טוב הוספתי לאתר פרק נוסף, קיבלתי. 2003\11\08
"חדל אישים, לא שווה כלום שכמוך, קיבלתי מחזור. אפילו ילד אתה לא יכול לעשות לי. מי צריך אותך בכלל?" באמת מי צריך אותו. מלבד זה שאני יכולה לצחוק עליו ולהתעלל בו אין בו כמעט תועלת. ראיתי אותו מתקפל, ראיתי אותו נבוך, ראיתי אותו רוצה להגיב אבל לא יכול, ראיתי אותו נמחק. לכן שכחתי לרגע שלא נקלטתי. אבל מי חוץ ממני רוצה להכנס להריון ולא מצליחה. הטמבל שלי כנראה עקר. שלולית של דם פלשה מתוך תחתוני אל הכותונת שלבשתי ומשם אל הסדין הלבן. באותו רגע היא הזכירה לי את הדם שנטף ממני לאחר הוצאת הצינור מתוכי.
"אפשר לנסות גם החודש. אולי החודש תקלטי." הוא אמר לי את המילים הללו ללא גמגום, אבל חוסר החשק שנזרק עלי הרתיח אותי.
"מה אתה חושב, שמתי שבא לך תזיין אותי? אתה חושב שאני נהנית מזה? אתה חושב שאין לי שום דבר לעשות מלבד לשכב על הגב ולתת לך לרכב עלי?" אני אף פעם לא שוכבת על הגב. אף בן זונה לא ירכב עלי. זה קרה פעם אחת בחיי ומאז אני זו שרוכבת. בגלל זה, כל פעם שהייתי עם גברים אחרים והם ניסו לדפוק אותי כשאני על הגב, הם מצאו את עצמם מחוץ לדירתי על התחת. אני אסרטיבית. אני יודעת. עד שמצאתי אותו, את אבי. שגם למענו איני שוכבת על הגב. גבר שאינו גבר. לא מסוגל להכניס אותי להריון. חבל שעכשיו אין לי אף אחד אחר שאיתו אני אכנס להריון.
"אז מה את רוצה שנעשה?" את השאלה הזו הוא כבר שאל בחשש
******** ********* ***************
הוא לא ידע למה היא לא בהריון. אבל זה ממש מזל, הוא חשב. אם היא תלד בן, אז היא תתעלל בו. זה יכול להיות ממש מפחיד. מספיק שהיא צועקת עלי. הוא לא ידע איך הוא יצליח להגן על הבן שיולד לו, אם יולד מפניה.
********** ******** ***********
"אולי תלך לעבוד בגינה! אני לא רוצה אותך לידי עכשיו. אפילו הריח שלך מעצבן אותי." גרשתי אותו שיצא למרות שהיום שבת. אני יודעת שהשכנים רוצים לנוח ולא רוצים רעש, אבל לי חשוב יותר השקט שלי. אבי עזב את החדר בידיו לקח את סרבל העבודה ויצא להתלבש בסלון. הוא יודע מתי להעלם.
חייגתי לבית הוריי "אמא, מה נשמע, מה שלום אבא? למה אני מתקשרת בשבת בבוקר? מה כל כך מוקדם?" לא שמתי לב שרק שמונה בבוקר, רוב האנשים נחים עדיין את הבוקר היחיד שיש להם למנוחה. " לא שמתי לב לשעה. לא, לא קרה כלום, אבל אני קצת בדיכאון, רציתי להיכנס להריון ולא הצלחתי." זרקתי את המועקה עליה. זה לא שאמא שלי היא זו שאני מספרת לה את סודותיי. אבל כרגע לא בא לי לספר לאף אחד אחר.
גם לבת זוגי הנסתרת חששתי להגיד שאני רוצה להיכנס להריון. אולי היא תכעס. אנחנו מכירות כבר חמישה חודשים. טוב לי איתה , היא מרגישה אותי. אני הגבר ביחסים. היא חמימה ורכה. יש לה ריח טוב, והיא מבינת עניין. יש הבדל עצום בינה לבין חדל האישים שלי. הידיים שלה רכות ונעימות ושלו מחוספסות וקשות. העיניים שלה כחולות כמו הים ושלו שחורות כמו העורב של השטן. השיער שלה קצר, עד הכתפיים, רך ונעים ושלו קצוץ. הגוף שלה חטוב ועגול ושלו רזה ונוקשה. היא עומדת זקוף, מכירה בערך עצמה למרות שיש בה משהו עצוב והוא נרפה וכפוף. בקיצור הפכים. כל מה שאני אוהבת, מצוי אצלה ואילו אצלו ההיפך.
