יעל נהגה בדרכה למספרה כאשר שמעה את ההודעה. הקשיבה למהדורת החדשות שכמעט הגיעה לסיומה, וידה, שהושטה ללחוץ על לחצן הכיבוי נשארה באוויר, מששמעה את שמו. בקולו הרדיופוני העמוק הודיע הקריין: "הבוקר נפטר התל-אביב איש העסקים וחבר הכנסת לשעבר אריאל ירדני, לאחר מחלה ממושכת. בן 57 היה במותו."
עיניה המשיכו אמנם להתרכז בתנועה שלפניה, אך בעיני רוחה ראתה אותו כמו אז, לפני שנים, לבוש מדי הזית ,דרגות הרב סרן על כותפותיו, שיערו הכהה מסופר בתספורת צבאית קצרה, עיניו הירוקות יוקדות בעליצות או בכעס, פיו החושני המלא נפתח בחיוך רחב או מתכווץ בשעת חרון. היא הרבתה לראותו בשנים שחלפו מאז על מרקע הטלוויזיה או מעל דפי העיתונים, אך מוזר הדבר שלא יכלה לעולם לקשור בין הגבר המכריס, המקריח והמזדקן לאריק שהכירה.
במספרה הפקידה את ראשה בידיו האמונות של ספרה הוותיק ל"טיפול עשרת אלפים" – כפי שקראה לו: תספורת, חידוש צבע ופן. התבוננה בדמותה במראה - שיערה רטוב אחר החפיפה, ידיו של הספר חופרות בו בשעת התספורת - ונאנחה בליבה. גם היא רחוקה מאד מאותה נערה מאז. שיערה, ששיבה זרקה בו בשנים האחרונות, היה יבש וחסר חיות, והיא נזכרה כמה החמיא לה על יפי שיערה הבהיר הגלי, כמה אהב ללטף את מחלפותיה לאחר שהיה מסיר את הגומיה שקשרה אותם לזנב סוס, כמצוות התקנות הצבאיות.
היא יצאה מהמספרה עם ראש מחודש ומעודדת במקצת מהתוצאה. עלתה לאוטו ונסעה לביתה. קבעו להיפגש במסעדה בשעה שמונה, היא תספיק לנוח כמחצית השעה לפני שעודד יחזור ויהיה עליה להתלבש. הכינה לעצמה כוס קפה והתיישבה על הספה. הדליקה את הטלוויזיה, אך מחשבותיה נדדו הרחק בעל כורחה. לא אחשוב עליו עכשיו – אמרה לעצמה בנחישות, אך מבלי משים דמותו השתרבבה שוב ושוב בין אלה שעל המרקע. צלצול הטלפון הקפיץ אותה והיא שמחה על הסחת הדעת. חברתה ענת על הקו. שאלה האם שמעה. אמרה שכן, בחדשות של 5. יותר לא דברו על זה. פטפטו קצת כמו חברות טובות שיודעות הכל זו על זו, שאין צורך להכביר מלים כדי לדעת מתי יש לשאול ומתי מוטב להחריש. איחלה לה "יום הולדת שמח, תיהנו מהאוכל, אז קבענו ליום שישי" וניתקה.
ענת היקרה, חברתה הנאמנה מזה 30 שנה, שרואה את עצמה עדיין כאחראית לה. ובתחילת היכרותן, כאשר החלו להתגורר יחד כשותפות לדירה שכורה בשנה הראשונה ללימודיה באוניברסיטה, ממש לא סבלו זו את זו: ענת נראתה לה קיבוצניקית מתנשאת, שתלטנית, עם אובססיה למבצעי ניקיון , וחוסר האהדה הייתה הדדית. עד לאותו מקרה. אז הקלפים נטרפו מחדש והן הפכו לחברות לחיים.
עודד הגיע בשעה 7 . חיבק אותה בין זרועותיו ונשק לה. את המתנה – שרשרת זהב עדינה שהיא בחרה לפי בקשתו – כבר קבלה בבוקר, יחד עם איחוליו החמים. הוא לא מיהר לזנק מהמיטה כדרכו, והחיבוק עם יום הולדת שמח אהובתי, עד 120 , הפך במהרה להתעלסות לוהטת, שונה משגרת יחסיהם, אולי הודות לחידוש של שעת הבוקר מוקדמת זו ביום חול שהפך לחג, אולי בשל כובד משקלו המאיים של המספר העגול 50 העומד לפתחה והרצון להוכיח לעצמה שדבר לא השתנה.
הוא משחרר אותה מחיבוקו: " מותק, תתחילי להתלבש כבר, אני נכנס להתקלח וצ'יק-צ'ק אני מוכן. צריכים לצאת מהר, יש המון פקקים בשעה זו" - והוא כבר במקלחת.
