חזרה ליצירות
סיפורים

ללא מצנח

יהונתן יוסף | (04/06/2008 11:27) | 69 צפיות | | ייצא ל | יצוא ל
 
אם אני נקלע לספרייה או לכותרת על תגלית מדעית כלשהי, מיד אני נרשם לאיזשהו תואר. ראשון או שני, למי אכפת. שתזדיין העבודה. אם אני רואה אמן מצליח לרגש אני נזכר שגם אני יכול ומחפש היכן ללמוד או לתרגל. היי, אני כותב! כמה שזה אמנותי, נוגע. רק שלא תמיד זה מספק. אם אני נכנס לישיבה בעבודה ומשתתף, מבין, תורם ומקבל, יוצא אני משם עם החלטה ברורה שלא לוותר על מקומי המכובד. לחשוב, להתעמק ולהיות באהבה חלק מן המפעל המפואר של עולם התוכנה, חש בר מזל על היותי משתתף פעיל ומרוויח בסיעור המוחות הגלובלי. גם אחלה כסף. זה גם הולך ומשתפר. חבל לעזוב עכשיו, בדיוק כשנסתיימה ההתחלה, החלק הקשה. אם אני רואה אדם שמנגן, שר או רוקד אני תוך יום מזמין כרטיס לקובה או קונה פסנתר, מתעצבן על הגיטרה שבבית שהיא לא מספיק יודעת. מת על מוזיקה. אם אני רואה ילדה לצד אביה אין אני רוצה דבר מלבד להתחתן. כשאני עייף אני עוזב הכל וטס להודו לשנתיים. כשאני נמרץ אני פותח איזו חברת הייטק או חומוסיה. מינימום מכין קפה להירגע. כשאני בבית אני מקווה להיות עם חברים אחר כך, לא לצלול עמוק מדי. כשאני עם חברים אני רוצה להיות לבד כדי להתעמק בכל מה שקורה. כשאני מעשן אני רוצה להיות בחדר כושר, לנקות ולחזק. אחרי שעה בחדר כושר אני ממשיך ללא היסוס להמבורגר ובירה עם סיגריה, אלוהים. גם עכשיו בא לי. כשאני עושה אני רוצה להיות. כשאני הווה אני רוצה לעשות. צולל חופשי ללא מצנח, לכל הכיוונים נפתח, והתשוקה לכל כיוון אותי הורסת. כך שבינתיים אני נח, כך כמו שאני מונח, והתאוצה שמעלי שוב ושוב דורסת. אך אבא חוזר ואומר, תעזבנו יום יעזבך יומיים – העגלה נוסעת, אין עצור. ברוך שלא עשני אשה אלק.
 

תגובות

חזרה ליצירות