-----------

הלילה נראה לי פתאום מואר כ"כ, בהתחשב.

אני מחפשת את הירח או לפחות כוכב שיצדיק, ואין.

זוכרת ימים שבהם החושך היה סמיך כ"כ, כאילו הכול עטוף בשמיכה.

ועכשיו יש רק אוויר כבד, קשה לנשימה לפחות כמו שהתאורה הזו קשה לעיכול.

אני רואה את השכנים, מסתכלים עלי מהמרפסת ממול, יושבת בחוץ ומעשנת ואני יכולה להרגיש את המחשבות שלהם גולשות אלי עם האוויר.

הבחורה המוזרה הזו, עם העגיל באף והציור על הגב.

עם הבגדים הצבעוניים מדי, לא פלא שהיא כבר כ"כ הרבה זמן לבד.

למה היא מצפה?

למה באמת אני מצפה? וממי?

כ"כ הרבה עייפות בקיץ הזה, אני מאשימה את השמש.

פעם הייתי קטנה מדי לזה, ועכשיו אני כבר גדולה. מדי.

ולמה אני מופתעת שהם מחייכים אלי באי נוחות במעלית, רואה את הרחמים מעורבבים בהאשמה בעיניים שלהם ומעבר לכל - חומות ההרחקה, כי הם הרי לא באמת רוצים לדעת.

אולי רק קצת, לספק את הסקרנות. אבל לא, לא מעבר.

וחם מדי, אפילו בשבילי, להיכנס מתחת לפוך הכבדה ולהעלם.

רק להתכרבל ולקוות.