אתה יושב וממתין לי במסדרון כאילו אכול ציפייה לעומד להתרחש, אבל אולי אתה בעצם כבר עד להתרחשות שמבוששת לבוא כי כשתראה אותי ניצבת מולך כבר לא תופתע.
והנה אני. נעמדת מולך. לובשת שחורים. מבט פנים חיוור, לא מזמין, פס שחור מרוח בעיניי שנשאר עוד מלפני יומיים. ואני. בעיקר אני.
היית כל כך עדין. ידעת להבחין שעכשיו יש צורך בלשקול מילים, לדעת לשזור אותן במקומות הנכונים.
הטון והמנגינה של המילים פתאום מצטלצלים לי אחרת כשאתה לא צוחק כמו כבדרך כלל.
אתה יודע שאף פעם זה לא היה הצד החזק שלך, להיות רציני. לדעת מה להגיד. מתי להגיב ובלי להשחיל איזה בדיחה שממש לא תצחיק אותי באותו הרגע.
היינו שניים וגם כשהיינו שניים ידעתי שכל אחד לחוד.
מי היה מאמין שאחרי שנה תחליט על דעת עצמך לחזור לחיי. ומי היה מעלה על דעתו שאסכים לקבל אותך חזרה.
כשסיפרתי לו שחזרת ואנחנו ביחד הוא מיד חרק שיניים.
גער בי ומלמל משהו כמו: ''אבל הוא abusive '' ואני ידעתי שאתה לא, כי עכשיו אתה אחר.
אני יודעת שהכל מחמת הדאגה שלו כלפיי ובסך הכל זה התפקיד שלו אולי ובגלל זה הוא לא מרוצה שחזרת לחלוק איתי את המרוץ אחרי הזמן שנקרא חיים.
כשחזרתי מלונדון הכל התחיל. ידעתי כבר אז כשנפגשנו שיש פה משהו אחר.
חלפנו עם האוטו מספר פעמים על פני כיכר ואז עוד לא שאגתי ''די''. חנית את הרכב.
לא שהצטיינת מי יודע מה בחניות. אבל לפחות היה לך אותי. מורה טובה לנהיגה אבל גם תלמידה די מוצלחת שלומדת לפתח את חוש ההומור הלא מי יודע מה מפותח שלה.
התיישבנו בבית קפה. די צנוע אם לומר את האמת. לא איזה משהו fancy.
הכל כאילו סבב סביבנו. לפחות ככה זה הרגיש לי. לא הייתי מודעת לאנשי הבחוץ.
רק אותך ידעתי. לפי כושר הבחנתי גם אתה ידעת אותי.
התחלת לנסות אותי בחידות ועל הדרך גם ללמד אותי חשבון, מה שהיה משימה לא קלה עבור שנינו,
מחד אתה מנסה באמת ובתמים, רוצה שאלמד ואשכיל אבל מאידך אני עם קשיי הריכוז שלי לא תרמתי את מנת חלקי וכמובן שלא הוספתי לאפקטיביות של הלמידה.
אולי מישהו מבחוץ היה חושב שזה קל לספור חיידקים בתוך שתי מבחנות שבאותו הרגע לי ניראה כדבר בלתי אפשרי בעליל. החידה הייתה כל כך מטופשת שזכרוני ממאן מלשלוף אותה ברגעים אלו ממש.
כל אחד ניסה ללמד את השני. אתה תשאלת אותי על זנים משונים של ציפורים שאיני יודעת מהיכן הבאת אותם, בעוד שאני הסתפקתי בחידה אחת ספציפית שתמיד ליוותה אותי בדרכי שנחשבה לעניות דעתי כחידה לא קלה בלשון המעטה ואתה כמובן הפתעת. לטובה מיותר לציין. התעלית עליה, מצאת את פתרונה ואף פיתרון נוסף – דבר שלא נתקלתי בו ולא חשבתי עליו. גם אף אחד אחר מהנשאלים שלי לא חשב עליו מה שמראה על כושר יצירתיות בריא אצלך.
תמיד. טוב כמעט תמיד נפלתי לרגליהם של אנשי הלוגיקה והמדעים המדויקים.
אולי חכמה כמוך מעולם לא הייתי אבל שירים לכתוב- ידעתי, לפחות כך נאמר לדברי אחרים.
בסיפורים אולי לא הצטיינתי אף פעם. אבל זה מה יש. זה מה שהכרת. זאת אני נעים מאוד.
תמיד יש פעם ראשונה.
כל מפגש איתך התעלה על קודמו. המפגשים שלנו היו רווי שנינות, הומור, שיחות כאלה של שניים.
ידעת את נפשי. לא הייתי צריכה להוסיף דבר.
עכשיו אתה בחו''ל ואמנם טוב לי. אבל אתה חסר.
אולי פעם נהיה שניים ולא כל אחד לחוד ואני ארגיש שהכל בסדר.
