרך כלל אני אוהבת להיות היוזמת. לקחת את השליטה בידי. גברים זה קל. כחומר ביד היוצר. כמעט ואין אתגר בלהכניס גבר למיטה. צריך רק לתקשר באופן ישיר עם התת מודע שלהם. אצל גבר ההשגחה על התת מודע פחות קפדנית והוא תמיד שמח לרדת למטה ולשחק. גיליתי את זה בכיתה ז'. אולי יש בזה איזו משמעות חבויה. אימי קיבלה משרה חדשה שבעקבותיה עברנו שוב בית ספר באמצע השנה. לקח לי זמן להבין שהבנים בכיתה שלי אינם שלומיאלים יותר מאלה שהכרתי בעבר והמעידות החוזרות ונשנות שלהם היוו רק תירוץ להניח את ידיהם על שדי. בכיתה ז' הייתי מפותחת יחסית לשאר הבנות. נהנתי מתשומת הלב המיוחדת למרות שבאותה תקופה ההתקלויות האלה לוו בתחושה לא נעימה ואפילו כאבים, לא פעלתי להפסיק אותם. בערך באותו הזמן גם גיליתי את הכפתור שמניע את העולם. היו פעמים שלא שלטתי בעצמי והייתי נעדרת משיעורים. חוזרת לכיתה קורנת כשהאושר מעקצץ בכל קצות עצבי והאסלה מוטבעת היטב על ישבני. אבל רציתי עוד. שאפתי אל אותה ההתפרקות המוחלטת כאשר מוסרות כל העכבות, מותרים כל האיסורים והכללים החברתיים, מתעלמים מכל טאבו, מאפשרים להתמסרות המוחלטת של הגוף לתפוס שליטה, לאותה הרגשה מפרקת שאין דבר בעולם שמתגמל יותר ממנה. חלמתי על כל הצרחות הכלואות בתוכי שיפרצו באשד החוצה וישטפו אותי לחופי האושר המוחלט. אבל תמיד הייתי צריכה להיזהר, לכלוא את שירת התענוג מחשש שמישהו ישמע אותי. בבית הספר השירותים היו ציבוריים ולא יכולת לדעת אם מישהו נמצא איתך או אולי יכנס בדיוק כש... בבית תמיד היו אמי או אחותי שישנה איתי באותו החדר. למרות שתמיד חיכיתי שתרדם אני חושבת שהיא תמיד ידעה. מעולם לא דיברנו על זה. כמו גם על דברים אחרים. אחרי שהיא התאבדה חשבתי על התקופה הזאת שישנו באותו החדר. חשבתי שזה מוזר שעל מין ובנים מעולם לא דיברנו למרות שהיו רק שנתיים הבדל בנינו. גם עם אימי לא ניהלתי שיחות מהסוג הזה. דיברנו על דברים אחרים, דברים תרבותיים. שיחות שניהלנו לעיתים בארבע שפות שונות, מורשת למקומות בהם גרנו. היא הייתה עסוקה רוב הזמן בשרידותה של המשפחה ואולי לא נותר לה זמן גם להשכלתנו המינית. מאז שאני זוכרת אותנו כמשפחה לא היה בה שום דבר מיני. לא היו לה חברים, היא לא יצאה או הביאה מישהו הביתה. הייתה תקופה שחשבתי שאולי היא לסבית אבל זה לא כל כך הסתדר לי עם קיומנו – כלומר, שלי ושל אחותי. באיזה שהוא מקום יש לי אבא שהיא לא מדברת עליו ואני לא מצליחה לעלות שום דימוי שלו. כנראה שאני דומה לו כי הצבעים של אמא ושל אחותי הם בהירים עם נטיה לבלונד.
