כבר הרבה זמן שקרן לא מצאה את עצמה. מחליפה עבודות, עוברת בין דירה שכורה לדירה אחרת, והמשפחה לא מתקשרת. כבר הרבה זמן שהיא חיה כשהיא מנותקת מהם, מסרבת להאמין להרמוניה המשפחתית שעוטפת אותם כביכול. היא לבד בעולם - זאת אומרת, היא, וחברתה הטובה ביותר- ליז.
"קרן!", נשמעה קריאה מהחלון, "קרן!" – לא הספיקה להישמע אותה הקריאה.
הצעקות לא הפסיקו להעיר את קרן וכשהתעוררה הסתכלה על השעון והבינה שהשעה כבר רבע לשמונה, בעוד שעליה להיות בעבודה בשעה שמונה בדיוק.
- "ליז! אני מצטערת! נרדמתי אתמול מאוחר והשעון לא צלצל! תעלי!", צעקה קרן מחלון חדרה בהתנצלות רבה.
ליז היא החברה הכי טובה של קרן. אמריקאית בת עשרים וחמש, גבוהה, יפייפיה אמיתית, מושא הערצם של גברים רבים.
- "יופי, קרן, את עוד לא חודש בעבודה וכבר עושה בעיות", אמרה ליז בטון ציני אך רציני באותו הזמן.
- "נו, התנצלתי, לא? תנעלי את הדלת", השיבה לה קרן. ליז נעלה את הדלת והתקדמה לכיוון הספה שהייתה מכוסה בערמת בגדים מלוכלכים מהשבוע שעבר.
- "מה נסגר איתך?", לא הבינה ליז, "את מעופפת לגמרי, הבית שלך מטונף. את רוצה לספר לי משהו?"
- "אין מה לספר, סתם תקופה מעצבנת. כל העניין הזה של החלפת העבודות חירפן אותי לגמרי, ליז. אני בטוחה שיפטרו אותי בגלל האיחור הזה".
- "לא יפטרו אם תזדרזי", הפצירה בה ליז. קרן צחצחה את השיניים, התלבשה במהירות וסידרה את סערה שהיה פרוע.
- "קדימה, בואי נלך, כבר שבע דקות לשמונה", זירזה. לאחר סידורים אחרונים, שתיהן יצאו.
הן נכנסו למכונית הלבנה של ליז והחלו בנסיעה. ריח העצים שבדרך הזכיר לקרן את התקופה שהייתה ילדה קטנה. היא כל-כך רצתה לחזור לרגעים הללו.
- "קרן, אני צריכה לספר לך משהו", אמרה ליז בטון רציני.
- "מה?" שאלה קרן, בעודה מסתכלת בנוף המתחלף.
- "זה עוד לא בטוח, אבל יש סיכוי מאוד גבוה שאני טסה ללונדון".
- "לונדון? מה לונדון? זה אומר שאת עוזבת אותי?"
- "אני לא עוזבת אותך, קרן"
- "ברור שאת כן", השיבה קרן בטון עצוב. ליז עצרה את האוטו בצידי הדרך.
- "תירגעי! תני לי להסביר לך! את יודעת שכבר הרבה זמן אני רוצה ללמוד בחו"ל, והנה השגתי את ההזדמנות הזאת". קרן לא ענתה, וליז לא הבינה מה פשר שתיקתה הארוכה – "למה את לא עונה?"
- "אני פשוט מאוכזבת. עצובה. כולם עוזבים אותי בזמן האחרון. משהו לא בסדר איתי? אני לא מבינה"
- "קרן", צחקה ליז, "את בסדר גמור, ואני לא עוזבת אותך. את תמיד יכולה לבוא איתי"
- "לבוא איתך? ללונדון?"
- "כן, ללונדון, איתי. מה רע? את יודעת איזה חיים נעשה יחד? נוכל ללכת למסיבות, לפגוש בחורים מפה ועד מחר."
- "כן, בחורים. זה מה שחסר לי עכשיו, ועוד בחור בריטי"
- "שמעתי שהם אחלה בחורים הבריטים האלה", השיבה ליז.
- "אני לא יודעת. זה לא כל-כך פשוט, ליז. אין לי כסף כרגע"
- "נו, מה הבעיה? אני אלווה לך את הכסף הנחוץ. ברגע שיהיה לך אותו – תחזירי לי"
- "איך בדיוק?", השיבה קרן בעודה חושבת על החיים בלונדון ועל דרך מהירה להשיג את הכסף.
- "כשנגיע לגשר נעבור אותו. מה את אומרת? את באה?"
