עשרים ומשהו אחרי חצות. השמיים עטורי שיבת כוכבים, הלבינו לו לרפי את המבט. את המחשבות. וכמו נצטוו במרום דום, דחקו את בוא השחר.
אפרת הודיעה לו רק הבוקר שהיא מבטלת את חוזה רצונה להינשא לו - 'נפל לידיי איש מבוגר יותר, מנוסה ועשיר יותר', הטיחה בפניו את דבר הסתלקותה מאהבתה אליו.
הוא עוד לא קלט את המהומה ובהה אחר הלילות שבם היה מביט בכוכבים דרך עיניה בשוכבם על החול בחוף הים, או בכרי מדשאות ואפילו מהגג הפתוח של מכוניתו, כי אפרת אמרה, 'בטבע אני מתגרה יותר, משתלבת עם חווה בפאתי המקרא'.
והוא, בשיכרון התגרויותיה, היה מנווט תשוקותיו אליה וממלא אותה בסיפוקו.
'אני מתקשה להבין זאת', התווכח רפי עם החלק האפל של מוחו, אשר לחץ עליו לשכוח אותה. אך אצל רפי, הרגש הסוער גבר בכל שלבי הוויכוח והותירו משתהה כל הלילה אל מול לובנם של הכוכבים.
רפי הזה מראות מעולם אחר. פנים שלא הכיר השתובבו לו בדמיון. והזמן, כמו הדליק מדורה ענקית של שקט, נפרש אל חייו בעשנים סמיכים של לבד. מתוך הלהבות קם לו החלק האפל והאיר עיניו במשפט משכך כאבים: 'אל תניח לזמן להימרח סביבך, רחרח אתה אחר אפשרות של תשוקה'.
אמירה זו הוציאה אותו אל משטחי ההפקר. אל מדשאות. אל חוף הים. שעות הוא נהג במכוניתו, אשר גג נפתח לו מעל לראשו.
שערותיו השתוללו עם משבי הרוח החמימה, אשר חדרה במלוא עוצמתה אל גופו, כמו אמרה לצנן את תשוקתו הבוערת לאפרת. ביד אחת החזיק בהגה באחיזת מיאוס ובשנייה פיזר שערות מעל פניו, שמא יסתירו לו את שאהבה נפשו למצוא. כי חשב, שברגע זה ממש, מחפשת אותו אפרת בכרי המדשאות ובחוף הים.
לבסוף נתן פורקן לחיפושיו אחריה בחוף הים, על החול, תחת אותו צוק, אשר ארח אותם בלילה הקודם.
הוא הסיר בגדיו ולבש כותונת של גרגרי חול, אשר נדבקו אל גופו המיוזע. הרוח שברה לו דמעה לרסיסים מלוחים, אשר נגמעו בגרונו עם הצמא לאהבתה. למגעה. לגופה. הוא ספר כוכבים. התבלבל וספר שוב. ושוב התבלבל. כוכב שנספר פעם, נע אל המעגל בשנית.
'זה מבלבל', קבע בפיזור מחשבות והחל לאחות בידו הרועדת גרגרי חול לכדור. הוא העביר את הכדור מיד ליד, כמו היה שוקל באיזו יד הכדור כבד יותר. עד שנתעייף.
'היא ודאי לא תבוא הלילה', נכנע הוא אל החלק האפל של מוחו. 'מעניין באיזה אתר משתלבת היא כעת עם חוה? באילו זרועות עוטף אותה הגבר החדש שלה? או שמא אוהב הוא לשבת בבית, שהרי אמרה, הוא מבוגר יותר, מנוסה ועשיר יותר. ואולי יש במוחו המעוות תנוחות רבות אותן אינני מכיר? לא, לא! הרי הוא מבוגר יותר. הוא ודאי טרוד בחשבונות הבנקים הרבים ואולי גם בבנקים בחו"ל. אולי הוא רוצה אותה רק לשם ה'בובה' שבעניין, כי יאה לאיש עשיר ומבוגר להיראות בחברת אישה צעירה ממנו, המשתרכת אחר צעדיו המהירים לארוחת פאר של עסקים מפוקפקים. ויפה שתהיה לו שותפה לנסיעותיו לחו"ל, כמו היתה אחת המזוודות הנעות אחריו בחרוק גלגלים. ואפרת נאה היא. אישה יפה. שיערה הקופצני, אשר צבע דבש לו, מלטף כתפיה ברכות. עיניה כובשות במהירה כל לב גברי. מבנה גופה… גופה עשוי בהדר. נטול חלקים מיותרים. לבושה מרנין עיניים'.
המחשבה על שאפרת תהיה לו, לזקן, ל'בובה', הכבידה על ראשו.
המים השקטים, אשר עמדו כמו הכוכבים במרום, קלטו את גופו, שגרם להם להעלות גל שטוח ומטעה. גאות קטנה, שהוארה בהחזרי אור מן השמיים לעומת גאותו שלו, הציפה את כל נבכי תשוקתו.
אחר כך יצא בערום רטוב מתוך שכשוך איברים במים המרגיעים. 'לבשתי בגדי ברישול כזה', הזכיר לעצמו ביושבו במכונית, כאשר דהר אל דירתו המעוצבת עדיין בדמותה של אפרת.
גם להתקלח לא נתן דעתו ונרדם. בתנוחה של חצי ישיבה. רק את המוקוסינים הספיק לחלוץ. חולצתו הפרומה, חצי יבשה מרוח הדרך וחציה הדוקה לו על חזהו ועל פניו, אשר גילו ניצנים ראשונים של זיפים מאימת הפרידה, גם היא, חולצתו, לא הפריעה לתנומתו, אשר היתה מפוזרת מאליה.
השמש, אשר חדרה מבעד לזגוגית החלון הצלולה, סינוורה את אישוניו העטופים בעפעפיים עצומים. הוא זינק למרבה האור, החטיף מבט עצבני בשעונו, אשר הראה 10:25 בבוקר.
'לעזאזל', סינן מתוך עייפותו. 'העבודה... השאלה עכשיו היא, אם ללכת או לא? אם אלך, יבחינו בעייפותי. זהו, אתקשר ואומר שחליתי. אולי אדביק לעצמי איזו שפעת'.
הוא נזכר שהקיץ בשיאו ושאג על עצמו: 'מה שפעת? אודיע שיש לי חום. פשוט חום'. ובעודו מחייג עלתה מחשבה בראשו. הוא השכיב את האפרכסת בערסלה ופנה להתחבט בהמשך מעשיו. 'אם אשאר בבית, השעות יעברו עלי במחשבות. עדיף שאלך לעבודה. רגע, מי מבטיח לי שבעבודה אתרכז בכלל? אולי בכל זאת אשאר בבית היום?'
צלצול הטלפון הביא אותו להגיע להחלטה מידית. היתה לו תחושה, שהבוס הישיר שלו נמצא מעבר לקו, ישוב על כיסא המנהלים במשרדו המפואר. כשעל שולחנו פזורים מערכות תקשורת, שמאפשרות לו לפקסס לפקידה בעבור ספל קפה.
הוא הניח לצלצול להימשך, 'שהרי הבוס לא אוחז את האפרכסת בידו ויתכן גם שמזכירתו ישובה כעת על בירכיו ואם אענה אפריע לנשיקתם'.
הצלצול לא פסק. רפי ניגש אל המכשיר וקבע אל תוך האפרכסת את החלטתו להישאר בבית מפאת החום שתקף אותו פתאום.