יום אחד בתחילת חופש הגדול, אחותי ישנה אצל חברה ואמי יצאה לקניות בשוק. מכיוון שלא היה לנו רכב חישבתי שיש לי לפחות שעתיים רק לעצמי. התקלחתי רק בכדי להעביר את הזמן ועל מנת להיות בטוחה שהיא באמת הלכה. יצאתי ערומה מהמקלחת ועשיתי סיבוב בבית נהנית מתחושת החופש ועל מנת לוודא שאני אכן לבד. סידרתי את הכריות בכדי לספק תנוחה נוחה וגישה קלה. הפעם לא מיהרתי. הייתי כל כך מיומנת שיכולתי להגיע לשיא בכל פרק זמן שבחרתי. זו הייתה יכולת שפיתחתי כאשר עמדו לרשותי פרקי זמן קצרים שהייתי חייבת לנצל. העלתי בעיני רוחי את צביקה, הספורטאי הכי טוב בכיתה. דמיינתי איך אני מפשיטה אותו ומלטפת את גופו בדיוק כמו שהוא מלטף את שלי. ניסיתי לדמיין כיצד נראה איבר מינו. אז עדיין לא זכיתי לראות אחד אמיתי. דימיתי איך ידיו חוקרות את גופי, לשונו טועמת את שלי.
נגיעה ישירה העבירה בי זרם שיישר את רגלי ומילטה אנחה רמה מפי. נזכרתי כי הפעם אני יכולה לתת דרור ליצרי. הרטבתי את קצות אצבעותי ברוק והתחלתי בתנועות סיבוביות עדינות. בהתחלה רק מסביב ואחר כך במגע ישיר. נהנתי מתחושת השיער הקפיצי הרך על מפרק ידי, בונה את כל הפוטנציאל באיטיות מתסכלת. רוצה לשלוט בתהליך, למשוך אותו ככל האפשר כנגד הצורך הנואש. דמיינתי איך צביקה מועך את שדי הבוסריים, את לחץ גופו על שלי. הקצב הלך והתגבר ועימו גברו הקולות. כשהאבר הדמיוני חדר לתוכי נבקעו מיתרי קולי בצעקה שחיברה את כל אלה שהיו כלואות בתוכי עד לאותו היום. רגלי רעדו ללא שליטה ולולא הייתי טורחת לייצב את גופי בכריות הייתי נופלת מהמיטה. בוהנות רגלי נמתחו כמו חושבות להיפרד מגופי.
אחרי הצעקה הגדולה נפלטו ממני סידרת קריאות חסרות שליטה שהפחידו אותי. גופי נמתח כחוט אינסופי שבמרכזו רק נקודה אחת. נקודה הפועמת בסדרת רעידות אדמה בלתי נשלטות – שמונה בסולם ריכטר. שרירי מכווצים עד להתפקע, כמעט מסרבים להכיל את האושר הזה. בבת אחת זה החל לדעוך כשרק יבבות מיוסרות מסמלות את זעזועי ההמשך. השליטה החלה לחזור אלי וכשפקחתי את עיני ראיתי את אמי בפתח החדר, מביטה בי.
פניה היו חתומות. לא ידעתי כמה זמן היא כבר עומדת שם. מעולם לא דיברנו על כך. כנראה שאף פעם לא אדע מה היא חשבה כשהיא שמעה אותי צועקת כשאצבע אחת בתוכי.
אביונה זה בהחלט שם הולם. זה היה יכול להיות אבסורד אם זה היה בזכר. לקח לי כמעט שנתיים עד שעשיתי את צביקה. בדרך למדתי להתנשק ולהתמזמז. כל מפגש כזה הותיר אותי ריקה עד שהייתי מוצאת את הכמה דקות בהן הייתי יכולה להיות עם עצמי. גיליתי את השפעת החזה הנשי על השכל הגברי ושכדאי להגיע למפגשים האלה עם חבילת טשיו. בכיתה יוד קיבלתי שם של נותנת. אבל למעשה קראתי לעצמי לוקחת. מאותו יום של קריאת ים סוף קיבלתי, ללא מילים, יותר עצמאות מאימי. עצמאות שניצלתי למסיבות ריקודים שבסופן הייתי בוחרת את מי שאני רוצה לקחת איתי.
למרות המוניטין שיצאו לי הייתי מאוד בררנית והיו מעטים שבחרתי בהם פעמיים ורבים מתוסכלים שלא בחרתי בכלל. אחרי צביקה, שהתגלה כאכזבה מרה, התקתי את מטרותי לענפים גדולים ובוגרים יותר. צעקותי הפכו לשם דבר והביכו לא מעט מבני זוגי. בצבא היו שני קצינים שעברו לבסיס אחר ולא מעט פעמים נאלצתי להחליף חדר במעונות. אחרי התואר יצאתי לגלות את חו"ל. אני וחברה. עד שנפרדנו בדמעות באחד מהפיורדים בנורווגיה הספקתי לגלות שיש יתרונות לא מועטים בתובנה ובמגע הנשי.
