השעה 10 וחצי בלילה, אני וחבריי יושבים על ספסל באמצע גן השעשועים, חבורת ילדים שמתשטים. חברתי מפצירה בי להוציא את הפלאפון מהכיס ולהתקשר אליו, לברר איפה הוא.התשכנעתי ועשיתי זאת. כשהוצאתי את הפלאפון מהכיס מצאתי להפתעתי הודעה "איפה את.? תום". הסתכלתי על חברתי והראתי לה את ההודעה כמעט לא מאמינה באושר שהציף אותי. "אמרתי לך שהוא יבוא ב10 וחצי!" היא ענתה למראה ההודעה בשמחה והחלטיות. שתיינו חייכנו, החיוך שלי היה כל כך גדול עד שלא יכולתי להרגיש אותו. שלחתי לו בחזרה "אני בגן איפה אתה?" "אני מחוץ לגן... לבד... יש שם אנשים... לא נעים לי להיכנס, תצאי אליי". חיבקתי את חברתי מלאה באושר, כל כך אהבתי אותה אז. פסעתי בשביל האבנים הלבנות, נפרדתי מהגן הסתמי.
"הנה את, כבר כמעט חשבתי שלא ניפגש בסוף" הסתכלתי בעיניים שלו, מטושטשת מעט מהשמחה שהציפה אותי, "קר לי" עניתי בחוסר הטקט האופייני לי במקרים האלה. "אז שימי ידיים בכיסים" הוא ענה בקול הציני-צורם שלו, שיותר אני לא מצליחה לשחזר. חייכתי. הוא חייך גם, איזה חיוך יש לו, חשבתי, כל כך תמים, כמו של ילד שמגלה גן שעשועים חדש. גן השעשועים שמאחורי יצר את הנוף הלילי השחור.
"לבשת משהו יפה, כמו שרציתי..." הוא אמר בעודו מקבץ את גבותיו בתנועה הרומנטית האופיינית לו, מלווה במבט הזה שכתבתי עליו כל כך הרבה שירים. "וזה בגד שעוד לא לבשתי, כמו שציינת שאני עושה בכל פעם כשאתה רואה אותי.." חייכתי, והייתי גאה בגילוי לב הקטנטן הזה שהעזתי להוסיף. הקור קצת סיחרר אותי, שבר קצת את הסגירות שלי. לכמה שניות לא פחדתי להראות רגשות.
התקרבנו. לא זזנו באמת. זה היה מין כח מסתורי כזה שהוביל אותנו אחד אל השני. עמדנו אחד מול השני
ובתוך שניות יכולתי להקפיא את העולם. ולהסתכל על החיים שהשארתי מאחור: הנה גדר בצבע ירוק כהה, מקיפה גן שעשועים לא שונה במיוחד, מי היה מאמין שאותו גן יהיה המקום בו הגורל שלי יתפצל ואני אפסע באחד משביליו. השביל של גן השעשועים בנוי מאבנים לבנות, מוביל למשטח מדשא שמאחוריו נמצא ארגז חול ולידו נדנדות. הנה הם, יושבים על הספסל, חבורת ילדים משתטים, חברתי הטובה ביותר ישבה איתם נרגשת מול אותו ילד שרצתה לאהוב. והוא עמד שם, מישהו לא מוכר, חדש ומעניין, ההילה שהיא יצרה סביבו עשתה אותו לנחשק במידה מסוימת. הירח במעלה השמיים הכהים שאב את הקור והבלבול שהסתנן לתוך האווירה.
החזרתי את מבטי לכיוון בו הוא הוא היה קודם לכן, הרגשתי את אותו שביל אבנים מתאדה בהדרגתיות. בחרתי ללכת בשביל שמוביל ליציאה מגן השעשועים.
"את רוצה ללכת לטייל?" "כן" עניתי, ובאותו הרגע ידעתי, שהגעתי אל האופק. והפעם האופק לא בורח לי, כשהייתי קטנה רציתי לשחות בים אל עבר האופק אבל דודה שלי אמרה לי שככל שנתקרב אל האופק הוא יברח. עכשיו הגעתי אל האופק, השגתי את מה שלא האמנתי שאני אשיג.
