הייתי מאושפזת כמה וכמה פעמים במחלקות פסיכיאטריות.

דיברנו שם, המאושפזים, הרבה בינינו לבין עצמנו על מצבנו.

החלטנו שאנחנו רגישים – זו היתה ההגדרה שאליה הגענו: אנשים רגישים.

היום, כשזווית הראייה שלי לגבי הרבה דברים השתנתה, אני רואה כמה נכון היה להסתכל על זה כך – כי היום אני יודעת שהנורמה היא ממוצע או לחלופין משהו שרירותי שנקבע ע"י מישהו ואומץ ע"י החברה.

נראה שאנשים שניתן לקרוא להם "נורמטיבים" הם אלה שמצליחים להתאים את עצמם אל החברה, ואילו לאנשים עם רגישויות זה מורכב יותר, כי זה אומר פעמים רבות להיות אחרים ממה שהם, להתנהג אחרת ממה שמרגיש להם, להיכנס לתפקידים ולתבניות שמישהו אחר קבע וללכת לפי קביעות של: מותר/אסור, צריך/לא צריך, נכון/לא נכון וכד'.

נראה שההגבלות המוכתבות, על מי שהם, קשות להם ונוצר ויכוח פנימי וחיכוך בין מה שמרגיש להם נכון להיות ולעשות לבין מה שהחברה רואה כלגיטימי ודורשת ממי שחבר בה, שזה למעשה כולם.

נראה שהנסיון להשתלב ולהתאים לדרישות גובה מחיר יקר, גם של האשמה עצמית ותחושה ש"משהו בי לא בסדר".

התווית של מחלת נפש או הפרעה נפשית רק מחזקת את התחושה הזו ומקבעת את המצב כמחלה, במקום להבין שמשהו בדרך החיים ובאמונות שאומצו סותר את מי שאותו אדם במהותו, ואם ימצא את הדרך הנכונה לו, במקום ללכת בדרך הנורמה – יסתבר שאינו חולה אלא מגיב להתרחקות שלו מעצמו.

אם אנשים "רגישים" שכאלה ירגישו חופש ולגיטימציה ואפילו עידוד ותמיכה להיות ולפתח את מי שהם, נראה שיתגלו בהם כישורים בכיוונים מיוחדים, יצירתיים ואפילו פורצי דרך.

מישהו אמר פעם ש"ללא סטייה מהנורמה לא היתה התקדמות".

כשאמרו לי המומחים במחלקה הפסיכיאטרית שבנוסף לדיכאון יש לי גם הפרעת אישיות גבולית, שאחד הפסיכולוגים קרא לה: "פח הזבל של ההפרעות הנפשיות" – נלחצתי. תחושת חוסר המוצא גברה.

עודד אותי לקרוא איפשהו שאלברט איינשטיין ווינסטון צ'רצ'יל הוגדרו כבעלי הפרעת אישיות גבולית. אלה היו אנשים ששינו, שהשפיעו –  שהצליחו לרתום לטובה את השונות שלהם.

אפשר להכניס להגדרות כל מיני אנשים – מה היה קורה אילו ז'ול ורן היה מדבר ביומיום על הרעיונות של חלליות וצוללות, במקום לכתוב עליהם כמדע בדיוני?

האם ניתן היה לומר עליו שאינו מחובר למציאות, כפי שהכירו אותה בזמנו?

האם היה מוגדר פסיכוטי?

גם הוא השכיל לנווט את היכולות שלו למקום שהתקבלו בברכה ע"י החברה וזיכו אותו בהערכה במקום בנידוי.