מים שקטים חודרים עמוק.

ללכת על מים שקטים, להרגיש את הזרם מבעד לאצבעות, חופש.
לשמוע את המים מחלחלים מתחת לכפות הרגליים, לקפץ כמו פעם, בילדותה, מאבן לאבן.
להתכופף, להעביר את היד מתחת למים ולהשפריץ עלייך חזרה, להשיב אל פנייך את הצחוק, המבוכה, החיוך, החיים של העבר עוד חיים בתוכך.
את מדמיינת את גן העדן הקסום הזה, את שומעת את צחוקך שוב, אחרי שנים, שהגה, לא הצליח לצאת מפיך.
את נזכרת, בילדות שלך, באנשים שסבבו אותך איך הייתם משפריצים זה על זו, אבל הכל, נותר בגדר זיכרון אחד, זיכרון אחד גדול, שאת עלולה,
או אפילו רוצה, לאבד בין רגע.
איש אינו סובב במקום, רק את, את והטבע. הטבע הגדול, שאת בטוחה, שגילית כבר את כל אוצרותיו, אבל את יודעת, שאת עוד...נמלה אחת קטנה, שהלכה לעיבוד במערכה האינסופית הזו.
האופק של הנהר, עוד רחוק, המים זורמים. את מרימה אבן אחת קטנה, ששהתה שם מתחת לקצות האצבעות שלך.
מפעילה כוח, עוצמת עיניים, חושבת על הדברים הרעים, כל אלו, שבאמת רצית לשכוח, ולא הצלחת. ספק אם תצליחי.
את זורקת את האבן, רחוק ככל האפשר,רואה את התפרצות המים מרחוק, חושבת שזהו. שנפטרת מזה, עכשיו, כל עתידך פתוח מולך,
כמו גן עדן שפתח את שעריו הגדולים למולך, בשבילך.
המים רועשים יותר. המים גועשים יותר. הזרם מתחזק. את נשארת שם, ממשיכה ללכת בשולי הנהר.אט אט את מתחילה לאבד את שיווי המשקל שלך, מנסה לתפוס באבן, או גזע עץ קרוב אך ללא הועיל.הנהר סוחף אותך עימו, את חסרת שליטה.  כולך כבר אי שם במעמקיי המים, נחבטת בסלעים, אבנים, שמשרישים בך את כאבם העז. את מעבירה את ידייך על עורך, נגיעה אחרונה, אצבעות ידייך אדומות, דם. דם.
ממשיכה להיסחף בנהר, בלי לנסות לעצור, נותנת לנהר לסחוף אותך, לתהום שלו, למערבולת העמוקה שלו.
הד אחרון של צרחה נשמע מפיך, אבל את המפולת הגדולה כבר עברת. קפוא שם. את מנסה לשחות בכוחותייך האחרונים, לעבר אדמה. לעבר מציאות. המים גוברים על כוחותייך, גוברים עלייך. את שוקעת בנהר, טובעת לעומקו. כמו ששקעת, בעבר שלך.
והנהר, את הזרם הפסיק. העצים שעפו ברוח ואיבדו את כיוונם, חזרו שוב למקומם הטבעי, ציפורים המשיכו לצייץ, בשבריר שנייה, קרן אור חזרה למקומה, מאירה את השתקפות המים, מאירה את המוות שלך בצללי העצים.