'זהו', אמר רפי לעצמו והוסיף לתהות: 'מה עושים בבית עם "חום", ישנים? צופים בטלוויזיה? אולי במשדר של "אלפי" לילדים? אולי אנקה את הבית? כן, כן, אנקה ובכך אסיר מן הבית את כל הריחות של אפרת. אשליך את הדאודורנט שלה! לא, אטהר בעזרתו את האוויר! שטויות, מה הנקמה הזאת? אמלא בשקית את כל חפציה ואלך לתת לה אותה. החלטה מנחמת... איזה גאון אני! כך אוכל לראותה שוב ואולי אף אצליח לשכנע אותה לבוא לדירתי, כדי לבדוק באם נותר בה איזה חפץ השייך לה. ואולי, אולי אצליח להיכנס איתה למיטה? אה, כן, ואז אשאל אותה אם ה'זקן' שלה גם יודע לבצע את התנוחות האלו, להן התמכרו גופינו'.
לאחר שהייה ארוכה של גילוח ומקלחת, אסף תשוקתו אל אפרת, אחז בידו את שקית חפציה ונכנס למכוניתו. במלוא הלחיצה על דוושת הגז, טרם יתחרט וישוב על עקביו, עשה נסיעתו למקום עבודתה.
בעלת הבוטיק היוקרתי, בו עבדה אפרת, קיבלה את פניו בחיוך:
"היא לא הגיעה היום לעבודה".
רפי הודה לה ויצא רווי שמחה מהבוטיק.
'עכשיו לא אצטרך לבקש ממנה לבוא אל דירתי. אתעלס איתה בביתה שלה. באותה מיטה בה היא מתכווצת מתחת לגופו של ה'זקן'. הוא צבר לו כמה מילות חוצפה, למקרה שאפרת לא תסכים לשכב איתו ועוד כמה שאלות מן הסוג הזה, באם היא כן תסכים. לאחר נסיעה של ארבע-עשרה דקות מצא עצמו ניצב ברעד קל מול דלת דירתה השכורה.
הוא שלח אצבע כועסת אל הפעמון ולחץ מקוטעות. וממושכות. סימנים של תזוזה נשמעו מתוך הבית.
'היא בבית', אמר לעצמו והעלה חיוך נוקם על עצמות לחייו הבולטות, אשר הן אלה, שמשכו אליו את אפרת. ונזכר במילותיה: 'אני אוהבת את הגבריות שבעצמות לחייך', אותן מילים שאמרה לו תמיד ולאחר כל התעלסות.
וכמו אז, גם הבוקר דאג לגלח את זיפיו הקשוחים. הוא קבע שוב את אצבעו בשקע הכפתור האדום של הפעמון, על מנת לזרז את הצעדים, אשר נשמעו כבר מעבר לדלת.
על המפתן ניצבה אפרת. יפה כבהזיותיו של אמש.
שמלתה צמודה לגופה, כמו היתה היא, השמלה, ילד הנצמד אל אימו בהבעת פחד.
יפה, ופניה יפים. גם ללא איפור.
'בעצם, כך אני אוהב אותה יותר', לחש אל ליבו, כאשר שלח בה מבטים נוקבים מראש ועד אל מעבר לשמלתה. עצמות לחייו גאו במתכוון, כאשר הפעיל לחץ על לסתותיו.
היא ניצבה שם עורגת לפרוש כפותיה אל כל אבריו. לרגע, נרעדה על המפתן. הביטה סביב יכולתה לראות באם צופים בהם וביקשה ממנו להיכנס.
רפי פסע חרש אל מיטתה ולחש:
"הבאתי את חפצייך. תבדקי אם חסר משהו ואשמח להביא לך בהקדם. אגב, את חולה?"
"לא, אני לא חולה, אך כשאמרו לי במקום עבודתך שאתה חולה, התחליתי גם אני והתכוונתי לבוא אליך. והנה, הקדמת".
"בשביל מה רצית לבוא אלי?"
אפרת העלתה את חיוכה המפתה ואמרה:
"אולי בשביל לקחת את חפצי…?
הוא ניסה להפגין קשיחות. סובב פניו ואמר:
"זה אמור להסביר משהו?"
"למה אתה מתכוון?" ביקשה היא הבהרה.
"לא יודע… את רצית לבוא אלי. אני הקדמתי ובאתי. שנינו חשבנו על ואתה סיבה להיעדר מהעבודה..."
"עזוב, רפי. אמרתי לך, אני נעולה על הגבר החדש שלי".
"כן, המבוגר, המנסוה והעשיר".
"רפי, אני מבקשת, אל תתחיל להשמיץ!"
"אינני משמיץ. היו אלו מילותייך, כאשר קברת תקוותי לחיים מאושרים!"
"רפי, בוא נשכח הכול. הבאת לי את חפצי, תודה לך. כעת, אם תואיל ללכת בלי מריבות, כדי שנסיים פרק חיים של רומן יפה מבלי להעכיר זיכרונות. אנו עלולים לזרוק לחלל מילות ארס. חבל".
היא התיישבה על שרפרף האיפור העגול, המכוסה פרווה בצבע וורוד והביטה בהשתקפותו במראה, כממתינה שילך ומצפה שישאר.
הוא ניצל רגע זה של שקט והפעיל לחץ קיצבי על לסתותיו.
בתנופה חדה עטה היא על פניו.
שפתותיה מצאו מקלט בתוך פיו.
לאחר שאפשר לה לקחת אוויר לנשימה, חנתה לשונו בכל חלקה צמאה בגופה.
הוא הבעיר בה להבות, אשר לדבריה כבו בעת שהכירה את ה'זקן'. היא פסעה בדרך שבה פעל להתרת שמלתה הצמודה אל גופה, כמו ילד אל אמו בהבעת אהבה.
תלתלי ערוות חזהו ניגלו אל מול עיניה ובצביטות קלות עיסתה פטמותיו הזקורות.
אחר כך ניתרה מתוך שמלתה המכווצת על הריצפה ומכנסיו הועפו הישר אל שידת תמרוקיה ובנפול בקבוק הבושם, הופץ ריח התאווה בחדר.
הזדקרותו נעלמה בתוכה. ושבה ועלתה עם כל שינויי התנוחות, אותן ביקש להזכיר לה.
הוא התעלם ממילות החוצפה, אשר אגר במוחו להתעלל בה וניצל את העיתוי להתרגשות מחודשת.
שתיים בצהרים. החמה במילואה. הם שתקו את הרגעים שלאחר ההתעלסות. נצמדו רדומים, כשרפי לופת שדה בכף ידו האחת, כאשר ידו השנייה מצטופפת בין רגליה לדומיית ניחום. רגלו האחת פשוטה על ירכיה ובשניה הפיל את שמיכת הפיקה הקלילה, אשר גרמה לו להזיע.
בשעה ארבע שבה ועמדה לו תשוקתו. הם היו שרועים עדיין בתנוחה שבה נרדמו ובאותה תנוחה גמע את צווארה הערב, בעת שקע הוא בתוכה.
'ומה עם מילות הנקמה?' שאל את מוחו בצאתו מן המקלחת.
בעוד הוא מתלבט וכמעט שמחליט לוותר על תענוג הנקמה, אמרה לו אפרת, שאין בדעתה להיפגש איתו שוב והוסיפה:
"למרות שההנאה תישלל ממני, אבל החלטתי לשמור אמונים לגבר החדש שלי".
"ואני חשבתי לשאול באם תרשי לי להתגעגע לפעמים, אך אם זהו רצונך, אז יש לי שאלות אחרות, כמו האם את מגיעה לסיפוק עם ה'זקן' שלך?"
