המרפא/ רונן

המרפא/ רונן

באיידס לא יכולתי לטפל. אבל בסרטן, כן. הייתה איזושהי אנומליה במחלת האיידס. זו לא הייתה מחלה במובן שאני הכרתי. היה בה משהו לא טבעי. כמו שרב אומן יביט בלוח שח מט ויקבע מט בחמישה מהלכים. קשה להסביר את זה, למישהו שלא חש את גוף האדם כמוני. ידעתי שאם אני אנסה לרפא את המחלה הזאת אני אמות. אני חושד, וניתן לומר שחשדותי די מבוססים, כי האיידס הנה מחלה שהונדסה במעבדה. יש בה משהו מאד לא אנושי במחלה הזו, משהו מלאכותי, כמו תרגיל מחשבתי במתמטיקה שהפך לסיוט ביולוגי. כמו כל וירוסי המחשב שמסתובבים עכשיו בתיבות הדואל ובאינטרנט, פרי מוחם הקודח והמעוות של פריקי מחשבים. לדעתי האיידס הוא וירוס מעבדה ששוחרר בכדי שמישהו ירגיש שהוא מאד חכם.

לא פרסמתי את עצמי מעולם. אנשים שהיו זקוקים לשרותיי, שמעו עליי מפה לאוזן. בכל אופן, יכולתי לטפל כל פעם, רק בחולה אחד. המחירים שהייתי גובה היו סבירים. לפחות בעיני הם היו סבירים. בכדי להגיע אלי הם היו צריכים לעבור דרך עורכת הדין שלי. אחרי שהם קראו והוסבר להם היטב נהם התנאים המשפטיים ומהו טיב ההסכם בנינו. הם היו צריכים להעביר מקדמה יפה רק לצורך הבדיקה והתחייבות כספית במידה ואקח את הטיפול. תמיד היו הרבה ויכוחים ונסיונות למשא ומתן כספי בצד ההוא של העסקה. זאת הסיבה שהשארתי את החלק הזה בידי לורה. היא שמרה על האינטרסים שלי כתרנגולת על גוזליה. אם הלקוח עבר את הבדיקה הכלכלית של רואי החשבון שלי, ואם הופקדו הערבויות המתאימות, וכמובן, כל זה, לאחר הסינון המקדים של לורה, רק אז הייתי לוקח את הטיפול במקרה.

בדרך כלל, לאחר תום הריפוי, לא היו יותר בעיות כספיות. כשיקיריהם התרוממו בכוחות עצמם ממיטת חוליים, ולאחר שהממצאים האלה היו אושרו על ידי הרפואה האורתודוקסית, הם היו משלמים. אפשר לומר, כמעט, בשמחה. בינינו, בכמה הייתם מעריכים את חייהם ושלומם של יקיריכם? לא פעם הוטחו בי ביקורות, על השימוש הציני שאני עושה ביכולתי. גם לורה היתה בצד ההוא של המטרס כשהיא הגיעה אלי בפעם הראשונה עם ביתה הגוססת.

טרייסי היתה בת חמש עשרה כשהם החליטו לפנות אלי. היא נפלה קורבן למחלת השפע המערבי - אנורקסיה נברוזה. בגיל ארבע עשרה שקלה 27 קילו. בגיל חמש עשרה רצו הרופאים לאשפז אותה , לתמיד, במוסד המתמחה בנערות הסובלות מבעיות אכילה. עד אז, המשפחה עדיין לא התאוששה משלוש ניסיונות התאבדות וחמישה ביקורים בטיפול נמרץ לאחר שהגוף לא יכל לשאת יותר את עצמו. טרייסי היתה על סף קריסת מערכות מוחלטת והרופאים סרבו לדבר על תוחלת החיים הצפויה.

