פרק א-במלואו

היינו צמודים..

באותו הרגע.. יכולתי לחוש את את הפעימות האלו שמתחלפות לקצב מהיר יותר משהיה.לא ידעתי מה קורה לי "את מאוהבת" אמרתי לעצמי.שהוא הרכין את מבטו לכיווני נרתעתי.."הוא מצפה ליותר מזה" חשבתי..הוא המשיך להביט עליי בצורה של "רוצה אותך"...מה שאני חשבתי אותו הדבר,אז נירתעתי..התרחקתי..האמת קפאתי במקום..,כי לא ציפיתי ולא הייתי מוכנה,לרגע לא העלתי על דעתי..שיותם יחשוק בי ככה ועוד שירכון לעברי.

השפתיים שלו היו במרחק נגיעה משלי..יכולתי להריח את הנשימות שלו אני עד עכשיו זוכרת..זוכרת את הרגע שמשמעותי נהפך כך עבורי,אני עומדת ככה סתם נאחזת בעצמי, כדי לא ליפול.

הדקות האלו היו ארוכות יותר מהמציאות, שהתרחשה כאן ועכשיו, כימעט התנשקנו.. זה היה המסר שקלטתי ממנו.בכל אופן זה הרגע הכי רומנטי, ואינטימטי עבור בחורה בת 17 שלא יודעת דבר מה על אהבה ועל קירבה.אבל משום מה לא הלכתי משם..אולי כי הוא משך אותי יותר ממה שדימינתי לעצמי..עוד בהתחלה למרות שלא הראתי לו את זה, ואתם יודעים מה,גם הוא לא הראה.

אני האמת לא הבנתי,ובטח שפחדתי קצת נירתעתי אין לכם מושג אפילו למה הרגשתי שמשהו "חודר" לפרטיות שלי", חושף אותי מבלי שהיתה לי אפשרות להפסיק אותו כלל. במהלכם של כמה הרגעים הללו,שררה בכיתה דממה מוחלטת,אולי ביגלל שחשבו שזאת הצגה ואולי כי ראו באמת מה שקרה בנינו.איך שקירב אותי אליו,ואיך שהידים שלו החזיקו בחולצה שלי,ואיך לא זזתי ממנו.כעומדת מולך עדיין המומה כלא מאמינה שזה קורה לי. לא יכולתי לנשום לא הבנתי למה אתה עשית את הכל במין דרך מוזרה שצריך למעשה לנחש אותה.במין שפה שאינה מוכרת שצריך ללמוד אותה,הכל אתה עושה בצורה כזו בלי לומר מילה בלי להסביר כך אתה עושה את שלך ולמרות הכל ולמרות שנירתעתי,וקצת הלכתי אחורה כי פחדתי ממך {או לא} ידעתי אותך כי בשבילי למרות שכל "העסק" היה חדש, אבל למען האמת די רציתי שזה יקרה, רציתי שכן תיגע בי, כן שכמעט תינשוק לי על שפתיי, לא בדרך כזו או כוחנית,אלא דבר אחר דבר, לאט ובטוח. בכל מיקרה הינה אני הגעתי לרגע זה,האינטימי והאישי שחודר לפרטיות שלי, ושלך.

היו עוד כמה רגעים אינטימיים שדי התרגשתי מהם אני חייבת לציין, נכון שלא קרה בנינו כלום, אבל היה מתח בנינו {אני הרגשתי} כל פעם שהעיניים שלנו ניפגשו בניהם,כעבור כמה דקות אתה בחרת דרך שונה מעט להראות לי את "הכוח" שחבוי בך.

שאני מתכוונת כוח,אני לא מתכוונת כוח פיזי, אלא כוח שכלי כוח רוחני,כוח מחשבתי,והכוח הזה שימש עבורך כמשחק.

כמעט חשתי את הזרם שעובר בי,מטלטל קלות את גופי,ולוחש בלי כל הפסק, ידעתי וניראה כי הדחקתי אותו היטב {את הרגע} את הרגש ההוא שהיה חבוי,ושבוי בתוך עצמו.ומשום מה נעלם.כי לא רצה לצאת אליי, ולא רצה שאגלה אותו,ולו במעט..אני לא יודעת איך ניקלעתי למצב הזה, ולמה חייב להיות מצב כזה,שכולם יודעים ורואים מה אנחנו מרגישים אבל רק מתחמקים אחד מהשני כל הזמן .

כניראה משחקי המבטים היו טובים, כמו,שהיינו אני ואתה, במשחק הזה, משחק האהבה,משחק האשליה, שגרם לכל מי שמסביב לתהות על קנקנו אם אמת או לא.