"רפי…"
"רגע, חכי, טרם סיימתי!"
דמעותיה של אפרת גרמו לו לבלוע את נקמתו. הוא ניגש אליה ואמר:
"אני מצטער. אין בכוונתי לפגוע בך. עשי כרצונך, אך בקשה אחת לי אלייך, כאשר תתגעגעי אל עצמות לחיי, אל תחפשי אותי, כי אינני מעוניין לאונן בגופך. את מתאמצת לכבוש לב אחר ואינני מוכן להיות ה'פילגש' שלך. אני רוצה להודות לך, בכנות, על היופי שטעמו חיי בהיותנו יחד".
"רפי, אני..."
הוא הרעיד קולו בציטוט:
"...ושלום ושלום אחרון ויותר לא ניפגש. כך נגמור את החשבון..."
הוא עמס את חולצתו על כתפיו הרחבות והשתלשל אל תוך מכנסיו. אפרת פרצה בצחוק רם.
"מדוע את צוחקת? עני לי. האם זה בגלל הציטוט של השיר?"
היא לא השיבה. צחוקה גבר. הוא שב ושאל:
"מדוע את צוחקת?"
היא הצביעה לעברו ולא עלה בגרונה לעצור את פרץ הצחוק. הוא הביע כעס בטון בו שאל אותה:
"את מוכנה להירגע ולספר לי מה כל כך מצחיק אותך?"
פרצי הצחוק נרגעו לאיטם. אפרת הצביעה שוב לעברו ואמרה:
"אתה… אתה בלי תחתונים!"
ושוב פרצה בצחוק. הוא ניגש אליה, כאשר ידיו עדיין מנסות להעלות את מכנסיו אל מותניו. אחז בה ואמר:
"תפסיקי לצחוק. יש לי הסבר לכך".
היא הביטה כמצפה להסבר.
"באתי אלייך מוכן למגע. ואני הולך ממך מוכן לפרישות מרגעי התענוגות שהיו לי איתך. שהיו לנו יחד".
היא חסמה פיו באצבעותיה הענוגות. ציפורניה העמוסות לקה ברקו אל מול קרני השמש האחרונות, אשר ניצבו עוד בחלון החדר.
"אל תדבר. אל תאמר מילה. אל תניח לי לחוש שאני הדבר הטוב האחרון שאתה נתקל בו".
"עזבי, אין טעם למילות נחמה. את תחיי את עתידך עם ה'זקן' ואני אחיה בדרך בה אבחר לי", אמר וסיים לרכוס מכנסיו.
"מדוע אתה קורא לו ה'זקן'"?
"אם היית שואלת מדוע אין אור הייתי עונה, כי יש חושך..."
"רפי, אל תיסחף לעוקצנות!"
"אל תגררי אותי לזה!" אמר וחיפש את נעלי המוקוסינים, שהתפזרו בפינות השונות של החדר.
"רפי, יש לי משהו לתת לך. משהו קטן, צנוע. למזכרת", אמרה ובטרם שמעה תגובתו נעלמה אל חדר האורחים.
הוא לא המתין ופנה אל היציאה. מכוניתו להטה. המזגן פעל במלוא העוצמה. הוא הביט במראה.
אפרת ניצבה על מפתן הבית בשמלתה הצמודה. היא עמדה שם כידלה המביעה פחד מפני נטישה ובידה אריזה מהודרת. בשנייה היא נופפה לו. כאשר הבחין בשפתיה המתנועעות לקצב קריאתן בשמו, ליקק את טעם ההתעלסות האחרונה איתה ונסע.
בערבים, גם כשעברה כבר חצי שנה מאז אותה התעלסות אחרונה, היה מודד רפי את השתיקות בכף ידו. הוא נאבק בזיכרונות עד כלות המחשבות והתהפך במיטה על הבדידות הרועמת, אשר הציפה בו פחד סמוי מן הלבד. גם הספרים הפזורים לרגלי מיטתו לא הסיתו אותו מריכוזו באפרת.
הוא שלח יד אל אריזה חדשה. "אותו הים". רומן נועז, ספרו של עמוס עוז, הסופר האהוב עליו.
'קניתי כדי לקרוא ולשכוח. אך שכחתי לקרוא מפאת אי השכחה שלי. לאיזה מצב הגעתי. מי היא? מה היא?'
הוא תלש את אריזת הספר והחל לדפדף בו. קרא את הכתוב בגב הספר. עבר לעמוד הראשון ושוב הפך אותו על גבו. וחוזר חלילה.
אחרי כמה שורות, אסף את העצבות וניגש אל החלון. בשליטת הכוכבים ראה בדמיונו את אפרת והיא גוהרת על ה'זקן' שלה. הוא נשך שפתיו עד זוב הכאב. הסית את הווילון וניסה למחוק את אשר ראו הרהוריו.
'לא יתכן', פלט בקול לחלל החשיכה. 'היא אוהבת אותי, אני אוהב אותה... מניין הגיח ה'זקן' הזה להשפיע כך על חיי?'
רפי חזר אל הספר. האותיות ברחו לו ממסגרת העין. הוא הביט במנורה המשתלשלת מין התקרה, אשר האירה לו את עומק הבדידות. הוא טיפס על כיסא, אחז באהיל ומשך אותו לאחור ואז הניח לאור להתנדנד, בתקווה שיטשטש את זיכרונותיו, כדי שסוף-סוף תנחת עליו התרדמה.
בארבע לפנות בוקר, שוב הפיחו זיכרונותיו רוח חיים במחשבות שלו.
ושוב חזר אל הספר.
אל החלון.
כוכב שנפל לו מין המבט, הביא אותו למחשבה, שהנה, אולי נפטר לאפרת ה'זקן'.
'איזו מחשבה שפלה! שיחיה. אבל לא איתה'.
בחמש ושלושים התפטר ממשמרת הלילה ושטף את הסיוטים במימי הבוקר הצוננים.
במפעל, שאליו הגיע כארבעים דקות לפני שאר העובדים, עילעל במוחו אחר רעיון מבריק לשיפור ולייעול. הוא חבט באגרופו אל רקתו וגער ברגש שלו: 'עלי להיות יותר מרוכז! אני חייב לסלק ממוחי את ה'זקן'. את אפרת. את כל המחשבות. לעזאזל! עד כמה היא שולטת בי! אלוהים, סלק אותה מגעגועי!'
הוא הביט מן המחשבות החוצה. מכוניות העובדים חלפו מול עיניו ואנשים התרוצצו במדרכה ונעלמו בפתחים השונים של המפעל. הדבר הזכיר לו את תושבי השטחים הנמלטים אל בתיהם, רגע לפני שייכנס העוצר לתוקפו.
'ממש כמו בכתבות הטלוויזיה', נזכר והתרחק מהחלון.
הוא שב אל שולחנו. אחז במהדק מתכת והחל מכופף לו את המראה עד בלי הכר. מין האות ט' לצורת משולש ומקו ישר לעיגול, ואחר שליפף אותו על אצבעו לקפיץ, הקפיצו אל הפח. הוא לקח לידיו תרשימים של רכיבי אלקטרוניקה ושוב ניסה לעלעל במוחו, כדי למצוא היכן ניתן לשפר ולקצר את תהליך ועלות היצור.
לפתע, נדמה היה, שהוא מתחיל להתרכז, אך לפתע פרצה לחדרו יהודית, מזכירתו של מר אחיקם, בעל המפעל.
"מה קרה לטלפון שלך? תראה, האפרכסת לא מונחת במקומה!"
