היה היה פעם איש שישב על הירח. הוא היה בערך בן 24, אחרי צבא והכל. הוא אף פעם לא שכב עם בחורה. כי אין בחורות על הירח. לפעמים הוא גם תהה מה בעצם הוא עושה שם למעלה.
לפעמים הוא קם והלך לחפש את הסולם שבעזרתו הוא עלה, אבל הוא אף פעם לא מצא. אז הוא היה מושך בכתפיים, חושב לעצמו שאולי בפעם הבאה, למרות שלא היה בזה כל היגיון, וחוזר לשבת במקום הקבוע שלו, שמשם הייתה את התצפית הכי טובה על מאדים. פעם הוא אפילו ראה שם מרחוק חיים.
מדי פעם הייתה חללית משוגרת לחלל מכדור הארץ. הוא אפילו ראה את הקולומביה מתרסקת. הוא רק הצטער שהוא לא יודע מתי ניל ארמסטרונג צעד על הירח. אולי זה היה כשהוא כבר היה שם. אולי הוא היה יכול לחזור איתם הביתה. אבל הוא הבין שאי אפשר, אז מה זה בעצם משנה. בינתיים לא היה אכפת לו לשבת ככה, פשוט לשבת, בלי לעשות כלום, כמעט בלי להצטרך לחשוב, רק מדי פעם, ככה, מבליחה איזו מחשבה עמוקה, אבל מיד שבה ונעלמת, כי מה זה בעצם משנה.
אז הוא ישב, נידנד רגליים מעל הקצה של הירח, כשהוא היה רעב הוא חפר חתיכה מהירח ואכל. הוא אהב גבינה, אפילו שהוא לא זכר שהוא אי פעם אכל משהו אחר.
כשהאיש היה כבר כמעט בן תשעים, פתאום נחתה חללית קטנה וקומפקטית על הירח. "אז מה, השתכללתם?" הוא אמר לאיש שיצא מתוכה. "כן, תודה לאל, כבר לא מתרסקים." אמר האיש שיצא מתוכה. "תגיד, מה בעצם אתה עושה על הירח?" הוסיף.
"אני?" האיש שישב על הירח חשב לרגע. בעצם הוא חשב חמש דקות שלמות. אבל הוא לא הצליח לעלות על שום דבר. "אתה יודע מה, זאת אחלה שאלה. אני חושב שאני פשוט לא רוצה ללכת לשום מקום. אני מוכן להישאר לשבת כאן ולתצפת על מאדים עד שאני אמות."
האיש שיצא מתוך החללית משך בכתפיו. "אני לא יודע. בטח היה משעמם לשבת כאן תשעים שנה."
"דווקא לא. מאדים הזה ממש שוקק חיים. לא היה לי רגע משעמם."
האיש שיצא מתוך החללית הנהן. "טוב, אני צריך ללכת לעשות את העבודה שלי."
"אתה יכול בבקשה אם לא אכפת לך לעשות את העבודה שלך בצד השני של הירח? אני פשוט רוצה שקט."
"אין בעיה." והאיש שיצא מתוך החללית חזר לתוך החללית וטס לצד השני של הירח. אחרי כמה שעות האיש ראה את החללית יוצאת מהירח וטסה בחזרה אל כדור הארץ. פתאום הוא הרגיש נורא עצוב ועייף. הוא נשכב על הגב, הביט ישר אל תוך מרחבי החלל העצום והאינסופי שמעליו, סובב את ראשו הצידה, ופתאום הוא ראה סולם. סולם כל כך גבוה שלא ראו את הקצה שלו, שנעלם אי שם למעלה בחלל. האיש העצוב והעייף קם בכבדות, נעזר במרפקים שלו, מלמל לעצמו שהוא כבר לא צעיר ומה הוא בכלל צריך את כל זה, וטיפס על הסולם. למעלה למעלה. אולי הוא ממשיך לטפס עד היום, אולי הוא כבר הגיע לגן עדן, ואולי הוא מצא בדרך ירח אחר והתיישב עליו.