מה שהתרחש לנגד עינכם הרואות אותנו אחד מול השני באינטימיות חשופים {רוחני} מול השני,לא ידעתי היכן להשים את עצמי מרוב בילבול, מרוב מבוכה מרוב כעס, אני חושבת שאלו הדברים הכי טיבעיים שהיו שם.

הינה עוד יום עובר נוסף אל כל העבר שכבר נימחק אט אט ונהיה הסטוריה,ומה שחשוב זה הווה והעתיד שבוודאי יהיו לי המון מפגשים איתו נעימים וחלקם פחות,אבל מה שבטוח תמיד אלו יהיו אנחנו מול השני

יותם שהיה די בטוח בעצמו הפעם, לא מהיר ולא נחפז להיכנס לכיתה.אם שמוע הצילצול שהורה להיכנס לכיתות, ראיתי אותו עמד שם מביט אלי,עיניו תמימות יפות חומות שמבשרות בי המון.

הוא לא הסתיר,ולא לרגע אחד את המבט הזה,המבט שלו שמתגנב כל פעם מחדש, ורוצה להיות כאן לומר {ללחוש}כמה מילים באוזני,

ככה הוא תמיד נשען על הדלת,ונאחז בעצמו ומביט בי כאילו אין מחר,

כאילו קפא הרגע כאילו מגיע הרגע שלנו,אחד מול השני

מעולם לא ראיתי אותו ככה תמים,עדין כזה יפה תואר,

{לא חלמתי על זה כלל}, הוא מתחיל להתקרב אלי בצעדים קטנים,פוסע בין השולחנות כדי להגיע עד אלי.

מעולם לא ניתקלתי בכזה בחור שיש לו המון כריזמה המון יופי,והמון חוש הומר {שבטח נחלץ לעזרתו בדרכים מסויימות,שהוא צריך אותו}

זוכרים את הפעם הזאת שניצמד אלי, כן בטח אתם זוכרים,

אז ההרגשה היא כמו שהוא ניצמד מתקרב מלא התלבהות ומרץ שמביא ממנו החוצה לכל מכריו וחבריו.

הוא מרכין את ראשו אלי,מתישב לידי מחייך ורק מביט, יכולתי להתחרפן רק מלהביט, כאילו מה אין לך דברים אחרים לעשות, אני הבנאדם הכי לא פופולארי ומשעמם כאן בטח איתי,אז למה אתה מביט עלי, אני לא מבינה

אולי משום מה ביגלל שאתה אוהב להסתכל,ואולי כי נידלקת עליי,לכן אתה בוהה בי כל הזמן.

כי מי שלא מעוניין ולא נידלק לא בוהה, ובקושי מסתכל

כמדומני אותם הדקות הפכו משעממות קצת,שהמורה דיברה, ושוררה חלק מהסיפור התמים הזה,הדי מבגר הזה

שניראה כאילו זה חלק ממנה.

הפך גם חלק ממני,פתאום הזדהתי עם הגיבורים בסיפור עם הבני טיפש עשרה האלו,שהתגבשו לחבורה אחת.

הם ביחד וזה מה שחשוב,יותר מהפנים של יותם שבוהות בי במהלך השיעור

ולא מקשיבות לדברי המורה שמוציאה את קולה בכדי

שהתלמידים יהיו יותר טובים,וחרוצים.

יותם ניראה שקט הפנים שלו שלא בשרו על אף קמט אלא כן 

העידו על אותו יום שהוא ניצמד אלי

ראשו מורכן והעיניים היפות שלו אומרות לי המון,

רגע רגע רגע, לעצור! אני לפני שניה שקעתי בסיפור שהמורה הקריאה

ממתי המחשבות קטעות אותי, זה נורמלי שאחשוב על יותם, למה הוא מופיע מולי מביט בי ולא אומר כלום

מה קורה לי, האם אני מאוהבת, או מראה סימנים של משהי כזאת.

אתם יודעים, באמת מה שחשבתי על החבר'ה מהסיפור, ויש משהו במסר של הסיפור {לא פלא הוא נגע בי,לא כל דבר מצליח לפענח את הרגש שלי, לגעת בי כמו שאף אחד אף פעם לא נגע אפילו לא יותם}

זה לא רק כוח,או פנים יפות שיש שם יותר מזה

שכולם שם אחד למען השני, בחיים שלי לא ראיתי חבורה שכזאת.