הם הגיעו אלי – בדרך היחידה האפשרית - דרך מטופל ותיק שלי, אחד מהראשונים. לורה היתה שחקנית קשוחה. היא ניסתה להתיש אותי במשא ומתן, גם כשהזמן לא עמד לצידה. בסוף נשברתי. לא יכולתי לשאת את הלחץ הריגשי ואת המניפולציות שהיא הפעילה עלי. חלק מהן היו פשוט חשיפה אנטנסיבית לביתה. תמונות, סרטים וכמובן הבת עצמה לפני ואחרי המחלה. לבסוף סיכמתי איתה שאטפל בביתה בחינם. אם הטיפול יהיה מוצלח וביתה תחזור לחיים נורמליים, היא תיקח על עצמה את הטיפול בכל הפונים ובכל התסבוכת המשפטית שלי. תוריד ממני את מה שמימלא לא אהבתי לעשות וגם לא הייתי טוב בו. בסופו של דבר אני חושב שזו העסקה הטובה ביותר שעשיתי.

הטיפול בטרייסי היה אחד הקשים שלקחתי על עצמי. אצל רוב המטופלים שלי עדיין קיים, בדרך כלל, הרצון הבסיסי לחיות. כל שעלי לעשות הוא לטפל במחלה והם כבר עשו את השאר. במקרה של טרייסי, הבת של לורה ומארק. חוסר הרצון לחיות היה למעשה המחלה עצמה.

חלק מהותי מהטיפול הוא שהייה עם החולה למשך תקופת הריפוי. תקופה שבמהלכה אני מתחיל להתודע אליו. התהליך הוא משהו מאוד אינטימי שבמהלכו אני בוחן את גופו הפיסי וגם – אין לי דרך אחרת לקרוא לזה –  את נשמתו. ההתוודעות בנינו אינה נעשית במילים או באמצעי תקשורת מוכרים אחרים. אני לא מבצע בדיקות גופניות או בדיקות אחרות המוכרות לרפואה ואני גם לא משוחח איתו כמו פסיכולוג או פסכיאטר. על מנת לתאר בפשטות את אופן הריפוי  אוכל לומר שגופי משמש למעשה כמעין  ספוג הסופח לתוכו את הגורמים למחלה. התהליך מתבמע כאמור ללא שום פרוצדורה רפואית.

במהלך הטיפול אני והחולה סגורים באגף מיוחד בביתי. שם אנחנו שוהים  שהייה ממושכת אשר במהלכה אני נוגע תכופות בחלקים שונים של גופו.  בדרך כלל אני רק מחזיק לו את היד. חלק גדול מהחולים שלי מגיעים אלי במצב סופני. (העלויות הכבדות וחוסר הודאות לגבי מעשי גורמים לכך שאני בדרך כלל התחנה האחרונה.) לאחר שהם הועברו באמצעות אמבולנס מיוחד אל האגף המיוחד שבניתי לצורך כך, אני פשוט מתיישב ליד מיטתם, מחזיק את ידם, וסופג לתוכי את המחלה.  זה מכיוון שאני לא יכול לעזור להם כשהמחלה מקננת רק בגופם. בכדי לרפא אותם אני חייב לחלות בה בעצמי.

איך המחלה עוברת מגוף החולה לגופי?  אין לי מושג ואני גם לא מעוניין לברר. אין לי שום רצון שכל מיני רופאים, מדענים ושרלטנים יהפכו אותי לשפן ניסיונות. חשבתי לא פעם, יותר נכון התלבטתי ביני לבין עצמי, אם להיחשף. זה קורה לי בדרך כלל בתום תקופת ההחלמה. התקופה שבה  אני מתאושש מהמחלה שירשתי מהמטופל התורן.

אלו הן תקופות קשות בהן מופיעים אצלי כל תסמיני המחלה. בתקופות האלה, אני מרותק למיטתי לפרקי זמן ממושכים. מכיוון שבכל התהליך אני הוא כל הצוות הרפואי במהלך ההחלמה אני תלוי רק בעצמי.  בעוד אני מתמודד לבדי עם הכאבים והסימנים השונים של המחלה, היו תוקפות אותי התלבטויות מוסריות. כשהגוףמתייסר לפעמים הנפש מוצאת לה מיפלט בכל מני מחשבות פילוסופיות. רעיונות ולבטים שביום יום אני מסיט מעל סדר היום חוזרים לייסר אותי כשאני חלש ופגיע. שמא עלי לחשוף את עצמי לעולם ולשתף את המין האנושי במתת שניתן לי, או אולי יותר נכון ניתן להם, דרכי.