חזרתי, כמעט אחרי שישה חודשים, בוגרת ומנוסה יותר. מגלה שלהבדלי התרבות והשפה אין השפעה יתרה היכן שזה הכי חשוב. שיכללתי את יכולת ההבחנה שלי וכמעט ולא קרה שהייתי עושה מישהו שלא הביא אותי למחוז חפצי. עד שפגשתי את צליל.
השם שלו מצא חן בעיני מהרגע הראשון. כמעט אף פעם אני לא מאפשרת למראה החיצוני להשפיע על החלטותי. אבל היה משהו בצליל שמאוד משך אותי אליו. הוא לא היה יפה במובן הרגיל של המילה. לבוש בדרך כלל ברישול ועם זקן של עצלנים. הגוף שלו שידר עוצמה ושקט. רוב הגברים נמצאים בחיפוש מתמיד אחר משהו. כמו מפתח קטן שמסובב בגבם ומריץ ומניע אותם למטרות הנסתרות מעיניהם. אצל צליל לא היה את הדחף הזה. היה בו מעין רוגע חודר שיכולתי לחוש בו גם כשעצמתי את עיני. אולי לשמו של אדם יש איזו השפעה על חייו. אולי צריך אדם יציב וחזק כבסיס לשם כל כך דינמי. מישהו שיכול להוות תיבת תעודה לשם שלו. הרבה פעמים גיליתי שאני חושבת עליו ועל האב הדמיוני שלי באותו האופן. רציתי לעשות אותו ולא ידעתי איך. הסתובבתי סביבו כמו פרפר מסביב לנר. כמהה למגעו וחוששת להישרף. הוא היה קשור באופן עקיף לפרויקט שנשכרתי אליו. כל כך לא שייך ויחד עם זאת מטביע את חותמו.
הייתה זו אחת מקבוצות הכדורגל הבכירות בליגה. הם נקלעו למשבר שאיים לדרדר אותם לליגה השניה. אסון בסדר גודל לאומי. אחרי שהחליפו שחקנים ושני מאמנים הציע אחד מהבעלים פתרון מכיוון אחר. נראה כי הבעיה הנה מנטלית ולא מקצועית. נחשבתי למומחית בתחום ולזכותי נזקפו לא מעט ספורטאים משוקמים. בעיקר בחו"ל אבל גם בארץ התחלתי צוברת מוניטין. נמשכתי יותר לטיפול ביחידים. טניס לבד יכל לשמש לי כפרנסה לכל החיים. אבל גם אהבתי אתגרים. צליל לא היה חלק מהקבוצה ובנסיבות אחרות לא היינו נפגשים. באחת מהמסיבות האלה להעלאת המוטיבציה או להורדת המתח הוא הופיע. אורח של אחד השחקנים המובילים. בהתחלה חשבתי שהם בני זוג אבל בהמשך גיליתי שהוא מעין תומך רוחני של השחקן. באותו הרגע החלטתי שאני חייבת לעשות אותו.לצרף אותו למוזיאון הצעקות הפרטי שלי. התברר שהמשימה לא קלה בכלל. כל הטריקים והשטיקים לא עבדו. נראה כי הוא גבר מסוג אחר או שהוא קשה תפיסה באופן קיצוני. הייתי בטוחה שהוא לא הומו. גיליתי, אולי בפעם הראשונה, גבר שאין לו מפתח בגב שניתן לסובב. הקבוצה החליפה בעלים. הבעלים החדשים החליטו להפסיק את עבודתי בקבוצה. היו קצת ויכוחים על החוזה ובסוף התפשרתי על סכום נאה ונפרדתי מהקבוצה ומההזדמנות לעשות את צליל.