לא שמתי לב שאימי המשיכה לדבר איתי וניתקתי לה את הטלפון. היא חייגה כעבור שנייה. "יקירתי, אני רואה שאת מודאגת. שתדעי לך שללדת אותך, התאמצתי שנה וחצי. ואילו את אחיך ילדתי אפילו מבלי שרציתי. אבל כשרצינו אותך, אבא ואני, לא קרה כלום. את יודעת כמה תרופות לקחתי? ואז לא היו תרופות כמו של היום. את יודעת כמה פעמים הצטרכתי לסבול את אבא שלך? להיות אליו נחמדה, לחייך אליו, ללבוש קומבניזון סקסי, ללכת בעינטוז, העיקר שישכב איתי. אפילו שרוב הזמן לא רציתי אותו בתוכי. אבל מה לעשות, כל כך רציתי אותך." אמי דיברה ללא הפסקה, לא נתנה לי להכניס מילה. דמעות עלו בעיניי, מישהו רצה בי. רצה בי למעני, לא למענו. עד עכשיו חשבתי שאף אחד לא רוצה בי, בשבילי. חשבתי לרגע, אולי אני טועה, אולי אבי כן רוצה בי בשבילי, אבל עצרתי את המחשבה בתחילתה, הוא לא נחשב. עד עכשיו כולם רצו בי בשביל עצמם. לא ידעתי על הסיפור הזה עם אימי.
"אמא, תודה. אף פעם לא סיפרת לי את הסיפור הזה. למה רצית אותי? לא הספיק לך ילד אחד?" באותו רגע הרגשתי קשורה לאימי מאוד. אף פעם לא הרגשתי אליה כמו חברה. ברגע זה היא הייתה בשבילי החברה האמיתית היחידה. קשה כשאין על מי לסמוך. בלתי אפשרי לשמור את כל הסודות והמאוויים לעצמך. ידעתי שכל אחד זקוק לכתף, אבל על מי אני יכולה לסמוך? על אבי? הוא חי בתוך קן של נמלים כל החיים שלו. ואם אלו לא הנמלים אז אלו חרקים אחרים או הגינות שהוא דלוק עליהן כל כך. אני לא מתה על גינות. פעם הוא רצה להראות לי גינה שעיצב. נפנפתי אותו ממני. אני לא אוהבת שמש או רוח. אבל הכי אני שונאת לראות את הצינורות השחורים המונחים בגינות. עד היום כשאני רואה צינור, אני נזכרת באחד ששרט וריטש לי את הרחם. את הנערים שצחקו על חשבוני על כאביי והשפלתי. אני לא מוכנה לראות צינורות שחורים יותר, או בכל צבע אחר.
זה כל כך מדפרס, אפילו איתה, עם החדשה שלי, אני לא רוצה לדבר כרגע על הנושא. אולי בעצם אני חוששת להיפתח לפניה, איני מכירה אותה מספיק זמן, מה זה חמישה חודשים. ולמרות שטוב לי איתה. ולמרות שאפשר לומר שאני מתחילה להתאהב בה, (כן זה אפשרי שבחורה תתאהב בבחורה אחרת.) אני לא יודעת מה ילד יום. עד כה כל ההתקשרויות שלי נגמרו יחסית מהר.
"חזרתי, את רוצה שאני אכין לך סלט? יש ירקות טריים." אבי ניכנס לחדר וניסה להיות נחמד אלי. אבל אני לא רוצה להיות נחמדה אליו.
"לא, אני לא רעבה. אני חושבת שאצא לטייל. אני אשמח אם תסדר את הכלים במדיח."
"כבר סידרתי אותם אתמול בלילה."
"אז תסדר אותם בארון. ואחר כך תתלה את הכביסה, אחרת היא תסריח. ואל תבלגן לי את הבית." אני יודעת שהוא קנה את הבית. אבל יחד עם הבעלות על אבי לקחתי את הבעלות על הבית. לפחות דבר אחד טוב בא עם אבי.