"וואו, לא שמתי לב".
"לא חשוב, מר אחיקם מבקש שתעלה ללשכתו. בעוד שעה".
"תודה, יהודית", אמר וליווה במבט את צעדיה אל הדלת.
יום ההתעלסות האחרון שב והציף בו את געגועיו. הצחוק של אפרת, גופה הערב וחיוכה כבשו את מחשבתו.
צלצול הטלפון קטע אותה מדמיונו. טרם השיב לצלצול סידר את מכנסיו, כאילו אמור האיש שמעבר לקו להבחין בהזדקרות שהתחוללה שם.
יהודית ביקשה ממנו להגיע ללשכה כעת.
ביד רועדת הוא קבע את האפרכסת במקומה והחל להעלות השערות לגבי זימון זה אל בעל המפעל.
'מה הוא רוצה ממני? שמא הבחין הוא באי יכולתי לתפקד? או אולי החישובים שעשיתי אינם נכונים?' הוא הרהר ב קול רם ובטרם יצא מחדרו, שוב סידר את מכנסיו ושלח יד מסרקת לשיערו.
רפי לא המתין למעלית וטיפס במדרגות באיטיות. בדרך חלף על פני משרדו של מאיר, הבוס הישיר שלו ופסע לאט, כמו אמר לצותת לנאמר שם, אך רק השקט בקע מעבר לדלת, אשר נשאה את שמו של מאיר בעל הגאווה.
הוא התמהמה עוד מעט ליד הדלת ובשומעו נקישות נעלי עקב בקצה המסדרון, המשיך בדרכו אל הלשכה.
בחדר ישבה יהודית. גם מאיר ישב שם כשידיו בין רגליו. כמו ילד המצפה לעונשו. כמו כלבלב שמקפל זנבו מחשש לנזיפת בעליו. הוא הביט בפניהם וברך אותם בבוקר טוב.
אחרי דקות ארוכות של המתנה הזמינם מר אחיקם להיכנס.
הדלת החומה, העשויה פיתוחים נפתחה לרווחה. מר אחיקם המתין ליד הדלת והזמינם לשבת.
על הקיר שמאחורי משובו התנוססו תעודות המוקירות את המפעל. תמונותיהם של גדולי האומה עיטרו בקפדנות את הקיר שממול, ובצינעה, מרוחקת מתמונותיהם של אלה, היתה תלויה תמונתו של הבבא סאלי, כאילו היתה קדושתו מנוטרלת מין החילוניות המרוכזת במרכז הקיר.
מר אחיקם בישר למאיר כי תפקידו במפעל הסתיים: "אני יודע שאת כל ההצלחות של רפי זקפת לזכותך, כאשר כל מה שידעת לעשות זה להכניס את המזכירה שלך להריון. רפי ראוי להערכה על פועלו. אתה רשאי לאסוף חפציך וללכת". הטיח במאיר ופנה אל רפי:
"מהיום אתה מנהל המחלקה. ברור שאני מצפה שתמשיך בפיתוח הרעיונות המבריקים שלך".
מאיר עזב את הלשכה בכלימה ובבושת פנים.
רפי הודה למר אחיקם בעבור הקידום, ובדממה של אי נוחות התיישב על כיסאו ופלט אנחת רגיעה. לאחר שהות ארוכה של פניו בכפות ידו, הוא ניצב אל החלון ובהה בחלל החיצון. הדלת נפתחה ומירה, מזכירתו של מאיר פרצה פנימה:
"סליחה שאני מתפרצת כך, אבל רציתי לשאול, אולי אתה יודע מה קרה למאיר?"
"לא, מדוע את שואלת", היתמם רפי.
"לא יודעת, ראיתיו יוצא ממשרדו כשתיקו וקופסת קרטון בידיו. מבטו היה עצוב. הוא עזב את הבניין. אמר שהוא יוצא לחופש, אבל כך, באמצע היום? חשבתי שאתה יודע משהו…?"
רפי הביט בסבר חמור והשיב:
"לא, אינני יודע. אני לא עוקב אחריו!"
"הבנתי, אני מפריעה לך. אני פשוט מכירה אותך ואני יודעת שאתה לא כתמול שלשום. עובר עליך משהו. לא אתה, רפי, תתייחס כך אל אנשים. רק רציתי לדעת מה קרה אצל מר אחיקם. היית שם. בפגישה. אני חייבת לדעת. אולי זו הנקמה המתוקה שלי..."
"למה את מתכוונת?"
"אני סיפרתי למר אחיקם על מעלליו של מאיר בעניין הייעול".
"את ידעת על מעשיו?"
"כן. ידעתי. מצטערת. לא סיפרתי קודם כי היתה לי סיבה טובה".
"אני מקשיב".
היא פרצה בבכי ואמרה:
"אתה יודע מה היתה מערכת היחסים שלי עם מאיר. אני אוהבת אותו. הוא הבטיח לי נישואים, אך אחרי שנודע לו..."
"מה נ ודע לו", שאל ושאלתו הביאה אותה לפסוע הלוך והלוך בחדר.
"אני בהריון. אתה מבין? אני בהריון והוא החליט לנתק איתי הקשר! הוא עזב אותי כשאני בהריון! אני בהריון, אתה מבין???"
"אז התנקמת בו... מירה, את יכולה לראות במאיר כמחשב רטרואקטיבית את סופו במקום הזה. ובעניין האישי שלי, זה שאני לא כשלשום, את צודקת, נפרדנו. אפרת הכירה גבר מבוגר יותר, מנוסה ועשיר יותר, ואני פתוח לבדידות".
היא הביטה בו, כמו אמרה לפתותו לדבר מישכב. רפי הביע מבוכה וניסה להימלט אל הניירת הפזורה על שולחנו. היא קרבה אליו. עמדה מאחורי מיסעד כיסאו, רכנה מעל לעורפו ואצבעה עשתה לה נגיעות מגרות על גבו והחלה לוחשת:
"איך יכולה היא לעזוב אותך? אתה גבר שכל אישה יכולה לדמיין אותו במיטתה בלילות". רפי קם, התרחק לטווח מבטחים מפניה ואמר בתקיפות:
"מירה, אינני מתכוון להיות לך ה'ז' המחליף של מאיר".
המומה מאמירתו, עזבה את חדרו ומילטה כלימתה המפוזרת בחלל החדר. שפתיה מילמלו דבר מה, אשר לא הצליח הוא לשמוע ואף לא התאמץ לעשות לכך.
ביציאתה נמוג המתח. 'טוב שסילקתי אותה מכוונתה החושקת בי, אולי היתה מעמיסה על כתפי את היותה הרה…'
על השולחן היו מונחים החישובים הבלתי גמורים, אותם ניסה לארגן לפרוייקט חדש. הריכוז התעלם מניסיונו לבייתו במוחו.
הוא הניף דף אחד, הניחו בקצה המרוחק של השולחן ואחז בנייר אחר.
גם אותו הניח ושב אל הראשון.
וחוזר חלילה.
הוא אסף את כל הניסיונות, הצפין אותם בארון המתכת ויצא עם הזיותיו אל המדשאות. אל חוף הים. אל הגעגועים הבלתי נלאים שלו אל אפרת.
הוא ניסה להלביש פניו מסיכה של ריכוז, אך ללא הועיל.
'כעת, כשאשתכר יותר, אולי אפרת תסכים לחזור אלי? הרי אהיה עשיר יותר, מנוסה... היא יודעת מהו ניסיוני. אולי אני לא כל כך מבוגר, אך אבטיח לה להזדקן לצידה', חשב לעצמו ויצא מן המפעל אל חופשה בת שבוע שקיבל ממעסיקו.