בכל אופן אני במקצת התבלבלתי כי באותו היום גם לחשוב על יותם המסוקס הזה,החולצה הזאת התכולה מתמימה בדיוק לגוון עיניו החום חזק {שאותי הוא מרטט} רק מלהסתכל עליו אפילו לכמה דקות,בלתי משמעותיות כלל.

הוא ניראה ממש טוב, שבא ממש לחבק אותו,להצמיד אותו אל גופי,להרגיש את החום הבוקע ממנו,ולאהוב פשוט לאהוב,ולנשק על שפתיו נשיקה רטובה שמעולם לא חוויתי.

היופי שלו העדין גורם לי לאהוב בלי סיבה {אפילו את עצמי או לאבד את עצמי בכל הטירוף הזה} ששמו יותם.

אני לא יכולה להרפות, העיניים האלו, זה גורם לי לחוות הכל בקצב מסחרר שלא פוסח עליי ולו לדקה אחת,

באופי שלי אני לא כזאת,אני לא אתן לכל הטירוף הזה לשחד אותי, אפילו לא שאני יודעת שכולן מזילות עליו ריר,ולא מסתירות את ההתלהבות שהן לצד הבחור הכי מגניב והכי חתיך שבא להן עליו, ואם יגידו להם להיות איתו על אי בודד,הן יאמינו ויהיו בחפץ רב וביטירוף מתמשך.

אני לא האמנתי לכל הבולשיט ממנו,הוא חתיך ויפה וחמוד אבל מה נהיה איתו,אם האליל הבנות המסוקס הזה, למה אני חושבת עליו,שבעצם אני לא נימשכת אליו בכלל, אני לא מראה לו את הרגשות שלי,וזה עובד מצויין

פשוט אני לא אומר סתם מה שאני לא מרגישה את אותו הרגש גם לא כלפיו,והוא יודע זאת.

יודע זאת,ולא עושה כלום רק מגניב מבטים שאומרים לי את מי שהוא ומה שהוא, מטריף לאט אבל בטוח  את כל הבנות במבט שמשתוקק לעוד,ואולי גם אותי.

הוא השאיר אותי מסוקרנת לא מוכנה לבאות,ואולי כי ידעתי מה עומד להתרחש מתחת,או בדיוק מעל לאפי הקטן והלא מודע לתוכניותיו המתוכננות משהו.

אני חושבת שעצם העובדה שניפגשנו מהווה איזה פתח מילוט קטן,אולי לאהבה אולי לשינאה הדרך עדיין נבנת לה בביטחה.

לפתע פתחתי את עיני לקולו המוכר והרגוע, הייתי חצי מהורהרת חצי מנומנמת ניראה כי השיעור עייף דוי אותי, ואת כל מי שמסביב.

כניראה במהלך הקריאה אני חוויתי מחדש את מה שלא הרגשתי שנים,את מה שהרגשתי שאין בי את מה שלא ידעתי,הפנמתי היה לי מה שלא התחברתי אליו מזמן והייתי צריכה אותו שיהיה בי תבוע שקוע ומופנם יותר באופי שלי לכן הרשתי לעצמי לשקוע עוד קצת ואם כבר לעצום עיניים לא להיות כאן ועכשיו,ולהרגיש את הרגע

שעוטף חובק אותי בחום ורוך שלא מרפה ממני

ראיתי את עיניו של יותם בהות בי,משום מה הוא מחכה לתשובה ממני, חשבתי שלא אגיד יותר מידי, יותר מידי לברבר זה לא טוב

למחרת הייתי נירגשת לא יודעת למה,אולי כל הזמן שידעתי שיותם צריך להגיע היו לי פרפרים בבטן,שהחליטו להציק לי ותו לא.

אני לא ידעתי שאת כל הרגעים האלו,אשמור איתי,בתוכי,בתוך הנפש שמבינה הכל בכוח העצום הזה שאני לא מראה אותו מתי שצריך ובביטחון שכולם חושבים שאין לי,כי זו הדמות שאני מדרת תמימה עדינה רגישה אמיתית {ואני באמת כזו אני לא מזוייפת אני פשוט הייתי אני ועדיין}

אני רוצה לומר כמה מיליםמתי שיורדים עלייך אתה מיד נסוג לאחור וגם הביטחון והכל הוא פשוט הולך לאיבוד, הולך לאיבוד על ידם

לא הבנתי את מה שעלול לקרות,לקחתי את הכל במין רוגע שלווה לא עשיתי מזה כלל עניין..

