לדרוך על אותן יבלות.

סערת גשם בחוץ. קר. את מתבוננת בכל טיפה שנותחת על עוד שלולית של בוץ, מתפוגגת לה.
כמו סערת הגשם, את מרגישה את סערת הרגשות שלך. קר לך. אין ידיים מחבקות, כתף שניתן להישען עליה, רק את, את והמגבלות שלך. המגבלות שהורסות אותך, ממיתות אותך אפילו בלי להוציא להגה, רק בסוף, כשהן מסיימות את עבודתן ובמקומן באות אחרות, את יודעת להרגיש את הדקירה הזו, שעברו עלייך כבר כל כך הרבה. את מנסה להתבודד מההשתקפות שנוצרת על חלונך המלא בטיפות שיהפכו אט אט לאדים, מנסה לברוח מהצל שלך, אך הוא רודף אותך לכל מקום אפשרי, את מנסה לברוח מעצמך.
את רוצה להגיע שוב לאותם המקומות. מקומות שאת יודעת שתיפלי בהן, עד שהן נעלמו, שבילי האפר האלה, את מחפשת אותן שוב. את מספקת לעצמך תשובות מהר ככל האפשר, מוצאת את אותן דרכים, להגיע אל אותו מקום שהפיל אותך, בידיעה, שתיפלי שוב.
את מתארת לעצמך כמו בתחילת המסע שלך, במערכה מעורפלת, שעוד לא ידעת מה יוביל אותך לאן, שהיית מלאת תקוות, תקוות להגשים את חלומך.
הרצון להיות שם משתלט עלייך, הוא, חזק ממך. כמו איש סהרורי שקם משנתו ואין הוא יודע לאן הוא מובל כך, את הולכת. בעיניים עצמות, אך כשידייך אינן מושטות מלפנים, את מוכנה להתנגש בכל.
את מתחילה לרוץ, כמו בפעם הראשונה, כאילו, שאין את יודעת דבר על אותה חשכה מוגמרת, שאין את יודעת דבר על אותו מקום מזוייף, אותו מוות שניתן לך כמתנה.
קצב הריצה שלך גובר, את מסתכלת לצדדים, האור מתחיל להיחלש, הצל שלך כבר אינו נראה באופק, את רודפת, רק אחרי עצמך. הבהובים אחרונים של אור נראים לך, שניות אחרונות שיכלת להציל את עצמך, והחלטת, להתחיל. להתחיל שוב את אותה מציאות, שידעת לכנות אותה המוות שלך, אך באופן דומה, גם חייך.
חשכה מוגמרת, את לוקחת נשימה עמוקה, יודעת שמפה, אין דרך חזרה, הספקות מתחילות לעלות בך, את מבולבלת, לא יודעת מה לעשות. את חייבת להמשיך, כי יש רק דרך אחת לצאת, לצאת מעצמך.
שכחת שמשם והילך, את צריכה להלך על חבל דק בלבד. כל פסיעה, כל טעות אחת קטנה, תוביל אותך להיסחפות במערבולות שאינן נגמרות, מערבולות חייך.
את עוצרת. אין כוח ברגלייך. או שמע אין כוח בנפשך עוד, לעבור שוב, שוב את הגיהינום הזה.
את מתנשפת. כמעט נחנקת. מנסה לעצב את נשימתך, אך דבר אינו עוזר.
כשחשבת שאת כמעט קרובה לסוף, ידעת שלא. ידעת, שזו בקושי ההתחלה, כי הנפילה קרבה לבוא, לבוא שוב.
קרני אור, אינן נראות באופק, והדרך אליהן, הדרך לחזיר את צלליך חזרה עוד רחוק, ועשוי ייסורים.
את ממשיכה לרוץ, בכאבים נפשיים שהשתלטו על כל חלקיק בגופך, הזיכרונות מתערבבים לך, צפים על שלוליות, השלוליות האחרונות שלך.
חוסר השליטה בעצמך כבר אבד לו מזמן, הדרכים ליציאה כנראה ישתנו, אך ידעת שלכניסה פתוחות תמיד כל השבילים, כל הכניסות.
את רוצה לשלוט. את רוצה לדעת שאת בסדר, ואת ממשיכה את הדרך המפרכת שלך, את מתנגשת שוב באותה הגדר,גדר שאין אפשרות לעבור דרכה.  מגששת באפלה, בודקת אם יש פתחים שהשארת לעצמך, הדרכים חסומות לך. את מצמידה את שפתיך לאותה גדר, מנסה להוציא צליל אחרון שנותר בך, את מחכה לעזרה, מחכה שיוציאו אותך ממך.