כל סוף הוא התחלה של משהו אחר.
הנחתי את ראשי על הכר, מהרהרת בכל השגיאות שעשיתי היום, בכל הדברים הרעים שקיימים בי, בכל המגרעות שלי.אף לא טיעון אחד כנגד עלה בעיני רוחי, הכל רק האשמות והטחות, טיעונים עד כמה שאני לא מוצלחת ולא מספיק טובה ולא מספיק יפה ופשוט לא מספיק. לא יכולתי לסבול זאת, הכרתי את הנעשה, ידעתי כבר מה מתרחש בתוך ראשי, המאבק הנצחי שלי כנגד עצמי. שומעת קול נוהם בראשי נוזף בי, על כל הדברים שרעים שעשיתי היום, היום ותמיד. רגשות האשם שמכרסמים לאט לאט אל תוך ראשי ומפלסים את דרכם אל תוך לבי המכווץ בכאב וכעס, על עצמי, רק על עצמי. הם מחלחלים באיטיות, איטיות שהורגת, אך תוך מצפוני, מכרסמים בי עוד ועוד ספקות ועוד ועוד טענות ומאנות כלפי עצמי. הדמעות שפורצות מתוך עיני התכולות, נוטפים בשבילים דקיקים על פני, מחליקים אל מורד צווארי ולבסוף נופלים על הכר. הכר החמימה, שהייתה קרה מאי פעם, ראשי מונח בתנוחת כניעה על הכר, מפצירה בקול שיפסיק.
"די!" צועקת, מנסה לסלק את הקול מראשי, אך זה רק מגביר את האשמותיו, ההופכים קשים וקשים יותר מרגע לרגע. לעיתים אף קשים מנשוא. לבי כמאיים להתפרץ מתוך חזי, גואש ופועם בקצב מהיר מאי פעם. הלב שידע כל כך הרבה צער, כל כך הרבה ייסורים. הקול שחוזר ומופיע פעם אחר פעם כאשר ראשי מונח באי רצון וחרדה על הכר. מנסה להדוף אותו במחשבתי, מנסה להגיד לעצמי, שלא עשיתי דבר רע, טעיתי, כמו כל אחד, הרי אני אנושית, מותר לי לטעות, אומרת לעצמי, מנסה להסות את הקול שגובר בכל מילה שלי.
"לא אסור לך!" הוא צווח בתוך ראשי.
העיניים אט אט נעצמות והאשמה רק אוכלת את הלב יותר ויותר. בחלומות הוא רודף אותי, אותו קול מקולל. אותו קול שהטיח בי שקרים, שהתיימר לדבר אמיתות, שקרים קשים מנשוא, שקרים שהשמידו את נשמתי, שקרים שכרסמו את לבי.
פוקחת בזריזות את עיניי, הקול עדיין שם, מטיח האשמות, מענה ומייסר אותי.
ניגשת אל עבר המכתבה, נוטלת דף ועט, ומתחילה לכתוב.
עיניי נצצו. דמעות פילחו את עיניי, מבריקות ונוצצות. מחליקות במתינות במורד פני, נוגעות בשפתיי. טועמת את דמעותיי, כה מלוחות הן, משקפות כל כך הרבה כאב וצער, שנאגרו במשך יותר מדי זמן. חותמת את שמי בסוף הדף, דמעה מחליקה מצווארי ופוגעת בדף הלבן, מטשטשת את הכתב, משאירה זכר לכאב שקיים, שבוער בתוכי. מקפלת את הדף באיטיות, משתדלת לנהוג בו במשנה זהירות, מודעת לעובדה שזאת תהיה פרידה לשלום. מכניסה בזהירות את הדף המקופל אל תוך המעטפה וסוגרת אותה. מניחה אותה על שולי מיטתי, המיטה שידעתי בה כל כך הרבה צער, הכר שספג רבות מדמעותיי. מֶדֳדֳה באיטיות אל עבר חדרם. נותנת נשיקה מרפרפת על לחייה של אימי, ושולחת לאבא נשיקה אחרונה, נשיקה של שלום, נשיקה של פרידה. יוצאת מהחדר בדממה, דמעות נופלות על הרצפה הקרה והקשה, דמעות שמסמלות את הסוף, הסוף המר. פוסעת במהירות אל עבר חדר האמבטיה. פותחת את ברז המים במהירות. מגניבה מבט אחרון בנוף ההרים שנשקף מחלון החדר, בהבנה שזאת הפעם האחרונה שאראה מראה זה. פותחת את הארון בזהירות, בדממה, משתדלת לא להרעיש. אוי, הדממה, כה מחרישה ואפלה היא, כה מפחידה, מותירה אותי לבד עם הקול, הקול הארור. נוטלת את הקופסה הלבנה ומדדה אל עבר האמבטיה. טובלת רגל במים הקרים, הדוקרים אותי כסכינים, סוף נאה לחיים שכאלו, חושבת לעצמי. מכניסה את כל גופי אל תוך האמבט. מפנה מבט אל עבר הקופסה, מושיטה יד לבנה כסיד לקחת אותה. בסיבוב מהיר מסירה את הפקק. מוציאה שתי כדורים לבנים בגודל שעועית. לאט מפנה את ידי אל עבר פי. באיטיות פותחת אותו, מודעת שזה הקץ. מכניסה את הכדורים הלבנים אל תוך חלל הפה. באיטיות בולעת אותם, אחד אחרי השני. מגיעה להבנה שזהו, זוהי נקודת הסיום, זהו הסוף, הסוף הקודר, הסוף העגמומי של חיי. במחשבה שנייה, מבזיקה לראשי עוד מחשבה, כל סוף הוא התחלה של משהו אחר. מזיזה את שפתי למשהו דמויי חיוך. המחשבה האופטימית היחידה שחשבתי בחיי, לקראת הסוף, כשבעצם זאת הסיבה להחלטה, להגיעו של הסוף, איזו אירוניה. ראשי שוקע לאט לאט במים הקרים, מרימה אותו במקצת. מבזיקה עוד חיוך מעוות אל חלל החדר וצועקת בכל כוחי, "כל סוף הוא התחלה של משהו אחר" מביטה מבט אחרון בנוף ההרים שמולי, המשתקף מחלוני, ושולחת גם בסתר לבי סליחה לאותו הקול, אותו קול ארור, שהוביל לכל זה. הרי, כל סוף הוא התחלה של משהו אחר, לא?