בערב, לאחר שהתעורר מתרדמת התהפוכות של אותו אחר צהרים, ניצב הוא אל צלילי החשיכה, אשר בקעו מפינת הרחוב. הפנסים הבזיקו לו חיוכים ורוח קלילה של ערב שרבי פיזרה בשיערו תחושה של ליטוף. כוכבים החלו להסתבך לו בדמיון - האירו וכיסו פניה של אפרת.
שני זוגות שפתיים שמלמלו אהבה על הספסל הירוק מול עיניו המגורות, הגיעו לגיפופי תשוקה. והנה, הבחור גוהר מעליה. כן, כך לאור הפנס באמצע הרחוב, אך מיד התעשת רפי והבין, כי כך רצה לראות את אהבתם החושפת לו כמיהה נועזת לאפרת.
הוא הציף פניו בעצמות הלחיים וכמעט חש את ידיה אונסות את לחיי, אך הזוג המתאהב התרחק מן הספסל בחיבוק עורג למגע ורפי פסע מעורער אל המקלחת.
אחר כך התלבש בטוב טעמה של אפרת ותחתוניו העלו שוב באוזניו את צחוקה הפרוע. הוא התניע את המכונית. קיפל את הגג ונסע אל מטרה בלתי מובהרת בזמן של שפל מיני.
אחרי כמה סיבובים מובלטים סביב ביתה המואר למחצה שלאפרת, מצא עצמו מסתודד עם החשיכה על ספסל חשוך בעומקו של הגן העירוני.
אנשים הילכו שם פשוטי דאגות. שלובים בזרועות האהבה.
רפי השתלב בזרועות החשיכה והתחקה אחר זיכרונותיו.
הוא נידב מקומו על הספסל לזוג אשר פסע הנה והנה ובחן את הלבד שלו, של רפי. הוא פסע לעומק הלא נודע ומידי פסיעה הביט לאחור בזוג, שעדיין הביט בו.
הרחק מעיניהם, הסתער על ספסל אחר. גם שם עברו זוגות חבוקי אהבה.
גם אנשים בודדים חלפו על פניו.
היו שפנו אליו בבקשה לאש. היו שסתם התעניינו בשעה, אך רפי, בחשיכה, לא הבחין במחוגי השעון ואף לא עישן, כך שפניות הבודדים אליו הושבו ריקם.
לפתע ניגש אליו בחור זר ושאל:
"אפשר לשבת כן?
רפי השיב בחיוב.
השיחה ביניהם קלחה. נמשכה והתארכה והידידות נרקמה להם מיד.
רפי הזמינו אליו הביתה. הם ישבו במרפסת האחורית, אשר רק הירח האיר את תכולתה. הוא הגיש משקה קר וקערת פרות צוננים.
אלי אחז אגס בידו. הוא עקר את הגבעול בתלישה אחת מהירה ונגס ממנו בעדינות. העסיס נטף על שפתיו. רפי הביא מפיות נייר, שלף אחת והגיש לו. בעוד מנגב אלי את שפתיו, ניגש רפי אל המערכת והשמיעה משיריה של ריקי גל.
"חפש בי" אמר אלי והוסיף: "גם אני אוהב להאזין לשירים שלה. יש שם שיר שיר יפה שאומר: '...נסתכל במרוץ האבוד אחרי האושר/ נרמה את עצמינו לפחות כמה פעמים/ לא תמיד נוכל להבדיל בין קלות לקושי/ אך נצעד קדימה לילות וימים..."
"אני אוהב להאזין לה. קולה מיפה לי את הבדידות. היא עושה לי משהו בתוך הלבד הזה, שכעת אני שקוע בתוכו".
אמר ונסחף. נסחף והוסיף:
"זה היה גן עדן. והנה, ריקי גל גורמת לי להרגיש ילד שמתפלל, כאשר היא שרה: '...תפילות ילדים שבוכים לאף אחד/ אלוהים שומר בתיבה מיוחדת/ ואני עוד שומעת ילדה קטנה לבד/ בקול של מלאך מגורש מגן עדן...' ואני הילד. אני גורשתי מגן העדן שלי".
הוא נדמה כמהופנט מן הזיכרונות:
"גם אני מתפלל. כשאני ער וכשאני ישן. בעבודה וברמזור ובתוך סמטאות הזיכרון. אך כנראה שלתפילות שלי אין לאלוהים תיבה מיוחדת. או שהיא פשוט נתמלאה ונחתמה לעד. ואין שומע נאקותיה ולכן, במקום להיות חבוק כעת באהבתה של אפרת, אני יושב כאן ומבכה בפניך את כל תפילותי האבודות."
אלי בחר לשנות נושא ואמר:
"אני אוהב אגסים".
הוא קטף עוד אחד מקערת הפרות.
רפי שלף מפה והגיש לו. אלי צחק. צחוקו התגלגל וסחף איתו גם את צחוקו של רפי.
אחר כך התקליטור גמר.
רפי נכנס להופכו על צידו השני.
"היכן השירותים?" שאל אלי בעומדו בפתח הסלון המרוהט בטוב מודרני.
"שם... ימינה".
התקליטור המשיך לנגן.
"יש לך דירה יפה".
"בוא תראה את שאר החדרים. זה החדר שייעדתי לילדי. אם יבואו. הנה המקלחת".
"איזו מראה ענקית!" התפעל אלי.
רפי הנהן בראשו ולחש בשקיעה:
"חלק מהזיכרונות... הנה חדר השינה. גם כאן יש מראה ענקית. גם היא מונצחת בזיכרונות". אלי פסע אל תוך מקדש אהבתו של רפי. הוא השתעשע במחשבה הניבטת מן המראה. הספרים הפזורים לרגלי המיטה הביאו אותו לומר:
"אצלי זה אותו הדבר. ספרים לידי בכול מקום. שנינו אוהבים את ריקי גל, אוהבים ספרים, ואם אשאר כאן כל הלילה, נגלה עוד אהבות משותפות".
"מבחינתי זה בסדר. אני לא עובד מחר. אם אין לך מה לעשות הלילה, הישאר כאן", הזמינו רפי. "יש לך בירה?"
"לא, אני לא שותה, אך אפשר לקפוץ פה, למרכז, שם ודאי נמצא, ואתה נראה בגיל שבו מותר לך לקנות אלכוהול... בעצם, בן כמה אתה?"
"27".
"טוב, אז מותר לך. בוא ניסע".
בשובם, ניגש רפי למטבח ופתח קופסת מלפפונים משומרים. הניחם בצלחת בצורת פרח והגישם. אלי ישב מרווח על הכורסה הזוגית ומזג את הבירה אל הכוס האחת שהביא רפי.
"מה איתך, לא תשתה איתי?"
"אתה יודע, למה לא? מחר אני בחופש, אז אישן עד הערב", אמר ופנה להביא עוד כוס.
בשובו התיישב לצידו של אלי ובחיוך מתנצל אמר:
"מצטער, אין לי כוסות מתאימות לבירה".
"לא נורא, גם אם תלגום הישר מהבקבוק תיסחף לאן שיקחו אותך הזיותיך", השיב אלי בחיוך.
"נחמד. אנסה. נראה באיזה חוף הזיות אעגון הלילה".
רפי לגם מהמשקה והחמיץ פנים לטעם הלגימה הראשונה.
לאחר השלישית עיניו החלו לגלגל זיכרונות.