פסענו ביחד, לעבר הלא נודע, הלכנו ודיברנו, וכך זה נמשך, הלכנו ודיברנו, למרות שלא ידעתי לאן. לא היה לי אכפת, שמחתי שזה ימשך לעד. צוחקת ממילותינו המתחכמות, והצורה המשלימה בה אנחנו מבינים את החיים. אני מתחילה במשפט חסר טקט שאף אחד לא יבין, והוא ממשיך אותו, כאילו יצא מפיו, מבין בדיוק למה התכוונתי והופך אותו למשולם. מוסיף את החצי החסר. החצי שלו.
חזרתי להסתכל על מבטו, התקרבנו, הפעם בעזרת כוחותנו הפיזיים בלבד, ידעתי שהקירבה הזו לא אמיתית. הידיים שלו הקיפו אותי והרגשתי חום לא מוכר, הרגשתי את עצמי מתרוממת לשמיים, ולרגע יכולתי לשמוע באוזניי רזי עולם, ידעתי שאני יוצרת מציאות. השפתיים שלנו התלכדו. הרגשתי קור, בקצה של כף רגלי, וגם בקצה של כף רגלו, ככל שהקור עלה, הבנתי שאני והוא לא קימיים יותר. עכשיו זה רק אנחנו. הקור עלה במעלה גופנו, ולאט לאט ראיתי אותנו הופכים לקרח, לא ניסיתי להתחמק, נשארתי במקומי, וזו הייתה האפשרות היחידה. הפכנו לגוש קרח. אנחנו.
"אווץ'! תפסיקו לשבת עלינו!" צעקתי בחיוך על שני הילדים המשתטים בעודי מחבקת את חברתי. היא השתתפה בצערי. "אנחנו שונאות בנים!" צעקנו ביחד, מתמכרות להשתטות שלנו, היא רצתה לעזור לי לא להרגיש כאב. הרי היא הבינה אותי קצת, גם היא הייתה נרגשת מול אותו ילד שרצתה לאהוב. והוא עמד שם, מישהו לא מוכר, חדש ומעניין, ההילה שהיא יצרה סביבו עשתה אותו לנחשק במידה מסוימת. הירח במעלה השמיים הכהים שאב את הקור והבלבול שהסתנן לתוך האווירה.
שני הילדים שרצו לצור אווירת צחוק (והצליחו בכך) הפסיקו לשבת עלינו, לאחר הפצרות מצידנו. הסתכלנו אחת על השניה, "הנה הוא! הנה תום...!" אמרה חברתי שיכורה מהאווירה "איפה?" ידעתי שהיא מדברת שטויות והוא לא שם, היא הצביעה לעבר ג'יפ. שתינו התפקענו בצחוק לא שפוי.
חזרתי לרגע לחשיבה הגיונית, ונזכרתי בעצב שלי. עשיתי פרצוף עצוב. "דייי! רואה למה אני שונאת אותו? תתקשרי אליו!" היא הפצירה בי כמו מלפני 15 דקות בשעה 10 וחצי בלילה "לא רוצה" עניתי בשנית בעקשנות והקבעון האופיניים לי, "אני אף פעם לא ארדוף אחריו" אמרתי, וידעתי שללא רצון המטרה שהצבתי לי כבר התחילה להישבר.
הדקות עברו להן, וכולנו המשכנו להשתטות. בתוכי הייתה כלואה לה תקווה, שאולי הנה, הוא מתקרב, הוא מגיע. לאחר שמחוגי התחושות שלי הורו על כך,התקווה שלי נפלה, הייתי עצובה, הזמן עבר,"הוא לא יגיע נכון?" "לא" היא ענתה. יצאנו כל חבורת הילדים מגן השעשועים, והתקדמנו אל עבר בית הקפה הקרוב.
הגענו לבית הקפה,השעה 12:00 בלילה. הרגשתי את העצב שלי הופך לעצבים, זה גרם לי להרגיש חזקה במובן מסוים, מסוגלת לעשות משהו. "אני אתקשר אליו ואשאל אותו מה הבעיות שלו!" "בדיוק!!!" היא ענתה בעיניים תומכות ואוהבות.
הוצאתי את הפלאפון שלי מהכיס, אותו הפלאפון שפחדתי להסתכל בו על מנת לא לראות את הזמן בורח.
הסתכלתי על הפלאפון, וגיליתי הודעת טקסט משעה 10 וחצי בלילה "איפה את.? תום".