נכון שחלק מזה הלחיץ אותי,אבל אני סמכתי על עצמי שידעתי להתמודד אז

טובים עם הדברים,בדיוק כמו שאני עכשיו

ההתרגשות הזו שכל פעם ראיתי את יותם קיבלתי מין זרם בכל חלקי גופי,ותמיד חייכתי, אפילו ליותם.

וזה שלא הייתי רצינית כל הזמן,הייתי, אבל יש בו משהו ביותם שגורם לו להיות הוא ולגרום לי כל הזמן לחייך ולהסמיק ולתחושה כזו שנעימה לי ולא רוצה שתלך לעולם.

אולי זה ביגלל הלבוש או המבט הכובש או מה שהוא מפגין כלי חוץ גורם לכולם לרצות אותו ולאהוב אותו כ"כ וגם ללכת שבי אחריו, עליי זה לא השפיע, תלמידת תיכון קטנה ותמימה שהכל עוד לפניה שצריכה להסתבך עם בחור בגילה שמוצא דרכים

להיכנס לרגש שלה והעיקר לגעת בלב שלה, אם הייתם אומרים לי שאתאהב בו לא הייתי מאמינה עכשיו במבט לאחור

אני כן לכן אני משחזרת את כל הרגעים האלו, הם כ"כ נעימים לי וכאלו עדינים מיוחדים, אי אפשר לכעוס על מעללותיו של יותם על כך.

ידעתי כי הוא נימשך אליי וכי אני הרגשתי בתוכי, שהוא רוצה אותי יותר מתמיד {לא יודעת מדוע ולמה} אבל הרגש אמר לי שזו באמת אהבה והוא מרגיש משהו כלפיי לא סתם

לא סתם הוא תמיד מסתובב סביבי,ומושך את צומת ליבי, אני אספר קטע שניראה די מצחיק אבל די אמיתי {חלקכם תחשבו שהוא הזוי אבל מה אכפת לי}

זה היה יום שישי יותם שהיה רגיל לאחר לשיעור אחר מין הסתם, ושהוא בא היה לו משהו משונה כאילו שינה משהו

{הוא לא צריך לשנות הוא פשוט בחור כזה חתיך,שכל סמרטוט יהיה עליו פגז}

לעינינינו יותם הביט עליי ואמר לי בפחד מהול בהתרגשות "את חושבת שהיא תשיב לב?" הרמתי את ראשי והבטי אל תוך עיניו היפות החומות והאמיתיות והשבתי "לא,אל תידאג היא לא תשים לב, היא לא תעשה לך כלום,מה אתה לחוץ וכזה מפוחד היא לא כזאת מחשפה היא רק מנהלת והיא טובה אל תידאג יותם, זה בסדר"

זה לא כ"כ עזר לדברי העידוד שלי התלוו פחד ויאוש יותם ענה לי : "סיון היא תכעס עליי,את לא מכירה אותה היא תעיף אותי מהשיעור ומהבית ספר בכלל מה אני עושה? היא לא תסכים לי להיות עם עגיל באוזן זה נגד חוקי בית הספר" טוב טוב אולי תגידו לי אמרנו לך אבל אתם צודקים ליותם היה הפעם הרבה יותר שכל ובגרותיות מאשר יופי וילדותיות שיאפינו אותו בד"כ.

עניתי לו "אל תפחד היא תאמין לי שלא תעשה לך כלום היא לא רעה אל תידאג"

יותם הביט עליי מין חצי מבולבל וחצי לא מבין מה אמרתי,וכי זה לא ניחם אותו, הוא החליט ללכת ויהיי מה.

המשכנו בשיעור שפתאום אחרי 5 דקות שנעדר מהשיעור הוא הופיע עמד ליד הדלת וחייך את חיוכו הכובש {את מי רצה להמיס בדרך אותי}

הוא ישב ואיך שהבטתי עליו ישר נשפכתי מצחוק ולא חדלתי מלצחוק, המורים חשבו שקרא לי משהו,רק יותם הבין במה מדובר והפרצוף שלו שידר תמימות דאגה ועל מה את צוחקת בכלל, לא הפסקתי מלצחוק כל רגע שהסתכלתי על יותם זה דירבן אותי לצחוק ולצחוק ולא להכנע לשקט.