קרן לא רצתה לנצל את טוב ליבה של ליז, וזאת התעקשה שהיא תצטרף אליה. קרן הסכימה, אך הבטיחה לליז שברגע שיהיה לה את הכסף - תחזיר לה אותו עד האגורה האחרונה. מאיפה הגיעה הספונטניות הזאת? חשבה לעצמה, היא, שהיא טיפוס כה שקול ומחושב.
קרן וליז הגיעו למקום העבודה. השעה הייתה שמונה וחמישה וכל הפקידים כבר ישבו במוקדים והחלו לעבוד. הן נכנסו בשקט והתיישבו מבלי לעורר תשומת לב. שרה, מזכירה בכירה במקום העבודה וגם קולגה של קרן התקרבה אליה.
- "קרן, אבנר קורא לך בדחיפות"
- "מה הוא רוצה, שרה?" שאלה קרן, ובליבה ידעה כי הוא מתכוון לפטר אותה. ליז הביטה במבט 'אל דאגה', וקרן הלכה לעבר משרדו.
- "בואי, קרן", הפצירה בה שרה, ושתיהן הלכו לעבר חדרו של אבנר.
• • •
קרן דפקה בדלת משרדו, שהזמין אותה להיכנס.
- "שרה אמרה שקראת לי, אבנר"
- "כן, קרן. שבי בבקשה". קרן התיישבה, חצי מתוסכלת – חצי מפוחדת, והייתה בטוחה שאבנר עומד לבשר לה את הבשורה הרעה.
- "תראי, קרן. את עובדת כחודש בחברה הזאת. אני חייב להגיד לך שאת עובדת חרוצה ויוצאת דופן. את משקיענית, ומס' הלקוחות בחברה שלנו עלה בזכות אדיבותך"
- "זה מה שרצית להגיד לי?", שאלה קרן בתמיהה.
- "אכן כך. ובנוסף לכך רציתי לומר לך שאני מתכוון לתת לך תפקיד בכיר יותר בחברה."
- "תפקיד בכיר יותר?" הופתעה קרן. היא ציפתה לגרוע מכל, לפיטוריה. מצד אחד היא שמחה ומאידך, חשבה על הנסיעה ללונדון יחד עם ליז. מה עליה לעשות? לוותר על קידום בעבודה והעלאה בשכר? או שמא לוותר על הנסיעה ללונדון עם חברתה הטובה ביותר ועל הבחור שאולי תפגוש שם? – "אבנר, זה מחמיא לי מאוד שאחרי חודש בלבד אתה רוצה לקדם אותי, אבל האמת היא שיש לי תוכניות אחרות שהתבססו על כך שאולי אני אעזוב את החברה – והנה אתה אומר לי שאתה מרוצה מהעבודה שלי. אני חושבת שאני צריכה קצת זמן לחשוב על זה".
- "אני מבין, קרן. קחי לך את הזמן. יש לך שעתיים להחזיר לי תשובה, ולא – את מפוטרת."
- "מה?" לא הבינה
- "חרוצה, חרוצה, אך חסרת חוש הומור!" צחק אבנר בקול רם. קרן לחצה את ידו של אבנר, צחקה באילוץ, ושבה אל הדלפק. ליז שישבה בצידו השני של הדלפק פתחה את החלון הקטן שהפריד ביניהן.
- "קרן!"
- "ליז! הבהלת אותי!"
- "נו? מה הוא אמר? הוא פיטר אותך הטפיל הזה?"
- "לא פיטר, להפך".
- "מה זאת אומרת?", לא הבינה ליז.
- "הוא רוצה לקדם אותי. לתת לי תפקיד בכיר יותר", הסבירה קרן.
- "תפקיד בכיר יותר? איך? את בקושי חודש בחברה".
- "אני יודעת, בגלל זה הופתעתי. את לא כועסת, נכון?", שאלה קרן.
- "מה פתאום כועסת", השיבה ליז, "אנחנו נוסעות ללונדון, שכחת? אני מקווה שאמרת לו שאת עוזבת את החברה".
- "כן, ברור", שיקרה קרן.
- "מעולה. נדבר בהפסקה", חייכה ליז, וסגרה את החלונית.
השעה כבר אחת וחצי ויש הפסקה של שעה. העובדים שעטו אל חדר האוכל. קרן התעכבה כי הייתה באמצע שיחה עם לקוח.
ליז התקדמה לעבר השולחן של קרן, ובידה צלחת מפלסטיק עם ארוחת הצהריים.
- "את לא אוכלת?", שאלה
- "לא, אני לא רעבה", השיבה לה, "אני צריכה לספר לך משהו"
- "מה?" אמרה ליז בפה מלא
- "זה בקשר לאבנר. למה שהוא הציע. אמרתי לו שאני צריכה לחשוב על זה"
- "לחשוב על זה?"
- "ליז, אני לא יודעת אם אני אמורה לוותר על הזדמנות שכזאת"
- "מה את אומרת לי בעצם?"