היא לובשת את השמלה החדשה שקנתה לכבוד האירוע, נזהרת לא לפרוע את תסרוקתה. עונדת את השרשרת , מתנתו של עודד, שמתלבשת יפה על מחשוף שמלתה. נועלת את הסנדלים הבהירים בעלי העקב הנח שקנתה לחתונתה של ליאת. מורחת אודם על שפתיה. עודד נכנס והיא מבקשת שיירכס לה את הרוכסן. הוא נעמד מאחוריה ובשעה שמושך את ראש הפלסטיק הזהיר במעלה גבה, רואה את חיוך ההערכה שלו זוהר אליה מתוך המראה. עודד היקר, חברה הנאמן מזה מחצית שנותיה. היא למדה להוקיר את אהבתו היציבה, מסירותו המוחלטת לה ולילדיהם, חריצותו, רצינותו. אך זה לקח זמן. העבירה אותו טירונות קרבית – כפי שאהב להתלוצץ משנזכרו בראשית היכרותם. לבסוף נענתה לחיזוריו העקשניים והסכימה לצאת איתו, אך עדיין הייתה שבויה בכישוף העיניים הירוקות ההן, חיפשה אותן בכל גבר שנעתרה להיפגש איתו בחמש שנים הארוכות האלה, ומשלא מצאה, התאכזבה וקטעה כל ניסיון התקרבות. כולם נראו חיוורים, דהויים וחסרי חיות בהשוואה אליו. אך עודד התעקש, גילה אורך רוח, לא אצה לו הדרך. ומה שהכריעו את הכף לבסוף, היו השקט הפנימי שלו, בטחונו העצמי הנעדר רברבנות וחוש ההומור שלו, יכולתו לשלוף את המילים הנכונות ברגע המתאים. ואחר-כך באה גם האהבה. שונה, שקולה, בוגרת ויציבה, כשמיכת פוך עוטפת, מגוננת, מנחמת.
למסעדה מגיעים כמה דקות אחרי 8. ליאת ואבנר יושבים כבר ליד השולחן ומסמנים להם להתקרב. שניהם מחבקים ומנשקים אותה תוך כדי איחולים לבביים. יניב ונועה נכנסים כעבור כרבע שעה, מתנשפים : "סליחה על האיחור, יצאנו בחמש בול מהבסיס ורק עכשיו הגענו" מפטיר בנה תוך כדי חיבוק אמיץ. היא מנשקת אותו ברוך; בנה התמיר, הנאה, החסון. נועה מחייכת לעברה מאחורי גבו של יניב, והיא ממהרת לחבק את הנערה. היא כבר בת בית אצלם בחצי השנה האחרונה, ילדונת דקה וביישנית יפת עיניים, חברתו הרצינית הראשונה של הבן. הם משרתים יחד בבסיס הקרבי בדרום.
הילדים ארגנו את הארוחה במסעדה הסינית החביבה עליה, מתנתם ליום הולדתה. כולם מרימים כוסות לחיים ומברכים אותה לפי התור. ליאת מבקשת להיות אחרונה. היא קמה עם הכוס בידה: "לאמא הכי מגניבה בעולם, מזל טוב, בריאות והרבה אושר. יש לי עוד מתנה עבורך, או הפתעה זה יותר נכון. עד יום הולדתך ה-51 כבר תהיה סבתא!" כולם פורצים בקריאות נרגשות ויעל קמה עם דמעות בעיניים ומחבקת את בתה ואחר-כך את חתנה. "כבר שבוע שאנחנו יודעים, החלטנו לשמור את זה בסוד ולהפתיע אותך היום" מספרת ליאת הנרגשת.
יעל מתיישבת במקומה, מנסה להרגיע את סערת רוחה. דרך מסך הדמעות שהציף את עיניה, היא מתבוננת במשפחתה. ולחשוב שכל זה לא היה קורה, לחשוב שכפסע היה בינה לבין ...היא מצטמררת למחשבה.
המלצר הסיני מגיש את מנות הפתיחה והצעירים מתחרים ביניהם בהוכחת מיומנותם בשימוש במקלות האכילה. מפטפטים בעליצות, צמאים לעדכן אלה את אלה במעשיהם, את יניב לא ראו מזה שלושה שבועות, מאז החמשוש האחרון בבית.