עברו כמעט חמש שנים מאז. עבדתי בעיקר בחו"ל ועשיתי לי נפשות בקרב הספורטאים המובילים בעולם. היו לי יותר נצחונות גראנד סלאם מאשר לכל טניסאי אחר, גם לא מעט מדליות והשגים מרשימים אחרים יכולתי לזקוף לזכותי. כללי האתיקה המיקצועיים לא עצרו ומנעו ממני לבצע את עבודתי. היסוד בכל טיפול היה להכיר את המטופל ואני הכרתי רק דרך אחת טובה לעשות את זה. הייתי מונוגמית באופן מוזר. כל עוד הייתי עם מישהו או מישהי הם גדשו ומילאו את כל עולמי. היו פעמים שבני זוג פירשו את החופש המיני שלי כמשהו אחר והציעו הצעות שנאלצתי לדחות וגם להפרד מהם. כשאני במיטה עם מישהו אני רוצה את כל תשומת הלב לכן אין מקום לאדם נוסף ובוודאי לא לריבוי משתתפים. גיליתי ששירת האושר שלי מושכת אלי הרבה תשומת לב בעיקר כשהקירות דקים וברוב בתי המלון הם אף פעם לא עבים מספיק. אבל קולי היה הדבר היחידי שהסכמתי לשתף עם הסביבה.
נישכרתי בחוזה שמן מאוד לטפל בכוכב החדש של אחת מקבוצות הכדורגל המובילות באירופה. קבוצה שתקציב השכר של שחקניה היה שקול לתקציב השנתי של מדינה קטנה. הם עברו לשלב הבתים בליגת האלופות וכוכב הקבוצה נקלע לבעיה. היו לי היסוסים וספקות לגבי המטופל החדש שלי. איבחנתי מיד את הבעיה. כשרונו המדהים ויכולת השליטה הפנומנלית שלו בכדור לא תאמו את האינטילגנציה שלו. בעיקר לא את זאת הרגשית. ילד בן שמונה עשרה המשתכר סכומים שערוריתיים ואשר איש לא שם גבול למאויו לא יכול לפתח אישיות יציבה. כל עוד זה לא פגם בכושר המשחק שלו זה גם לא הטריד איש. לא רציתי את התפקיד והילד הזה בהחלט לא היה מישהו שרציתי לעשות. אולי הייתה זו האינטואיציה שלי שרמזה לי. אבל סכום בן חמש ספרות ביורו השתיק מהר כל אינטואיציה.
בהתחלה ניסיתי להעזר בכלי המיקצוע הסטנדרטים. השיחות לא הובילו לשום מקום. הוא כבר היה כל כך מקולקל, חושב את עצמו כאומני פוטנטי. לא נותרו לו חלומות לא ממומשים. הכסף, השם והפרסום משיגים לו את הכל מבלי שיאלץ להתאמץ. הוא התחיל להאמין שהכל ימשיך להגיע בקלות ולכן הפסיק להתאמן ברצינות וציפה שגם על המגרש הכל ימשיך לקרות באותה הקלות. אבל עכשיו כולם כבר הכירו אותו. היריבים למדו אותו והציבו עליו את השחקנים הכי טובים. כשהקסם הפסיק לעבוד התחיל להאשים את כל העולם. את המאמן, את השחקנים ואת החברה שלו שאושפזה לחודשיים. סידרת הניתוחים הפלסטיים שעברה לא יחזירו לה את מה שאיבדה. ניסיתי למצוא את הדרך לגרום לו להבין שהוא רק בן אדם. הייתי חייבת להחזיר אותו לפרופורציות אנושיות. כשכל מאמצי הסתיימו בדרך ללא מוצא הבנתי שאני חייבת להכיר אותו באמת.
בפעם הראשונה שצעקתי הוא נבהל. הוא ניסה להשתיק אותי. אחר כך סיפר לי שהוא חשב שמשהו נורא קורה לי. הרגשתי שאני מחזיקה בקצה החוט שיעזור לי להציל אותו. חיפשתי משהו שהוא רוכש אליו כבוד, פחד או הערכה. לא תארתי שהחוט הזה יכרך בסוף סביב צווארי. בפעמים הבאות הוא החל להתלהב וחיפש דרכים נוספות ומקוריות שיגרמו לי לצעוק יותר חזק ויותר זמן. לא ידעתי שחבריו מצטופפים בחדר הסמוך ומחכים. לא ידעתי על ההימורים שנערכו מה תיהיה הדקה וכמה פעמים הוא יבקיע. כשביקש ממני לצרף חבר החלטתי שזוהי הזדמנות לאסוף את החבל. חשבתי שיש לי מספיק שליטה ועל ידי מניעת הדבר אצליח ליצור אצלו את התובנות הרצויות. בהתחלה הוא השתולל כשסרבתי. היה אפילו רגע שחשבתי שהוא עומד להכות אותי. הבטתי עמוק לתוך עיניו יודעת שזה קרב שאסור לי להפסיד בו. הוא השפיל ראשון את מבטו וחשבתי שזהו צעד חשוב בשבילו, שהוא מתחיל להבין. היינו מוזמנים למסיבה וחשבתי שזה הזמן המתאים בשבילו להתחיל ללכת בלעדי. להפתעתי הוא ויתר די בקלות רק הציע שנשתה כוסית לפני שהוא הולך. מעין טכס קטן למיסוד היחסים החדשים בנינו.