- "שאני צריכה לחשוב על זה" השיבה קרן.
- "על מה יש לחשוב? במה הוא כבר יכול לקדם אותך, קרן? את יודעת כמה עבודות את יכולה להשיג בלונדון ולהרוויח בזכותן מלא כסף? שם מרוויחים בדולרים, לא בשקלים. יש הבדל עצום. כולם מרוויחים!
- "ובכל זאת? אין כמו הארץ שלנו, ליז. מי יבטיח לי שאצליח שם?"
- "אני אבטיח לך, קרן"
- "אולי את צודקת", השיבה לה קרן לאחר שחשבה. אולי היא באמת תצליח שם? הרי אף אחד לא יודע מה יצפה לה שם.
- "ברור שאני צודקת", השיבה ליז.
- "אני יוצאת לשנייה. אני חייבת לשאוף קצת אוויר", אמרה קרן. היא יצאה לעבר הגינה הירוקה מאוד שהייתה מעבר לבניין וישבה בספסל שהיה קרוב לערוגת הפרחים. תמונות החלו לעלות בראשה: היא וליז בדאנס בר בלונדון. שתיהן רוקדות ומשתכרות, נהנות מהרגע. עושות חיים בין עבודה לשגרה. תמונה אחרת הראתה לה את אבנר נותן לה צ'ק על סך ארבעת אלפים שקלים.
- "ארבעת אלפים שקלים?" צעקה. זקן שעבר ברחוב נבהל, וקרן הביטה בו מסמיקה. "אני לא אעבוד תמורת ארבעת אלפים שקלים. לונדון, הנה אני באה!"
מאוחר יותר קרן הלכה לישון אצל ליז. היא אהבה את הבית שלה. קירות בצבע שמנת ורהיטים בצבע לבן - כמו שאהבה, אבל אף פעם לא יכלה להרשות לעצמה.
- "אז מה החלטת?" שאלה ליז.
- "אני חושבת שאני אלך על זה", השיבה קרן, "אני אטוס איתך ללונדון". ליז שמחה מאוד, אך טונה של קרן היה עצוב במקצת.
- "למה בעצב?" שאלה.
- "בעצב? אני לא עצובה, אני שמחה. רק מרגישה לא נעים שאת משלמת לי על הכרטיס והכל", הצטערה קרן.
- "כבר דיברנו על זה, לא? תחזירי לי מאוחר יותר. בשביל מה יש חברות?". קרן חייכה במבוכה. "תגידי, את חושבת שנפגוש שם את נסיכי החלומות שלנו?" הוסיפה ליז לשאול.
- "נסיכי חלומות? את חושבת שהם קיימים?"
- "ברור שהם קיימים, קרן! שאת רואה גבר וכולך נרגשת, הידיים רועדות, הלב פועם בחוזקה, העיניים מתחילות להבריק וזוהי ההרגשה שלא חווית מעולם וגם לא תחווי – כל אלו אומרים שבזה הרגע פגשת בנסיך החלומות."
- "הגדרה מעניינת ועמוקה. לא חשבתי שדבר כזה יצא ממך", צחקה קרן.
- "מצחיק מאוד. מעניין איך יראה הנסיך שלי", חשבה ליז, "אני מקווה שיהיה לו אופי טוב. לפחות את זה אנו צריכות, הנשים".
- "אני כבר יודעת איך הוא יראה" שיתפה אותה קרן, "יהיה לו שיער כהה ועיניים כהות. הוא יהיה גבוה, אך לא מדי. יהיו לו את השפתיים המתוקות ביותר בעולם, והחיבוקים שלו? חמים. וגם הנשיקות."
- "וואו", התפלאה ליז, "לפי מה שנראה את רוצה לצאת עם שחקן בסרט דרמה."
- "גם לשחקן דרמה אני לא אתנגד" אמרה קרן בעודה מפהקת.
למחרת קרן וליז הלכו לחברת הביטוח במטרה להתפטר. אבנר קיבל זאת ברוח יפה.
- "זהו, עכשיו אנחנו יכולות ללכת ללונדון בלי בעיות" אמרה ליז בשמחה.
- "אני כל-כך מתרגשת. הפעם האחרונה שהייתי בחו"ל הייתה לפני הרבה זמן"
- "קדימה, בואי נשתפנג!" אמרה ליז. הן הלכו לרחוב דיזינגוף והחלו לקנות כמו מטורפות. צמידים, חצאיות, חולצות, כובעים, נעליים וכל מה שיכלו לשאת. הכל היה כבר מוכן, רק לארגן את המזוודות והתיקים, להתקשר לבעל הדירה, וזהו, תוך יומיים הן במטוס, הולכות לפגוש את הנסיכים על הסוס הלבן.