הבקבוק הראשון נבלע בעומק תדהמתו על יכולתו לספוג את הטעם המר של המשקה.
בשני כבר לא נגע.
הוא כבש לו מלפפון ונגס בו עד כדי מחציתו.
המים הותזו על פניו של אלי.
שניהם נסחפו לצחוק שיכור.
רפי ניסה לקום ולהביא מפית מן המטבח.
אלי המשיך לצחוק.
"אל תצחק עלי, זו לי הפעם הראשונה שאני שותה, אז אם אפול... תראה, אני עומד ישר, אני לא נופל!"
"חכה, נראה אותך הולך עד למטבח, זקוף, מבלי ליפול!"
רפי הושיט רגלו הימנית לפסיעה אחת קטנה קדימה.
ונעצר.
אחר כך הפסיע את שמאלו.
גם פסיעה זו עברה בשלום.
לארח שהשתלט על גופו, פסע באיטיות מהירה יותר ועבר את המבחן שערך לו אלי.
הוא שב אל הסלון. בבואו להתיישב, מעד על גופו של אלי. אלי אחז בו וצחק. רפי היישיר אל עיניו מבט של צחוק דומה.
שניות ארוכות אחז אלי בזרועו, עד שהתפקח והתיישב זקוף. רפי הגיש לו את המפית. הוא שלט עדיין על תחושותיו. אלי גמע מהבקבוק השלישי וניסה לאחוז במלפפון, אשר השתולל לו בצלחת. הוא הניח את הבקבוק ותפס את המלפפון בשתי ידיו, כמו ניסה להרים דג חי, שקפץ מגיגית השחייה שלו. רפי אחז בבקבוק ומשך לגימה ארוכה.
"תפסיק, אל תשתה יותר".
"מדוע לא? אני רוצה להשתטות!" קבע רפי בנימה החלטית.
הוא הושיט לאלי את הבקבוק. אלי רוקן אל גרונו את יתרת תוכנו.
השקט לא בדיוק שרר בחדר.
זעקות מתח אילמות בקעו בחלל.
אלי הפשיל גופו לשפת הכורסה, השעין ראשו על המושב הרחב והחל לפזם:
"...נסתכל במרוץ האבוד..."
רפי הצטרף אליו.
הם הביטו זה בזה בעיניים עצומות.
"שורה יפה, 'נרמה את עצמנו לפחות כמה פעמים...", פלט רפי.
"יפה מאוד, 'נרמה את עצמנו..." הסכים אלי והמשיך: "זה יכול להיאמר לגבי השתייה שלך היום - הבריחה הגדולה מן הבדידות. מן הזיכרונות. וגם עלי, הבריחה שלי מן היגון שהתביית בי לאחור מות אישתי".
"לא סיפרת לי קודם!?"
"לא שאלת. ואל תשאל. אני מנסה לברוח מהתחושה המעיקה. אין בכוונתי לפתוח כאן את מזוודת מכאובי".
אלי נתפס כמי שמוחה דמעה. אחת ומיותמת, אשר חמקה לה אל זווית פיו. "בוא, אלי. בוא ניכנס למיטה", הציע רפי וקלט את מבטו התוהה. "אל תדאג. אני לא מתכוון למה שזה נשמע", ניסה להרגיע.
"זה בסדר. לרגע לא חשבתי".
הבקבוקים נותרו על השולחן. גם הכוסות והצלחת הריקה, שקודם היו היה בה פרח של מלפפונים. אלי נכנס להתקלח. רפי הדליק בחדר השינה את מנורת הלילה, אשר היתה בנויה שיש לבן בדמות אישה האוחזת בשתי ידיה כדור אור על ראשה.
בתחתונים בלבד זינק אלי אל מתחת לשמיכת הפיקה. בשמיכה השנייה כיסה רפי את גופו לאחר שיצא אף הוא מהמקלחת.
אלי הביט ברפי ואמר:
"אני חייב לך את הסיפור שלי. זה קרה כשמונה חודשים לאחר החתונה. גילו אצל אישתי סרטן. תוך שנה וחצי היא נפטרה. היו לנו חלומות. חלומות אשר התרסקו בטרם עת. נגדעו בעודם בגדר חלומות בלבד. אפילו ילד לא הספקנו לתכנן".
רפי הסתיר דמעה שהתפתלה בכאב על לחיו.
"אתה רואה, רפי, הבריחה מן הגורל הפגישה אותנו לאחד איזהו כאב. הפגישה אותנו, שני גברים, לדבר ולבכות יחד אל תוך הלילה. הפגישה אותנו לחלוק יחדיו זיכרונות יפים. ובעצם היותם זיכרונות, חייב לבוא הכאב המכה", אמר והביט ברפי.
בחסות החשיכה הושיט יד אל פניו לנגב את אותה דמעה שהתפרשה בינתיים.
דמעותיהם נמחו אלו בידיו של זה.
המגע הרצין.
השקט בער ואיחוד המגע לגוף אחד היה בלתי נמנע.
השמש הציצה בשני הגברים השרועים על המיטה במערומי גוף.
רפי פקח עיניו אל הדממה וכמו נכלם מליל אמש, כיסה גופו של אלי בשמיכת הפיקה ואף את גופו שלו כיסה. הוא העיר אותו ולחש:
"12:30".
אלי מתח את גופו לחצי ישיבה. עיניהם היו מושפלות אל המגע ההוא ושניהם מלמלו יחדיו:
"אני מצטער..."
צ"זה קרה מתוך איחוד הכאב, אך אם נרצה להמשיך להיות חברים לאותו כאב, הדבר אשר קרה יפריע", נאנח אלי.
"לא, אלי. שנינו נמצאים בשפל האהבה, לכן הגענו למה שהיה מתבקש כנראה. התאכזרנו אל הזיכרונות וניסינו למחות אותם על ידי איחוד גופינו. אולי נצליח לבעוט בהם, כדי שלא נהיה, כל אחד מאיתנו, כעץ השתול על פלגי זיכרונות. נוכל להתעלות על מה שקרה ונמשיך להיות חברים".
"אני בטוח. המגע הקטן הזה, שבעצם היה מרגיע, ייחרת אף הוא באיזו פינה של הזיכרון. אולי בפינה הנעימה יותר. למעשה מאז מותה של אישתי לא ידעתי אישה אחרת", השיב אלי.
"גם לי לא היתה אישה אחרת. אולי המגע שהיה בינינו יפרוץ איזה מחסום פסיכולוגי, ששנינו הכנסנו אליו את עצמינו - אם לא היא, אזי לא אף אחת אחרת".
רפי יצא מהמיטה וכיסה את ערוותו. כמו אמר להיכלם.
אלי, לאחר שהתקלח, עמד בסמוך לדלת היציאה והבטיח להתקשר.
רפי התקרב אליו. אחז בכתפו ואמר:
"בוא נתאחד לרגע דק-דומייה לזכרו של המגע".
אחרי הרגע ולפני צאתו אמר אלי:
"אתה יודע מה, רפי, יש ערך לזכרו של המגע הזה. אחרי הכול, התכרבלנו זה בכאבו של זה.
"הי, בחור, שלא יהיה לך חשד שאני מזלזל במגע הזה!"
אלי הרצין פניו:
"זה היה מגע, עילאי משהו. אלוהי כזה ולכן יש להתייחס אליו בקדושה. וכדי לא לקלקל את היופי שבו, אסור לנסות אפילו לשחזר אותו".
"זו היתה כל כוונתי באמירתי", השיב רפי.
אלי יצא לדרכו.
רפי אסף עצמו מתוך האמבטיה.
