הזרקור (2) עם אביב וסתיו

 "אני מאמין בסובלנות, קירוב לבבות, אהבה וציונות (שאינה מילה גסה בעיני)," אומר אביב וסתיו חבר "דרך המילים" מזה כשנתיים, "עיקר העיקרים בעיני הוא: אהבת אדם, אהבת ישראל ותרבות ישראל. הכל מתוך אהבה, חיוך ואחדות. להתאחד ולהתלכד, זה המוטו שלי. רק יחד נוכל להתמודד כנגד כל הסכנות העומדות בפנינו."  

מי אתה אביב וסתיו?

שמו הוא, דב ליפשיץ. בן 35, נשוי לכוכבה ואב לנועם הקטנה. נולד וגדל בשכונה ד' בבאר-שבע. התחנך בפנימית קריית נוער שבירושלים. בצבא שירת ברבנות הצבאית ובחיל חימוש.   

אביב וסתיו הוא בעל תואר ראשון בתולדות עם ישראל משל אוניברסיטת

בן- גוריון  ועתה מסיים לימודי תעודה במידענות בדוד ילין בירושלים.

בימים אלה, עובד דב ליפשיץ בפרויקטים מטעם דוקוסטורי, כותב צללים לספר ילדים, ומתעתד להוציא את ספרו הראשון, "מיתר סמוי" בקרוב.

-         בבחירת הניק שלך: אביב וסתיו, אני מוצאת ניגודיות מסוימת, האם זה כך?

-         בהחלט. הניק הזה בעיני משקף חילופי עונות, כמוני: נולדתי בסתיו ואני  אוהב את פריחת האביב. אני חצי אשכנזי וחצי ספרדי: אבי יליד הונגריה ואמי ילידת טוניס. גדלתי במשפחה בת שמונה ילדים, שענפיה מעורבים לגמרי, דתיים, חרדיים וחילוניים. גם השכונה בה גדלתי, שכונה ד' בבאר-שבע היא שכונה הטרוגנית בה ניתן למצוא את כל גווני הדת ואת כל תפוצות ישראל, (יוצאי צפון אפריקה לצד ניצולי שואה.) כך שהניק הזה משקף אותי ואת המסר של חיי: יצירת גשר בין דתיים לחילוניים מתוך סובלנות וקבלה מלאה של הצד השני. 

גלגוליו של ניק

את הניק שלו בחר דב ליפשיץ, בתקופה בה בעיית הטרולים באינטרנט הייתה בשיאה. הרבה ניקים קדמו לאביב וסתיו כשרובם לקוחים מתוך תקליט של הדודאים שמאוד אהב. דב ליפשיץ נקרא בעבר: "דני בוי", "רודי מקורני" עד שהגיע אל שיר מספר חמש בתקליט זה של הדודאים, ומאז הוא "אביב וסתיו" ולא אחרת.

"למעשה, האינטרנט פתח אצלי מגירות סמויות," אומר אביב וסתיו בחיוך, "אל הכתיבה הגעתי בגיל 26 וכשהחל עידן האינטרנט יכולתי סוף סוף  לכתוב אל קהל קוראים, לא רק למגירה וגם לקבל משובים על כתיבתי. כתיבה - שהיא תערובת של ריחות וטעמים שספגתי כל חיי."

-         אתה כותב גם סיפורת וגם שירה, האם יש לך העדפה כלשהי?

-         אין לי כל העדפה, אך אני חושב שבתחום הסיפורת פיתחתי לעצמי איזשהו ז'אנר בשפה. שפה שהיא קצת ש"י עגנונית, מעט בהשפעת שפתו של שלום עליכם בתוספת קמצוץ של סלנג עכשווי.

-         וגם הרבה הומור, הייתי אומרת. מה מקומו של ההומור בחייך, בכתיבתך ואיך בכלל יוצרים הומור בכתיבה.

-         הומור...כן, אורי זוהר אמר שכולם אוהבים לצחוק. זה משהו שמלווה אותי מאז ומתמיד. כולם אוהבים לצחוק וכולם מצחיקים בעצם, כיון שאף אחד לא מושלם. אך עדיין בכל אדם יש את הניצוץ החיובי. ככה אני אוהב להתייחס אל העולם ואל האנשים שסביבי, מין תערובת שכזו שאותי היא מצחיקה.

אז ברוח זו, אני מתחיל בכתיבה. לפני שאני מתחיל בבניית העלילה, אני יוצר את הסתירה. מספיקה לי התבוננות במציאות כדי למצוא אותה. כמו מבט חטוף על בתי המשפט, שם כל העבריינים חובשים כיפות לפתע, זה כבר זיק של מחשבה ממנו ניתן לבנות סיפור.  

