אני לא מצליח לשכוח את ידיה הבהירות, הדקות והשקופות, שדרכן ראיתי את ורידיה. מהרגע שבו היא נכנסה לביתי היא החלה ללטף כל דבר הנקרה בדרכה. ראשית, הן ליטפו את הקיר הדהוי, ולאחר מכן ליטפו את שמיכת המשבצות שהיתה זרוקה על הספה. לא הבנתי מדוע היא מלטפת וממששת אותה, שכן צבעה היה דוחה ומבחיל, ומוכים רבים נתלו ממנה. בעודה מכווצת בידיה את סיבי הבד אני נזכר שלא רחצתי את השמיכה הזו שנים, ושאריות אוכל והפרשות דבקו בה.
לא הבנתי מדוע בחרה דווקא לדבוק בליטוף רך של השמיכה, ולרגע מבטה היה כשל אם המלטפת ראש בנה.
"מה את רוצה לשתות?" שאלתי לפתע, חושש להפריע לה.
"משהו קר, ועדיף מתוק"
בעודי מתרחק לעבר המטבח אני שומע את צעדיה ברחבי הסלון, תרה ובודקת מה יש בביתו של אשמאי זקן. כך כולם קראו לי, ואני לעולם לא התכחשתי לכך. הכל ידעו על חיבתי הרבה לבחורות צעירות שינעימו את זמני, מעולם הן לא היו ילדות כמו זו שעמדה בסלוני, אך גם מעולם הן לא היו בנות גילי. היום זקן אני, וכך גם גופי, וכבר שנים שלא באה לבקרני בביתי אחת מאותן הנשים. עמדתי מול הכוסות הגבוהות ומזגתי לתוכן את המשקה הקר והתוסס, רסיסים ניתזו לעברי מעוררים אותי מחלומי ומתענוגות העבר. מתלבט אם לכבד אותה בפרוסת עוגה ישנה, ולבסוף אוחז בכוסות לבדן ויוצא אל עבר הסלון. אני ניגש לעברה ומגיש לה את כוסה, והיא כהרגלה בידיים שבריריות אוחזת בכוס רק בשתי אצבעות ארוכות, ובשאר האצבעות מלטפת את עורי המדובלל. אני תוהה אם אכן הן מלטפות אותי, או שמא רפרפו מעלי בטעות, ואולי אני עוד שקוע במחשבותיי מהמטבח וחושב שהן רוצות בי. אני מרים את מבטי מידיי ומביט בעיניה הגדולות והתמימות. היא נועצת בי את מבטה המפתה ומחייכת חיוך חושני.
"מדוע את צוחקת?" שאלתי אותה בשביל להפסיק את ליטופה.
"מה נראה לך שאני עושה?" מתחכמת.
בתמימותי חשבתי שהיא ביקשה להיכנס אליי רק כדי לשתות משהו, סמוקת לחיים ומתקשה בנשימתה היא הסבירה לי שעוד ארוכה דרכה עד לביתה והיא צמאה מאוד, כעת לא ברור לי כלל מהו באמת רצונה.
"אני חושב שתשתי לפני שזה מתחמם" אמרתי במהירות כדי לגרום לה לעזוב את ביתי כמה שיותר מהר, אני כבר שנים שלא מכניס אנשים לתוך ביתי, אני תמיד משאיר את דלתי סגורה, כדי שאף אחד משכניי לא יכנס אלי בטעות, אם הם רוצים דבר מה ממני, אני יוצא אל מרפסת ביתי לדבר עימם, ועכשיו אני תקוע בסלון עם ילדה שחושקת בעורי הנתלה על גופי הצנום.
לפתע היא קמה וניגשת למדף שמעל הטלוויזיה, בוחנת את אוסף הקריסטלים ונעצרת במבטה בעטיפת הקטיפה מלאת האבק.
"מה זה?" שואלת ומצביעה על פיסת הבד הקטיפתי
"זה מאובן של דג"
"אני יכולה לראות, בחיים לא ראיתי מאובן"
"עזבי זו סתם אבן ישנה"
"ישן זה לא המהות של מאובן?!" ספק שואלת ספק מתחכמת, " אבל אני רוצה לראות" מתחננת כילדה קטנה.
אני ניגש למדף ופותח את הקשר ושולף מפיסת הבד את הדג, היא נצמדת לגופי אוחזת בידיי ומביטה בו ארוכות.
