ללכת על קצות האצבעות.

ללכת בשקט, כשאין אינו שומע אף לא צליל חרישי, כשהיא אינה שומעת את צעדייך. לצעוד בסערה הזו בלי ליפול, לצעוד, על קצות האצבעות. להרים את הידיים לגובה הכתפיים, לנסות לאזן את הגוף. להמשיך לצעוד. בשקט אפלולי מנשוא, שקט.
את כמעט מועדת מין הדרך, כמו בלרינה שמעדה מתחת לקורה, את מועדת, נופלת, נעלמת, מאחורי אותה קורת גג, שכינת אותה, חיים.
ללכת על קצות האצבעות בלי שהיא תשמע או תשים לב, את מסתכלת לצדדים, אחורה, שמאל, ימין, מאבדת את שיווי המשקל. נעמדת על מקומך. רועדת. מפחדת ליפול שוב.
את לא רוצה להביט למטה, תהום, מערבולת עמוקה, קצותיה עוטפות אותך, רוח קלה שמסיטה אותך מין הדרך, ימינה שמאלה, איש אינו שם. את ממשיכה לצעוד, מפחדת מכל צעד שני שאת עושה. אור. אור. אור, לקראת הסוף. את מתמלאת באושר אין סופי. חיוך נמרח על פנייך. את מסתכלת קדימה, ישר, לעבר המטרה. שדות, עצים, ילדים משחקים, ידיים שמושטות מולך, רוצות לחבק אותך.
את מפסיקה לרעוד, את חזקה. את יכולה. את מאומנת. את יודעת, מה צריך לעשות עכשיו. בחושכה כמעט מוגמרת, את לא רואה כלום, במבט אחורה הפנסים משנים עברו מהבהבים לך, קוראים לך חזרה.
את מחייכת מסיטה את מבטך חזרה קדימה, מתחילה לרוץ, יודעת שנשאר לך רק עוד קצת, בשביל לחבק את כל מי שחיכה לך מאחורי אותה גדר. רצה כמו שלא רצת אף פעם, מהר ככל האפשר, בלי פחדים בלי דאגות, עם חיוך.
הרגליים כואבות לך, משתפשפות ונעטפות בכל הסנטימטרים שעולים וצפים מתחת, מתחת לדרך שלך, את עוקפת אותן, משחררת את עצמך, יודעת שאת חייבת להמשיך לרוץ, רצה, לא נסוגה לאחור, רצה, האור מולך מתחיל להתקטן, להסגר, השער, לא פתוח זמן רב כל כך. את חייבת להספיק, משנה את קצב הריצה, עייפות משתלטת עלייך, כל צעד, מתקטן לחצי צעד, או שהאופק שלך, מתחיל להתרחק ולהסגר, במסע אחר מנהרת החלומות שלך. רגע לפני הסוף, נותר עוד שבריר של אור, קרן אור קטנה אחת, מפרידה בינך, לבינה, עוד צעד אחד קטן. מושיטה ידייך לפניים, נוגעת באותה קרן אור, אבל אז, היא שוב משתלטת. מושיבה אותך כמו ילדה בגן על אותה קורה. נכשלת. וכשעינייך אינן רואות עוד דבר, הולכות אחריה בעיוורון מוחלט, היא מפילה אותך, חזרה לאותה גדר טייל, שלהבדיל ממות, שלך, עשויה מסנטימטרים וייסורים.