יותם קם מקמו {וכי אף חד לא יכל להמשיך בשיעור ביגללי}  הוא ענה : "המורה זה לא פייר תיראי איך היא צוחקת עליי,זה לא יפה אני נעלב,אני לא יודע על מה" אז המורה אמרה לו "תירגע שב"

הוא המשיך בדעותיו הניחרצות והמשונות, "לא המורה אני לא יכול להיות בכיתה הזאת, או שאני או שהיא המורה תיראי היא צוחקת עליי על האוזן שלי אני לא יכול היא מעליבה אותי אני רוצה לעלות לספריה" הפציר

האמת זה לא כ"}כ מצחיק באותו הרגע האמנתי ליותם, באמת הוא היה כזה חמוד ויפה שבאר לי לחבק אותו מהאמת שנישפכת מפיו בזה הרגע.

האמת הוא צדק לא יכולתי לסתום את פי{או  להפסיק את הצחוק המתגלגל } כ"כ הוא ניראה חמוד עם הפלסטר באוזן {הוא שם כדי לא לקבל אינפקציה} אני לא מאשימה אותו זה מה שאני הייתי עושה אבל היי,אני לא אשמה הוא גורם לי לצחוק

האמת לא הייתי צריכה אחרי השיעור {שאף אחד לא הצליח להשחיל בו מילה} יותם הביט עליי,ונירגעתי  ודיברתי איתו, ולא היה נעים לי כי הוא בכל זאת נעלב וסלח לי, זה לא נעים לי כי בתוכי אהבתי אותו ועדיין אוהבת בתור אחד שלמדתי איתו והוא ישאר בתוכי בליבי ונישמתי אפילו שיבוא אחר.

מה שקטע את צחוקי זה היה הצילצול שמבשר על ההפסקה שמתקרבת בצעדי ענק לכיוונינו, יותם אז יצא החוצה ואני נשמתי לרווחה{כי גם לצחוק מכל הלב זה לא בדיוק הולך חלק זה מעייף} ואמרתי למורה "אני מרגישה אשמה,את ראית איך צחקתי עליו ז לא יפה ולא מגיע לו הרגשתי שבאמת פגעתי בו ואני מרגישה רע עכשיו מה את מציעה לי לעשות?"

המורה ראתה איך אמת חזרתי בי וביטה בי בביטחון כזה מלא וענתה בלי כל חשש: "סיון, תלכי אליו ותבקשי ממנו סליחה,אני יודעת יודעת שלא התכוונת ותאמיני לי הוא יסלח לך רק תלכי ותדברי איתו" עניתי לה אני אעשה זאת

באמת לא נחמד מידי לעשות זאת,יותם הכי הכי שהיה לטובתי והכי אכפת לו ממני והכי נימשך אליי למה אני יעשה לו רע, אני בטוחה שאם הוא ניפגע כ"כ אז הוא אהב אותי רק משום מה נהג להסתיר זאת מבלי שאדע,אבל ידעתי כי הרגשתי כי את מי שאוהבים אפילו שמתכחשים מרגישים זה נוגע לשני הצדדים לא כך. מ שהיה אמיתי בו מה שאהבתי הוא היה אנושי הוא ניפגע אבל אם כך הוא לא יצא אחד כזה נחנח בעוד יותם יצא כבר להפסקה אני הלכתי אחריו והוא נעלם לי, ראיתי אותו מרחוק והחלטתי להמציא תירוץ כדי לדבר איתו  ראיתי אותו מרחוק הוא התקרב אלי ואני אליו ועניתי בעוד יושב, "יותם ראית במיקרה את רותם?" הוא השיב בראש מורכן "לא לא ראיתי אותה" וישב על המעקה, עניתי לו "יותם תיראה אני כ"כ מצטערת לגבי הבוקר לא הייתי בסדר איך שצחקתי עלייך" עדין ראשו מורכן, ובכל זאת השיב "לא לא זה בסדר סבבה" עניתי "לא זה לא בסדר לא הייתי צריכה לצחוק עליי ככה אני באמת מצטערת הייתי צריכה לשלוט בעצמי" רק אז הוא הרים את ראשו אליי וענה :"על מה צחקת?" עניתי "על האוזן ששמת את הפלסטר זה ניראה היה כמו ואון גוך"

הוא הינהן בראשו וחייך במיקצת, נעמדתי מולו ולא זזתי והוא ענה לי "את רוצה לראות את העגיל שעשיתי בלשון?" עניתי "כן" הוא הראה לי תוך כדי שהוא הוציא את הלשון האדמדמה שלו , אומנם לא ביקש ממני סליחה אבל אני יודעת שהוא סלח לי {כי בדיוק האופי שלי אותו דבר אני מדברת עם אנשים אחרי שרבה איתם ולא אומרת שאני סולחת, שוב זה עניין של הרגל ותהליך פעם הייתי כזו כיום לא}