התלבשתי בסוודר גדול ומכנס גינס. ויצאתי להסתובב ברכב ללא כיוון מוגדר. נתתי לגלגלים לקחת אותי לאן שירצו. והם רצו להגיע אליה. דפקתי על דלתה, היא לא ענתה. צלצלתי אליה בפלפון. "שלום יקירתי, אני ליד דלת ביתך." חייכתי. חשבתי שהיא עדיין ישנה. הרי שבת היום.
"אלה, למה לא אמרת לי שתגיעי? הייתי נשארת בבית למענך. אני אצל אח שלי בבת ים." בפלפון נשמעו קולות של ילדים קטנים וזה צבט לי את הלב. אני אומנם לא אוהבת ילדים, במיוחד לא של אחרים. אבל כשאני רוצה אחד משלי, אז כנראה קולות של ילדים עושים לי את זה. "לאחיין שלי יש יום הולדת. הוא בן שלוש." שתקתי, היא הרגישה בשתיקתי. "אלה, אלה, את עצובה או משהו כזה? את רוצה שאבוא אליך עכשיו?" היא ממש מתוקה.
"לא, אין צורך. תיהני לך עם האחיינים שלך. אני בסדר גמור, רק שקצת התגעגעתי אליך. כבר כמה ימים לא ראיתי אותך. אולי ניפגש מחר?!" רציתי לראות אותה היום. אבל הבנתי שאי אפשר, יש גבול גם למה שאני רוצה. חזרתי לרכב שחיכה לי מחוץ לחצר, על הכביש, התנעתי אותו ויצאתי מהשכונה בחריקת בלמים מתוסכלת.
הסתובבתי כך עוד שעות ללא מטרה מוגדרת, הייתי מוכנה להזדיין עכשיו עם כל גבר שישרוק לעברי. אבל ידעתי שגברים לא אוהבים נשים במחזור, וגם אם אמצא גבר כזה שמוכן לדחוף את הזין שלו לתוך שלולית דם, אז הוא מייד ירצה בי שוכבת על גבי. לא, זה לא מתאים לי, במיוחד לא כאשר אני במצב רוח כזה.
חזרתי לעבר הבלוק המשעמם שאני גרה בו אל הגבר המשעמם שאני גרה איתו. מצב רוחי לא השתפר למרות שאת כניסתי ליווה ריח בישול שאבי הכין. אבי יודע לבשל. אבל אני מעדיפה אותו מחוץ למטבח. בכל הפעמים עד כה רק כיסחתי לו את הצורה על בישוליו ה"כאילו" גרועים. כך אני מפצה את עצמי על תסכולים יום יומיים בעבודה.
******************** ************ ***********************
אבי חשש לה. למרות הפחד מכך שהיא רוצה בילד, רצונה היה בשבילו צו, פקודה. משהו שהוא חייב להגשים למענה. הוא הבין שהיא מתוסכלת. זה היה ברור אצל כל אחת, לא רק אצל אלה שמקבלת ממנו את כל מה שהיא רוצה.
*********************************** *******************
"דאגתי לך." אמר וניגש אלי עם כוס מים קרים, "לא ענית לפלפון, ידעתי שאת עצבנית. חששתי לך." הבטתי בפניו. לא ראיתי בעיניו את הבעתו של כלב הפודל שרק רוצה להשביע רצון. היה בעיניים חשש לשלומי. התרגשתי, אבל רק קצת. ניסיתי להיות אליו נחמדה למרות שהוא אשם במצבי. לא יודעת מה קרה לי. אז חייכתי אליו. "אני יודע, את רוצה ילד. מחר אלך לרופא שיבדוק מה לא בסדר אצלי."
היה ברור לי שהוא צריך להיבדק, אבל שהוא יעלה את הנושא, נראה לי מוזר. באבי מתחיל שינוי. לא רציני אבל שינוי. הסתכלתי עליו טוב, לראות מה עוד השתנה בו. הוא נראה לי משום מה זקוף יותר מאשר התרגלתי. צריך לחקור מה קרה לו, החלטתי בשקט. אני מעדיפה אותו כנוע, ולכן צריך לראות מה מעודד אותו.
"תגיד אבי, אתה בכלל רוצה ילד?" פעם ראשונה שאני שואלת אותו מה הוא רוצה. אבי היה מופתע ולא ידע מה לענות. "אני באמת רוצה לדעת." לחצתי עליו.