ברקע החדשות. ברדיו.
עוד פיגוע של מחבלים.
'השלום התקרב ופעילות המחבלים אינה מתרחקת', הרהר בנפשו.
פרשנים למיניהם השמיעו דעות שהרגיזו אותו:
"צריך לחזור לעזה, צריך להיכנס בהם, העם דורש את זה!"
הוא המטיר כעסו על הדובר:
"אני חלק מהעם ואינני רוצה בזה! מישהו שאל אותי? בניגוד לתפיסתך, אני עם השלום והשקט, אז סלח לי אם אשתק אותך בלחיצת כפתור".
הוא גמר לכעוס. התפלש אל תוך הג'ינס השחור ובגופייה לבנה יצא אל בית הקפה הקרוב, לשתות קפה ראשון של צהרים.
בית הקפה היה ממוקם סמוך לבוטיק בו עבדה אפרת.
המלצר ניגש אליו לקבל הזמנתו.
"נס על חלב, תודה. סליחה, אתם מוכרים סיגריות?"
המלצר הנהן בראשו לחיוב.
"אז גם חפיסה אחת. וגפרורים".
"איזה?"
"כאלה שאפשר להצית בעזרתם את הסיגריה".
"לא, איזה סיגריות התכוונתי".
"לא יודע. אף פעם לא עישנתי".
המלצר גיחך ונעלם מעיניו של רפי.
'נו באמת, אני חייב לדעת איזו סיגריה לעשן?' נהם לעצמו.
מידי פעם ניסה הוא להגניב מבטים אל הבוטיק. היתה שם תנועה, אך הוא לא הצליח לקלוט את אפרת. אחרי דקות, שלא זכר הוא אם היו הן ארוכות, שב המלצר עם הקפה.
"מה עם הסיגריות?"
המלצר הגיש לרפי סיגריה בודדת ואמר:
"הנה, קח. נסה את הסיגריה הזאת. תוצרת חוץ. "מרלבורו". סיגריה שמתאימה למבנה גופך. אם תהיה לך טעימה, קנה לך חפיסה".
רפי הביט בו בחיוך. המלצר הצית לו את הסיגריה.
רפי הצניע אל גרונו עשן סמיך, אשר גרם לו לשיעול. המלצר שב לגחך:
"אין דבר. כל התחלה קשה היא".
אך רפי לא ויתר. הוא שאף שוב. נשיפה ארוכה יותר מקודמתה.
השיעול נעלם.
"עכשיו זה כבר בסדר", אמר המלצר ונעלם אף הוא בהמולת בית הקפה.
רפי לגם מן הקפה והסתתר מאחורי עשן הסיגריה בעת ניסה הוא לקלוט את אפרת בבוטיק. הוא הציץ אל שעונו.
14:00.
הרגיע עצמו בחושבו: 'עוד מעט היא תצא להפסקת צהרים'.
הקונה האחרונה כבר יצאה. גם בעלת הבוטיק יצאה ונעלה את הדלת. היא הבחינה ברפי וניגשה אליו.
"מה שלומך?"
"ש-לום, בסדר. מה שלומך?" שאל בניסיון להישמע מופתע ולהיראות כמי שלא ציפה כלל לפגוש בה, וכמו במקרה יושב הוא בבית הקפה ליד הבוטיק שבו עובדת אפרת. "גם אני בסדר. גם העסקים. אתה יודע, קיץ, שרב, נשים מחפשות מינימום בד לגופן ואני מספקת להן".
רפי קיווה שהיא תספר משהו על אפרת. הוא כיוון אותה לשיחה:
"יופי, את ודאי זקוקה לעוד כוח אדם. לעוד מוכרות..."
"לא, יש לי שתי מוכרות. אחת בבוקר ואחת אחר הצהרים. אני נמצאת בשני חלקי היום".
"אה..."
"אני יודעת שאתה מנסה לשאול עליה..."
"לא, לא! לרגע לא חשבתי עליה..."
היא הניחה אצבעה מתחת לעינה ושאלה: "רפי, עלי אתה עובד?"
הוא המשיך להכחיש שזוהי כוונתו.
"טוב, אז בכול זאת אספר לך. ואתה אל תקשיב, כי אתה לא רוצה לדעת עליה. האיש איתו היא מתחתנת בעוד ארבעה ימים קנה לה חנות. בוטיק. היא בעלת עסק משלה. וגם אם אינך מעוניין לדעת עוד פרטים, אני אזרוק בחלל האוויר את הכתובת. אתה, במקרה תלך לבית הקפה הסמוך לבוטיק שלה. אבל רק במקרה!"
רפי חייך והודה לה. ניסה לזכור את הפרטים. הוא נפרד ממנה וקנה חפיסת "מרלבורו". סיגריה שמתאימה למבנה גופו, כפי שהכריז המלצר.
בהגיעו הביתה הוא הפשיט גופו מתוך בגדיו והסתבך במבוכי העשן הסמיך אשר עפף את חדרו. אחר כך גהר על זיכרונותיו ונרדם.
טרטור הטלפון הקפיצו.
הוא הביט בשעון.
'הגרון שלי יבש... זה מהסיגריות? קודם אלגום משהו', חשב.
"כן..."זרק בלאות אל תוך האפרכסת.
"רפי?"
"זה רפי, אם התקשרת אל רפי, אך מי את?"
"אפרת..."
הוא השתתק. צבט את לחייו וכשחזר לעצמו שאל לשלומה.
"אני בסדר, רפי. אם יש לך פנאי כעת, אני צריכה לשוחח איתך".
"על מה?" ניסה הוא להישמע כמו שאיננו מעוניין.
"לא בטלפון. אני רוצה לראותך".
"כן, כן, זה כן לטלפון...", שר לה את הפרסומת.
היא צחקה והשיבה:
"לא, רפי. גם בפקס אינני יכולה לשלוח לך את מה שאני רוצה לתת לך".
"טוב, אני פנוי. את יכולה לבוא עכשיו".
"זה לא מסוכן..." הציקה בצחוק קטן.
"אם לא תאנסי את עצמות לחיי, לא תסתבכי".
"אם לא תבליט אותן..."
"בסדר. סיכמנו", אמר והניח את האפרכסת.
נוטף אגלי מים עמד מול המראה והביט בגופו.
הביט באברו שלא ידע אישה מאז הפרידה ולחש לאוזנו שבמראה:
'אל תלבש תחתונים, אולי, אולי יהיה משהו'.
הוא סידר חולצתו ומכנסיו וניגש לפתוח את הדלת.
אפרת ניצבה שם יפה מתמיד.
חציה לבושה בטוב טעם וחציה השני חשוף למראה היה, כשהשיזוף בוהק בחלק זה של גופה.
השמלה היתה נטולת כתפיות. חלקם העליון של שדיה גם הוא ברך את רפי לשלום. והוא כמעט הושיט שמה יד.
גם ירכיה היו חשופות.
נעלי העקב אשר תאמו את צבע שמלתה, העניקו לה מראה חטוב, עד שרפי התחרט על שנתן הסכמתו לא להבליט את עצמות לחייו.
"את נראית שיגעון!"
"אני יכולה להיכנס?"
"סליחה, התפעלתי מיופייך. בואי, היכנסי".
אפרת בחנה את חדר האורחים.
"את מכירה את המקום. לא חל בו שינוי. פרט לשינוי הידוע כמובן".
"לא בשל כך באתי אליך, רפי. ואני מתחילה להרגיש שלא הייתי צריכה לבוא. אתה לא מסוגל לקבל את הדברים כפי שהם?"
