אגם הנשמות

גולגולת זוהרת; מותירה אחריה

שובל זהוב של אור קורן

מרחפת בחלל התהום--

מצטרפת אל האגם.

בסמטה נטושה, מטונפת לעד

חוללה גופת אדם; לא-אדם

הוא נותר כך לבד.

בכי חרישי; פרידתו מן העולם

בחיפוש אחר האגם.

שער הברזל החלוד נפתח;

ילדה קטנה מקפצת על

האדמה הרטובה,

לכודה בערפל הסמיך

מפייטת שיר ערש עתיק.

בלבול קט, הכרות חרישה.

משבר זהות פתאומי

ואפוף געגועים.

זיכרונות עבר שבים

אודות האהבה האבודה.

מגע; תווי פנים עדינות.

הילדה, עכשיו נערה;

הושיטה את ידה;

חמימות נעימה אחזה בה

והם פסעו אל השער.

קבר רטוב; ריח גס נידף.

אנשים בוכים תחת הגשם

ושניהם צופים והעצב

מתגבר ואוחז בהם בחוזקה

והם מתגעגעים.

זיכרון – הזהות מתחילה להתגבש.

ידיים שלובות אל מול קסמי הבדידות

הקיומית. זרדים עטויים בשיערה,

והיא מתרפקת על גבי אריגי

השמיכה הישנים.

המציאות המרה חודרת בגלגלי האישונים.

מוות מציף הכול – דמויות מטאפיזיות

שלעולם יסתייגו מן העולם הפיזיקאלי.

יישויות אל-ממשיות שלעד יאהבו

הנערה – מדריכה אותו אל עבר המראה.

ידיה עוטפות את כתפיו ברכות אימהית.

החזיון שנגלה לעיניו אפוף חרקים.

"עליך להתמודד עם השדים הפנימיים –

לפני שתמשיך אל עולם הבדיה החיצוני".

מרבה רגליים מטאפיזי נפלט מפיו,

הוא רועד, אצבעותיה נאחזות בחוזקה כטפרים.

הם צוללים אל עולם הרוחות. טקס קוסמי

שמאיים להתממש. עליו להשלים עם עברו.

עליו להשקיט את עוונו.

הוא קם מן הסמטה, דמו בידיו.

בפאב הקרוב הוא מביט בעצמו פותח בתגרה מיותרת -

מייחל למותו הקרב. הוא מקפיא את הזמן.

אני מביט באני אחר. משתררת הבנה ללא מילים.

הנערה לצידו, מלטפת את פניו באצבע דקה.

"המוות בלתי נמנע, אין להתכחש אליו" –

היא אומרת בקול שליו.

"יש להשלים עם בחירותינו, הן יהוו את

חוד החנית בעולם הבא".

הוא מהנהן והזמן חוזר לקדמותו.

הם צופים במתרחש עם הגב לאירוע.

הנער לא מסוגל לחזות ביגונו הממשי.

הנערה אומרת: "ראינו די והותר".

הוא מתעורר אל מול המראה,

מרבה הרגליים מתפזר לרסיסי אבק.

רגע אינטימי – היא מרימה את סנטרו

אל שפתיה, הוא לא מהסס.

הלמות ליבם המת מתדפקות

על דלתות הקיום.

הזמן לא משחק כאן עוד.

לצידם מיטת האפריון

עשויה מרבדי קסם מרחפים.

הם מתפתלים זה בתשוקתה של זו.

טבע אל-קיומי המסרב להיפסק

באריגי האי-שפיות.

השעון מצלצל – הוא מבין,

הכול היה חלום.

הכרית הריקה שמולו מוארת מברק

הוא קם להכין קפה,

הטלוויזיה משדרת סרטים ישנים.

מול המראה, בבואתו הריקה מקרינה

עיניים כבויות. הוא מנסה לשחזר

את החלום – הוא רוצה אותה בזרועותיו.

הנער מתיישב על הספה, משהו לוכד את עיניו בכוסו.

בבואה עומדת מאחוריו, זאת היא.

סיבוב קל לאחור חושף ריקנות.

הוא מחזיר מבטו לקפה. "אני היא הזיכרון של

התת-מודע שלך – כפי שהוא מנסה להיבנות".

"באת לקחת אותי?" הוא שואל לראשונה את

חלל האוויר.  "איני יכולה לקחת או להחזיר".

"האם כל זה אמת או בדיה?" – הוא מפציר.

"אם אינך יודע, גם איני יודעת דבר".

הוא מנפץ את הכוס על הרצפה וכובש פניו.

הוא מעביר את הזמן בבדידותו

אל מול רעש לבן.

בלילה הוא זע משינה ומגלה כי בגדיו רטובים הם.

בקומו אל המראה הוא חש ברוח מסתורית

עוקבת אחריו בחדר.  הוא מדליק את מנורת הנאון.

בגדיו ספוגים בדם. פלאשבק נפתר;

"תמיד הייתי וגם כעת אני מת".

"היית צריך לעבור את המבחן" – היא אומרת

מאחוריו – "להתמודד עם המציאות בידיעה שכזו".

הוא מסתובב והיא לפניו, לא משה מדרכו.

"כעת אפשר לסיים את המסע.

לסיים בשלווה ובנחת".

הדרך אל האגם, קסומה

וארוגה בחלומות מתוקים.

הם עומדים לבכדי פרידה

מגע אחרון; דמעות --.

הנערה עומדת על גדות אגם בוער.

"אתה זוכר אותי עכשיו? אהבתך הייתי

מלפני מותך. הקרבת את חייך למען לא אסבול,

למען אחיה בלא כאב מיותר.

ולבסוף מתת אתה בכאב. וגם אני. לחוד".

"אני זוכר", השיב הנער במלוא ניפוץ התקווה.

"וכעת עלינו להיפרד שוב".

"אכן" - ענתה הנערה. "אך נשמותנו ילוו זה את זו

במקוות אגם הנשמות –

לעדי עולם".

וכך נטשו ידיים, הפנו גבם,

עד לאיחודם מחדש, הם מבינים.

עליהם להוות; כמלאך השומר

על בני התמותה, זהות במסווה אירונית.

בדידות אל-קיומית, ללוות את המתים.

גולגולת זוהרת; מותירה אחריה

שובל זהוב של אור קורן

מרחפת בחלל התהום--

חלק ממכלול האגם.

אגם הנשמות.