אבי חשב שנייה "בוודאי שאני רוצה ילד. אני תמיד רציתי הרבה ילדים. זה כמו בקן של נמלים. קן חזק הוא קן עם הרבה נמלים." התייאשתי ממנו. הוא לא מפסיק לעולל לי ולמולל ולמלמל על נמלים. הכל אלגוריות אצלו.
"לא שאלתי מה טוב לקן שלך!" צעקתי עצבנית ומתוסכלת. ואחר כך הורדתי את נימת הקול כדי שלא יחשוש לענות. " שאלתי אם אתה רוצה ילד. אבל עכשיו אני לא רוצה לדעת. מחר בבוקר אני רוצה שתיגש לרופא ותקבל הפניה לפוריות. אתה מסוגל בראש הנמלה הקטן שלך לזכור, הפניה לפוריות?" ניגשתי למטבח והרמתי מכסה מעל הסיר שאבי בישל. הריח היה משכר, אבל אבי לא צריך לדעת.
לקחתי לעצמי צלחת ומזגתי לעצמי את הנזיד מתוך הסיר. לא הצעתי לאבי, שייקח לעצמו. התיישבתי ואכלתי, נהנית מכל ביס. תמהה מדוע איני מטילה עליו לבשל כל יום. אולי אם הוא ידע שאני מעדיפה את הבישולים שלו על פני שלי, הוא עוד ירים את האף. סיימתי לאכול ואפילו לא אמרתי לו תודה על האוכל הטעים. לא לקחתי עוד מנה כדי שלא יחשוב שנהנתי. למרות שרציתי. השארתי את הצלחת על השולחן ונשארתי לשבת על הכסא המרופד והנוח שאבי בנה בעצמו. לא היה לי כוח לזוז.
אבי לקח לעצמו צלחת וישב גם הוא לאכול. ישבנו ללא מילה שהוחלפה בינינו כאילו זרים זה לזה. אני מאמינה שזה עדיף בשבילו שלא דיברנו. בטח הוא פחד שאולי אמשיך להשפיל אותו.
כשקמתי החלטתי שאני אקח את הצלחת והנחתי אותה בכיור. "תשטוף כלים כשתסיים!" פניתי לחדר השינה, "אל תפריע לי אני הולכת לנוח!"
*********** ****** *********************
אבי ידע שהכין אוכל טעים, הוא בישל אותו עבורה, למענה, כדי להקל על כאבה. הוא ידע שהיא מתוסכלת. ורצה לעודד אותה. אבל היא לא אמרה לו כלום על האוכל. אולי היא יותר עצובה ממה שאני חושב. החליט לעצמו.
***************** ******************** ****
בערב קיבלתי טלפון ממנה. היא שאלה אם אני רוצה להיפגש. אבל כבר לא היה לי חשק. קבעתי ליום שני. מחר יש לי ישיבה חשובה בנוגע לאחד הלקוחות שהגיש תצהירים ודוחות כוזבים. לו מותר לשקר. אבל לנו כמשרד לראיית חשבון, אסור לאבד את המוניטין שלנו. הלכתי לישון מוקדם.
אבי השתדל לא להפריע לי. הוא שטף כלים והלך בבית על קצות האצבעות. גם את התוכניות שהוא אוהב בטלוויזיה הוא שמע ללא קול. העיקר לא להפריע לי. זה עושה לי משהו, אבל רק במידה מסוימת, הרי בגלל הדברים הללו בחרתי בו לבעל. הוא מוריד מערכו וכך ערכי עולה. בזוג לגביי, הערך והכוח הוא כמו נדנדה. ככל שאחד מבני הזוג יושב נמוך יותר , כך לבן זוגו יש יותר ערך. אני לא מאמינה בשוויון בין בני זוג.
כיוון שאבי כל כך השתדל למעני והבין את כאבי. לא זרקתי אותו מהמיטה באמצע הלילה. הרגלים שלי לא דחפו אותו, לא גנבתי לו את השמיכה, ולא לקחתי לו את הכרית. היה לי קשה, אבל הצלחתי להיות נחמדה לילה אחד. מחר אני אכפיל את ההתעללות.
נד-נד, נד-נד, רד עלה-עלה ורד.
אני למעלה, אתה למטה.
כך אני אשלוט ב"אתה".
כמה טוב להוריד את כל הכאב במורד הנדנדה על זה שיושב שם.