"לא התכוונתי לכלום. אני מצטער. אני נרגש לראותך, זהו. ואני חושב שמותר לי להתרגש".
"רפי, אני לא יודעת איך לבשר לך, אך אגש ישר לעניין. עד כמה שיהיה זה כואב. אני מתחתנת ומבקשת להזמין אותך. לא, לא על מנת להכאיב לך. אני אוהבת אותך... לא, אל תתקרב. האהבה שלי אליך שונה מבעבר. אני בטוחה שגם אצלך בלב ישנה עדיין פינה קטנה של כבוד עבורי. לכן אני מזמינה אותך, כי אתה תשמח בשמחתי".
"כמו שאמרת, זה כואב. אני משוכנע שזו אכן תחושתך ולכן אבוא לחתונתך".
אפרת הניחה את ההזמנה בכף ידו. הגניבה מבט אל ופסעה לעבר היציאה. הוא ליווה אל הדלת ובטרם יצאה בה, הסתובבה, הגניבה מבט מהול בדמעה שקופה לעבר לחייו ורצה אל מכוניתה.
"חכי! את אוהבת אותי!!!"
קולו נבלע ברעש ההתנעה והמכונית נעלמה במעלה האופק.
הוא אחז בראשו ופסע אל הכורסה, שבתוכה שקע אל הרהורים.
עיניו נתקלו בכרטיס ההזמנה.
ביד רועדת פתח את המעטפה. ניסה לקרוא בכתוב, אל עיניו ניטשטשו ממליחות הדמעות. הוא ניגב אותן ומיהר להשיב לצלצול הטלפון.
"זה אלי, תשמע, יש מסיבה. בעוד חצי שעה אני אצלך. תתכונן, תהיה חתיך! יש בנות משגעות", אמר אלי וניתק מבלי להמתין לתשובתו.
הוא פתח את הדלת מבלי להקיש.
"אתה מתכוון לבוא במכנסיים קצרים?"
רפי הצביע על ההזמנה ואמר:
אינני מתכוון לבוא בכלל".
רפי אחז בה. 'אפרת עב"ל ...'
"רפי, תתלבש. נדבר על זה אחרי המסיבה. היא מתחתנת ואתה באבל! זה לא נתפס בהיגיון שלי! לך להתלבש!"
רפי יצא מחדרו חתיך, בדיוק כפי שאלי ביקש.
במכונית הוא הצית לעצמו סיגריה.
אלי התעלם. הוא החליט לא להטיף לו מוסר לפני המסיבה.
"הגענו", בישר אלי.
"זה כל כך קרוב?"
"כן, בפנטהאוז למעלה. יש חניה מתחת לבנין".
כאשר נכנסו למעלית אמר אלי:
"הדרך ארוכה למרום".
"כן, קומה אחת מתחת לאלוהים", צחק רפי.
"אפשר להתעלס עד הקומה האחרונה", ציחקק אלי.
"רגע, של מי המסיבה הזאת בכלל?"
"מסיבת רווקים, עמוסת נשים, של חבר".
בהיכנסם אל תוך ההמולה ניגש אליהם בעל השמחה. החתן. גבר יפה תואר. אלי ערך ביניהם היכרות.
"מזל טוב", איחל רפי.
"תודה, תבלו", השיב צביקה ונעלם בין ההמון הרוקד.
רפי גזל בקבוק בירה והתנקם במשקה בעבור ההזמנה של אפרת. הוא הצית סיגריה. בעיניו בחנו את הנשים במסיבה. היו שם יפות והיו יפות יותר.
"על מה אתה חושב?" שאל אלי.
"על מי... על האדומה הזאת, בעלת העגיל הבודד".
"גם היא התעניינה בך".
רפי הביט בו רווי בירה ואמר:
"עזוב, אלי. אני רק חושב. אין לי כל כוונה להסתבך כרגע במערכת יחסים והיא נראית פגיעה ל'חפוז' חד-פעמי".
"ומה אם גם היא בעניין של... חד-פעמי?"
הוא נשף את הסיגריה וסינן איתו:
"אז אני מסכים".
"חכה כאן. אל תברח אל אישה אחרת, אפילו לא במחשבה!"
שניות מועטות חלפו מאז שוחח אלי עם האדומה בעלת העגיל הבודד עד ששב אל רפי.
"אתה יכול לגשת".
רפי קם מכיסאו. השתדל לא להראות בפסיעתו את השפעת הבירה. הוא ניגש אל האישה, אשר האדום שבה הצית את גופו. התיישב לצידה ולחש:
"רפי..."
"טעות. שמי דלית, לא רפי".
הוא צחק. גם היא נהנתה מתשובה וצחקה. הם נראו משוחחים ונהנים זו במחיצתו של זה. מידי פעם הגביה רפי צחוק ובאחת הפעמים התקרב אל שפתותיה.
התנשקו.
גם בריקוד הסלו'W התנשקו.
בזמן הריקודים הסוערים העדיפו לצאת למרפסת.
הסתתרו לאור הכוכבים.
רפי קרב אליה ובעלטה מצא את שפתיה.
כפותיו פשטו על גופה.
אחר כך התיישב ערום על כיסא הגן שבמרפסת.
היא גהרה עליו בישיבה מיוחמת.
אחרי הפורקן נתמשכה ההתעלסות בעמידה.
בנשיקות.
אחר כך סורק שיער ראשם של זו באצבעותיו של זה ושבו אל המולת המוסיקה.
ב- 2 לפנות בוקר עזבו רפי ואלי. אליהם הצטרפה האדומה. רפי ליווה אותה למכוניתה. באותו להט של קודם לשונו התחככה בלשונה. הוא מסר לה את מספר הטלפון שלו ואמר:
"למקרה שתחשקי בי".
היא נטלה את הפתק מידיו, התניעה את מכוניתה ובחרקיה נעלמה מן החניה אל המרחב החשוך.
רפי הצית סיגריה. שקע בתשוקה אל האדומה. אלי הביט בו ושמח על שהתחיל להשתחרר מן הגעגוע לאפרת. לפחות כך קיווה.
"אתה נכנס לקפה?"
"שיהיה חזק", ביקש אלי בעת שאחז בכרטיס ההזמנה ועיין בו.
רפי הגיש צלוחית עם עוגיות:
"ממטבחה של אמא".
"בוא, רפי. שב. אני רוצה לספר לך איך הכרתי את החתן, את צביקה".
הוא התיר כפתורי חולצתו:
"החתן יפה התואר. אך עוד רגע, אחליף בגדי", אמר ושב לבוש אך במכנסי ספורט.
הוא התרווח על הספה וחיכה. הביט באלי שהתמהמה בסיפורו ופלט בסקרנות:
"נו..."
אלי חייך אל סקרנותו של רפי והחל מספר:
"פעם הייתי במסיבה. צביקה היה שם. הוא היה שתוי. התנדבתי לסייע לו להגיע הביתה. הוא סיפר לי פרטים על חייו. האינטימיים. מתוך נימוס נאלצתי להקשיב. למחרת התקשרתי לשאול לשלומו. מאז אנחנו חברים בטלפון בלבד. לא נפגשנו עד היום. ולמה אני מספר לך כל זאת?"
"נו, מדוע?" התעניין רפי.
אלי אחז בהזמנה, התקרב אל רפי והמשיך:
"הבחור הזה, צביקה, עומד לשאת לאישה את אפרת".
"את אפרת שלי...?" זעק רפי תוך כדי זינוק ממקומו.
"את אפרת שאיננה שלך יותר".
המשך יבוא.........