"איזה דג זה" שואלת בתמימות
"אי אפשר לדעת בדיוק איזה סוג דג זה"
"ואין לו שם לדג הזה"
"אני קורא לו 'דג האלוהים'"
צוחקת קלות, מביטה בעיני ושואלת "למה דווקא אלוהים, מה אלוהים קשור לדג הזה"
"סתם בלי סיבה מיוחדת, אולי בגלל שנהוג לומר 'האוכל דג ביום דג ניצל מדג'"
"מה אתה אומר לי בדיוק, שאני חייבת לאכול דגים"
"לא, מצחיקה שכמוך, לפי ההלכה האוכל דג ביום דג, כלומר בערב שבת לפי הגימטריה, ניצל מדג, הכוונה לדין גהנום".
לרגע ראיתי שהיא באמת מנסה להבין מה אני אומר, אך לפתע היא שלחה את ידה לעבר מכנסיי ובצחוק מתגלגל אומרת לי "ומה דג האלוהים השני שלך חושב". פתאום הרגשתי את ידה הרכה מלטפת אותו, הרבה זמן שלא נגעו בו, אך הוא כמו תלמיד טוב לא שוכח מגען של ידיים רכות, וכמובן שלא מאכזב ובמהירות מזדקר ומתמסר למגען.
"אני חושב.." היא סותמת את פי בידה השנייה. "ששש.. עכשיו לא צריך יותר לדבר"
אני מנסה להסתובב ולחמוק ממגעה, הכוס שניצבה על השידה מתנפצת בקול על הרצפה ונשברת לרסיסים. התכופפתי לעבר הרצפה לאסוף את השברים, אך היא עצרה אותי רגע לפני שנגעתי בם, תחבה את לשונה לפי, ונישקה אותי ללא הפסקה, אז הבנתי שאין באפשרותי למנוע את הבלתי נמנע, וכהרגלי התמסרתי, אולי בפעם האחרונה למגע חם.
אשמאי זקן - קריאה שנייה
עכשיו שאני שוכב במיטתי על ערש דווי, ושלא יאמרו לי אחרת, אני מרשה לעצמי בנשימותיי האחרונות לספר לכם את אשר ארע לי לפני עשר שנים, הסיבה האמיתית שבגללה עזבתי את נשוויל, ועברתי ללינדן, טנסי. רק ממרווח הזמן והמקום אני משאיר עדותי זאת, בזמן אחר הדבר כלל לא היה מתאפשר.
באותו הבוקר לא הצלחתי לנשום, קמתי כשנשימתי כבדה וראשי סחרר, כבר אז הבנתי שיומי זה יזדחל לו ולא תרפה מצוקתי. יצאתי לקחת את העיתון מהדשא, וחזרתי במהירות לביתי המקורר, החום ששר בחוץ צרב את עורי והקשה את נשימתי. זה היה ברור שאת היום כולו אבלה בדריכות לריגוש מסעיר, אך בשעת בוקר מוקדמת שכזו הדבר כלל לא הטריד את שלוותי. לקראת הצהריים יצאתי למכולת לקנות לי כמה דברים, וכשחזרתי התישבתי לי לרגע במרפסת מנסה להסדיר את נשימותיי. כשראיתי מלמעלה את הדוור משלשל לתיבתי מכתבים, זעמתי על כך שאין הוא מטריח עצמו לטפס לביתי ולמסורם לי ביד, אלא מתעקש להשימם בתיבה, אך התנהגותו לא היתה לי זרה כלל, כך נהגו בי מרבית התושבים. בהחלטה אמיצה ונחושה גררתי עצמי לתיבת הדואר, בעודי מרפרף בערימת המכתבים אני שומע את קולן הענוג של הבנות קורא מאחורי. שלום, היא לחשה לי, כשהסתובבתי לראות את פניה, גיליתי שאלו שתיים, ותהיתי מי מבין השתיים פנתה אליי. שלום עניתי, והתחלתי לדדות שוב במעלה השביל. חשבתי שהנה אולי זו ההזדמנות למשהו מרגש שיתרחש היום והצעתי לשתי עלמות החן לשתות מן המשקה הקר והתוסס שנמצא על השולחן במרפסתי. כשהצעתי להן לשתות, יכולתי לראות בברור איך עיניה של נטשה נפתחות לרווחה מסוקרנות מן ההצעה, ואכן בלי שום היסוס היא הסכימה ועלתה עימי במעלה השביל אל עבר ביתי, וחברתה נופפה לנו לשלום. אמרתי לה שיש לי כוסות נקיות בתוך הבית, והצעתי לה להיכנס פנימה. תחילה היא היססה, אך ידעתי שמצפונה, לאיש זקן כמוני, לא ירשה לה לסרב לי.