את כל אלה, אני מתחיל לשפוך על הדף: מילים, מילים ופתאום ההומור מתגלה. למעשה, אני מתחיל במסע ואין לי מושג לאן הוא יוביל אותי. ההומור בעיני, הוא הקצנה של המציאות אותה אני מתבל בשפה ארכאית בתוספת של סלנג עכשווי. כך נולד הסיפור המצחיק.

-         כשלמעשה החומרים מסביבך, רק לקטוף ולקחת. כמו בסיפורי הספרייה הידועים שלך.

-         נכון. לדוגמה, אני עובד עכשיו באולם לכתבי עת שבספריית ירושלים. אל המקום מגיעים אנשים ססגוניים ומרתקים. כל אחד הוא סיפור בשבילי. אני מתבונן באנשים ואומר לעצמי: 'כן, זה יכול להיות סיפור.' ואז אני לוקח את הגרעין הקיים

     ומקצין אותו. לא רושם דברים כהווייתם, משנה את הדמויות ונותן  

     דרור לדמיון. דמויות בעיני הן פלסטלינה הקוראות לי לשחק איתן.

אפרופו משחק...או: הילד שבי

"הן בכתיבה והן בחיים, אני נכנס לנעלי-הילד שבי," אומר אביב וסתיו, "בעיני כל אדם ובעיקר אדם כותב, חייב לזכור את הילד הקטן שבו. אם נכנס תמיד לנעלי הילד שבנו, נדע לאן אנחנו הולכים," הוא מסכם.

כל-כך הרבה דברים זוכר דב ליפשיץ מילדותו, את התוכנית "רגע עם דודלי", "את קישקשתא", את הבית על העץ, את המלחמות עם הילדים, הגולות והגוגואים. את הספרים הרבים שגמע ("הייתי באטרף של קריאה"), ואת החוג ללימוד תורה ומשחקים שהעביר הרב בבית-הכנסת.

אך מעל לכל, אוהב דב ליפשיץ להתבונן:

"התבוננות היא חלק משימור הילד שבנו," הוא אומר, "פרט חשוב בחיים אותו אני מנסה להעביר גם לבתי הקטנה."

דב ליפשיץ גר במושב ליד ירושלים ובכל יום ויום הוא מגלה דברים חדשים:

"אני אוהב ללכת הרבה ברגל, לעצור בטבע ולגלות את העולם מחדש. בקיץ הטבע מציע לי צמחיה מיוחדת, בחורף אני אוהב לראות את הציפורים הנודדות ולקטוף פרחים. לתת לבתי להריח אותם וללמד אותה להתבונן, להבחין ביופי שבטבע."

הענק וגנו

כחלק מאותה התבוננות ואבחנה בפרטים הקטנים, נקרה דב ליפשיץ אל גנו של גבאי בית הכנסת. זהו הרקע לכתיבת הרומן "מיתר סמוי," שנמצא בשלבי חתימה סופיים על החוזה.

"הסיפור הוא על יהודי שהכרתי שהתגורר ליד בית הכנסת שלנו, יהודי שהיה גבאי בית-הכנסת וסיפור חייו ליווה אותי שנים רבות. סיפורו הוא סיפור של עצב וכאב שהרגשתי שאני חייב להנציח. להנציח את הטרגדיה של חייו מהגולה ועד ישראל, כאן איבד את בתו בתאונת דרכים במהלך שירותה הצבאי. לימים, האיש עצמו נפטר ומה שנותר זה רק הגינה שסביב-ביתו, שסיפרה לי את סיפור חייו. בכל פעם שטיילתי בסביבה הבנתי כמה הגינה הזו סמלית."

הסיפור הזה, הוא הרקע לכתיבת הרומן של דב ליפשיץ "מיתר סמוי," שהוצאתו לאור היא מטרתו הבאה של אביב וסתיו שלנו ועוד היד נטויה זה בטוח.

נותר רק לאחל לך שנים רבות של פוריות ביצירה ומימוש כישרון הכתיבה הנהדר הטמון בך.    

ולסיום - חמשת השאלות (כמקובל במפגשי "לגעת במילים" פסגות):

? - מה הדבר השנוא ביותר בעיניך אצל בני אדם.

-  אלימות.

 ?? - כיצד אתה מרגיע את עצמך.

- עם כוס תה או קפה והתבוננות בנוף.

???- באילו צבעים היית צובע את החיים.

- כל הצבעים כולם.

????- סוד כמוס ופרטי.

אני לא אוהב גבינה לבנה.

?????- כשאומרים לך אהבה, מה הדבר הראשון העולה בדעתך.

- לב.