כשהתחלתי להתעורר כל גופי כאב. למרות העירפול בראשי והצריבה הבלתי נסבלת במפשעתי לא יכולתי להתעלם מההבנה הבלתי נמנעת כשראיתי בחדר עשרות גברים ערומים שסובבים אותי. מכה נוספת התפוצצה בצידי גופי. שמעתי צעקות ושוב לקח לי זמן להבין שמישהו צועק. נו תצעקי כבר! תצעקי כבר זונה. הסיפור כמובן הושתק ואני אולצתי תחת איומי סוללת עורכי הדין למלא פי מים.
אספתי את שרידי וחזרתי. ישנם דברים שגם סכומים אסטרונומיים לא יכולים לקנות. אחרי חודש גיליתי שנדבקתי. אחרי חודש ויומיים פגשתי שוב את צליל. הייתי בדרך החוצה מהמחלקה והוא בדיוק נכנס. לא ידעתי מה להגיד. רציתי לספר לו. אבל השתיקה שלי היתה הרבה יותר ברורה. הוא בא לבקר חבר שנמצא בשלבים מתקדמים. הנהנתי שותקת. הוא דיבר כמבין והציע שנשתה קפה ביחד. אחר כך הציע שנעלה אלי או אליו איך שאני רוצה. לא ידעתי מה הוא רוצה אבל הסכמתי. כשפשט את בגדיו הבטתי בו כלא מבינה. נרתעתי בהתחלה כשהחל לפשוט את שלי. מתגבר בנחישותו השקטה על חוסר ההבנה הכנוע שלי. הוא הוביל אותי למיטה מכסה אותי בעדינות. אחר כך נצמד אלי מאחור. יכולתי לחוש בנוקשות המבטיחה ניצמדת לישבני. רעדתי. כבקי ויודע הוא הניח את ידו בעדינות על כרית הרכה של בטני. נותן לי לספוג את התחושה. מאפשר לי להפשיר, להמיס את הקרחון שעד לאותו הרגע לא ידעתי על קיומו. הוא זז קלות על מנת לחדור אלי. אבל יש לי... ניסיתי להזהיר אותו. שששש... היסה אותי לוחץ קלות על ביטני בידו. כמעט ולא הרגשתי אותו עד שהיה עמוק בתוכי. הוא לא זז. רציתי להניע אני את אגני. יותר אינסטינקט מאשר תנועה רצונית. אבל הוא עצר בעדי. מנווט אותי באמצעות היד שעל בטני. שכבנו ככה מחוברים כמו שלא הייתי מחוברת מעולם. התחלתי להאזין לשפת הגוף שלו. כמעט על סף תובנה חשובה. אבא. אמא. אחות . נרדמתי.
התעוררתי. חשתי רגועה ושלמה כפי שלא חשתי לפני כן מעולם. הוא עדיין היה שם לצידי. כבר לא בתוכי. רק חום גופו והיד היו כמו מקודם. חשבתי על אבא שלי. חשבתי על אחותי שמעולם לא נפרדנו כיאות. הדמעות שזלגו על הכרית הפתיעו אותי. גם הכאב הזה שנבט בתוכי לא היה דבר מוכר. יכולתי להתחיל סוף סוף להתאבל. דוקא מתוך הכאוס הרגשי שהשתולל בי הרגשתי איך צומח לו שקט חדש. רוגע שלא היה בי לפני כן. את כבר יכולה להפסיק לחפש הוא אמר לי. עשיתי אותו חשבתי והשקט המתוק ששרר שם בפנים ענה - והוא עשה אותך.
© כל הזכויות שמורות לרונן