אני לא מצליח לשכוח את ידיה הבהירות, הדקות והשקופות, שדרכן ראיתי את ורידיה. מהרגע שבו היא נכנסה לביתי היא החלה ללטף כל דבר הנקרה בדרכה. ראשית, הן ליטפו את הקיר הדהוי, ולאחר מכן ליטפו את שמיכת המשבצות שהיתה זרוקה על הספה. לא הבנתי מדוע היא מלטפת וממששת אותה, שכן צבעה היה דוחה ומבחיל, ומוכים רבים נתלו ממנה. בעודה מכווצת בידיה את סיבי הבד אני נזכר שלא רחצתי את השמיכה הזו שנים, ושאריות אוכל והפרשות דבקו בה.
לא הבנתי מדוע בחרה דווקא לדבוק בליטוף רך של השמיכה, ולרגע מבטה היה כשל אם המלטפת ראש בנה.
בעודי מתרחק לעבר המטבח אני שומע את צעדיה ברחבי הסלון, תרה ובודקת מה יש בביתו של אשמאי זקן. כך כולם קראו לי, ואני לעולם לא התכחשתי לכך. הכל ידעו על חיבתי הרבה לבחורות צעירות שינעימו את זמני, מעולם הן לא היו ילדות כמו זו שעמדה בסלוני, אך גם מעולם הן לא היו בנות גילי. היום זקן אני, וכך גם גופי, וכבר שנים שלא באה לבקרני בביתי אחת מאותן הנשים. עמדתי מול הכוסות הגבוהות ומזגתי לתוכן את המשקה הקר והתוסס, רסיסים ניתזו לעברי מעוררים אותי מחלומי ומתענוגות העבר. מתלבט אם לכבד אותה בפרוסת עוגה ישנה, ולבסוף אוחז בכוסות לבדן ויוצא אל עבר הסלון. אני ניגש לעברה ומגיש לה את כוסה, והיא כהרגלה בידיים שבריריות אוחזת בכוס רק בשתי אצבעות ארוכות, ובשאר האצבעות מלטפת את עורי המדובלל. אני תוהה אם אכן הן מלטפות אותי, או שמא רפרפו מעלי בטעות, ואולי אני עוד שקוע במחשבותיי מהמטבח וחושב שהן רוצות בי. אני מרים את מבטי מידייה ומביט בעיניה הגדולות והתמימות. היא נועצת בי את מבטה, ובקלות אני מזהה את הפחד בעיניה, עכשיו אני מבין שהיא לא בטוחה עוד כפי שהיא היתה בעומדה בכביש. אני מתלבט ארוכות אם עליי לעשות משהו, כבר שנים שלא עשיתי דבר, והיום התמזל מזלי, ודבר מסעיר ויפה כמוה נקרה בדרכי.
לפתע היא קמה וניגשה למדף הזכוכית שמעל הטלוויזיה, ראיתי איך עיניה מחפשות אחר מוצא מביתי, אך דלתי היתה סגורה והיא ידעה זו. היא בחנה את אוסף הקריסטלים ונעצרה במבטה בעטיפת הקטיפה מלאת האבק. בלי לחכות לשאלתה, מבין שעליי ללכודה יותר ויותר ברשתי. הסברתי לה על דג האלוהים, על אותו מאובן ששכב לו בפיסת הבד הישנה. היא ליטפה אותו והתפעלה למראהו, אמרה שמעולם לא ראתה מאובן, ובטח לא של דג. בזמן שהיא ליטפה אותו הבנתי שזה עכשיו או לעולם לא. הושטתי את ידי הזקנה וליטפתי את עורה הצחור, לרגע היא נרתעה לאחור, אך לחשתי באזנה שאל לה להתנגד לי, עליה להתמסר לי, כפי שהדג נכנע ונתפס באבן. היא הביטה בי כלא מאמינה, ואני שלחתי את ידיי לגעת בעורה השקוף, תר בפעם האחרונה בחיי אחר פתיונה החם. אני מפשיל את מכנסיי במהירות, משכיבה על הספה ורוכן מעליה כפרד שכוחותיו אזלו. אני שומע את קול ניפוץ הכוס, הנשמטת מידה, ודבר לא עוצר בי מלהביא את גלי השוצפים אל תוך גופה.
