הפעמון הגדול

קול פעמונים בוקע בכנסיה הגדולה

אנשים ממהרים, כי זה יום ראשון עכשיו

חי בצרפת עם הבאגט והקרואסון ביד

מתגעגע למשפחתי, מולדתי

אבל חייב להשלים את ההשראה

הזמן מדוד, הדד ליין הוא קבוע ועצמי

בתוך תוכי אני יודע מה תהייה התוצאה

5 שנים אני בארץ זרה, שפה קשה, מתחבר לתרבות של הנצרות

אבל ליבי שייך למקורות האמיתיים

מתבוללים, אנשים פשוט מתבוללים   

הכסף נשפך ברחובות וערכו ירד

מתייחסים אליו כמובן מאליו בשבילם שקל ו-100 זה אותו דבר

התחרות לחומרניות משתרשת בכל שנה ושנה

מסתכלים לשמים האפורים, אבל ליבם שמח

כי עכשיו הם סגרו עוד קופה על חשבונם של אחרים

והמדינה? מתי המדינה תקום

ראשי עסוק בשאלה הזאת כל שנייה ושנייה

"בון ז'ור, בון סוואר", אבל מה נשאר לנו

איפה התרבות שלנו

מסתכל על הדף שאני כותב לצלילי הפעמון הגדול

העיפרון של הלב נדהם למראה עיניו

אני פשוט מבקר את אחיי ואחיותיי ולא שמתי לב

שאני כמוהם, המבטא נדבק, הבושה גדלה

ואם אני אגיד שבשבילי הכל פה אבק?

אני לא אאמין לעצמי, צריך להתלבש ולהתכונן

העיניים עצובות כי הם שומעות את הפעמון הגדול

הרחבה עמוסה, גברים, נשים וטף

כולם מתכנסים, מדברים ומתרגשים

ולפתע אני שומע דפיקות בלדת

וכמה אנשים מוכרים נכנסים לביתי בלבוש חגיגי

וכמו קיפוד נהפך לכדור דוקרני    

מנסים לדבר איתי אך לשווא ויוצאים עם כעסים

כמה קללות מגואלות בדם

החבאתי מיד את הדף שהתקמט

ושוב דמעות ושוב חוסר מעש כי הדיכאון השתלט

ומה עם ההשראה...מה עם הדמיון...