יעל אוכלת בשקט, שקועה בעצמה. מה פגע בה אז יותר מכל, כשהחזיקה בידה את מכתבו ? האם עצם העובדה שהוא לא מוכן לעזוב את אשתו ואת ילדיו הקטנים, עצם הפרת ההבטחות הרבות שהעריף אליה כל אותה שנה כאשר הכריז שהיא האישה של חלומותיו, שאין לו ולא כלום עם האישה השמנה והמשעממת שנאלץ לשאת בגלל ההיריון? או שמא הטון הפטרוני של המכתב, המילים שצרבו בבשרה כברזלים מלובנים: את צעירה ויפה ולא תתקשי למצוא לי מחליף במהרה, כאילו כל החודשים הרבים האלה, במהלכם העריצה וסגדה לו, חיה רק למענו והעניקה לו את כל מה שיכלה, את ליבה ואת גופה הבתולי, כאילו כל אלה כלום בעיניו; משהשתחררה ועברה לעיר הגדולה, הרומן כבר לא נוח עבורו, צריך להתאמץ כדי לקיימו ומבחינתו זהו סוף פסוק. והמכתב הגיע אליה ביום שני, אחרי השישי שבת שבלתה בבסיסו ובמיטתו. לא אזר אומץ להגיד לה את הדברים פנים אל פנים, אך שלח את המכתב כבר למחרת.
"אמא, מה קרה שאת כל כך שקטה?" שואלת ליאת שמתבוננת לעברה ומבחינה בדמעותיה."את לא נרגעת עדיין מהבשורה שלי, אמא'לה ? יש עוד מלא זמן שתתרגלי לרעיון!" היא כורכת את ידה סביב כתפיה ויעל פורצת בבכי גלוי. כולם מפנים את מבטיהם אליה והיא מתנצלת: "אל תשימו לב, סתם זקנה רגשנית, אני פשוט מאושרת שיש לי אתכם, זה הכל". בעלה מחייך אליה ברוך ולוחץ את ידה.
המלצר מפנה את השולחן מהצלחות הרבות. מלצרית אחרת, קטנת קומה לבושה בשמלה סינית אדומה, מביאה קנקן תה מקושט , ספלונים וצלחת עם עוגיות מזל. עודד מוזג את התה הכהה לתוך הספלונים ומחלק אותם. יניב לוקח עוגית מזל מתוך הצלחת, שובר אותה לשניים ומוציא את פיסת הנייר הקטנה. "תשמעו מה יצא לי", הוא מחייך תוך כדי קריאה:
"You will soon have every reason to whistle a happy tune" . הוא קורץ לנועה וזו מסמיקה. אבנר לוקח גם הוא עוגייה ושובר אותה. " נו, מה יצא לך? " שואלת אשתו.
אבנר קורא: " If you want to be loved, love and be lovable" . ליאת צוחקת: "אהה חמוד שלי,don`t worry, you are loved, והיא מחבקת אותו. הם מתנשקים וכולם מוחאים כפיים. עודד לוקח גם הוא עוגיית מזל: " תשמעו, תשמעו, גם אני איש בשורות היום!" והוא קורא: " You will go on a journey and find a big fortune" . כולם מברכים אותו : "יופי לך, כל הכבוד אבא!"
"אמא, רק את עוד לא לקחת עוגיית מזל". ליאת מושיטה לעבר יעל את הצלחת שעליה נותרה רק עוגייה אחת. יעל שוברת אותה, מוציאה את הפתקה וקוראת :
" You will have a comfortable old age" . "בוודאי, הודות לאוצר שאני אמצא!" – ממהר בעלה להוסיף, וכולם צוחקים.
אז תהיה לי זקנה נוחה, כך מבטיחה עוגיית המזל שלי , מהרהרת יעל. ואמנם המזל שיחק לה באותו יום שישי מר ונמהר, לפני שלושים שנה כמעט. אם הייתה אישה מאמינה, בוודאי הייתה קוראת לזה אחרת, אולי התערבות עליונה. אך היא לא דתית, היא מאמינה במקריות ובמזל. או בהעדרו.
ובאותו יום שישי, אלת המזל האירה לה פנים בדמותה של ענת אשר הפסידה את האוטובוס האחרון לקיבוצה ונאלצה לשוב לדירה. ענת אשר ניסתה להעירה, ללא הצלחה,לאחר שהודאגה משנתה הממושכת מדי. ענת, שהצילה את חייה באותו יום כשבלעה בקבוק שלם של גלולות שינה, וכמו בפתגם סיני אחר שלא נמצא בין עוגיות המזל שלהם, רואה את עצמה אחראית לה מאז.
"אמא! שוב את בוכה! אל תגידי לי שבגיל חמישים הופכים לרכיכה בכיינית! " מתרעמת-מתבדחת בתה. ופניה הרטובות של יעל זוהרות שוב באור גדול.