בכל פעם, לאחר דיון ארוך ביני לביני, הייתי מגיע לאותה המסקנה. אני כבר מטפל בכל החולים שאני מסוגל. חשיפת היכולות שלי לעולם לא תסייע ליותר אנשים מאשר אני כבר עוזר להם כעת. נכון, שרק בעלי אמצעים, יחידי סגולה ששמעו עלי, יכלו להנות מהסגולה המופלאה שלי. אבל מכיוון שלא הייתי מסוגל לטפל ביותר מארבעה חמישה חולים בשנה. (ניסיתי פעם וכמעט מתתי בעצמי.) היה עלי להתפרנס ממשהו ולכן חיברתי את היכולת שלי לדרך האמריקאית לעשות כסף. נכון שכיום, באמצעות טיפולה המסור של לורה ורואי החשבון שלי, אני , מה שניתן להגדיר אדם אמיד, אבל בכל זאת אני ממשיך לגבות כסף מהמטופלים. חשבתי לא פעם, לאור מצבי הכלכלי המשופר, שאני יכול לקחת מדי פעם גם מקרים, שניתן להגדירם כמקרי סעד. אנשים שאין ידם משגת לקנות את שרותיי. אבל ההשלכות האפשריות של מהלך כזה היו מסוכנות ומפחידות מדי עבורי.

כל חיי הקפדתי על צניעות. התהילה מפחידה אותי. פרסום הוא סיוט עבורי. אפשר להגדיר אותי למרות חשבון הבנק התופח שלי כאדם צנוע, נחבא אל הכלים. לא רציתי שום סערה, תקשורתית, מדעית או דתית סביבי. הכי הפחידה אותי הסערה הדתית. שיראו בי עוד משיח או קדוש חדש. העולם עדיין לא התאושש ממה שעשו לישו. לכן שמרתי על פרטיותי בקנאות כזו. הדרך להגיע אלי היתה רצופה במכשולים ובמסננים. אני מודה שכמה מהחולים שהיו בדרכם אלי לא שרדו את הדרך. אבל למרות ששברתי את הראש ודיברתי רבות עם לורה על כך הגענו למסקנה של בטיחותי זו הדרך היחידה האפשרית. לא יכולתי להרשות לעצמי להתפשר על אמצעים אחרים, פחות קפדניים. הפרטיות והסודיות של עיסוקי היתה חשובה לא רק לי אלא גם למטופלי.

המקרה האחרון שטיפלתי, לימפומה מתקדמת עם גרורות בנער בן שבע עשרה, החלטתי, לאחר התייעצות עם לורה ורואי החשבון, להפסיק לשנה שנתיים את זרם המטופלים. החלטתי לקחת חופש. דבר שלא עשיתי  בעשר, לא כבר אחד עשר השנים האחרונות. יכולתי המיוחדת כפתה עלי אורך חיים סגפני במיוחד. בזמן הטיפול הייתי מבודד לגמרי עם החולה. לאחר הטיפול הייתי מבודד לצורך התאוששות והחלמה. וחוזר חלילה. אני מניח שמגיע לי קצת חופש. הבעיה היתה שאם אשהה ליד חולה מספיק זמן, התהליך יתחיל מעצמו. לא היתה לי שום שליטה עליו.  ככה למעשה גיליתי את היכולת הזאת שבי בפעם הראשונה. כשהייתי ילד, אמי הייתה מכריחה אותי להכנס למיטה של כל ילד החולה במחלת ילדים. מחאותיו של אבי ותחנוני לא הואילו. "כדאי להפטר מהמחלות האלה בגיל צעיר" היתה מסבירה לאבי, בקולה הדידקטי. אמי הייתה שנים רבות מנהלת בית הספר והגן היסודי. כך שהיא תמיד ידעה על כל הילדים החולים למינהם. בגיל שלוש כבר היו לי את כל מחלות הילדים. אדמת, אדמדמת, חזרת, חצבת ואבעבועות. יכולתי המופלאה להידבק מכל מחלה והתאוששות המופלאה של אלה שהדביקו אותי לא הדליקו שום נורה אדומה במוחה המנהלתי של אימי. מבחינתה, מה שאינו סביר או שלא עומד בכללי ההגיון הבריא, שלה כמובן, לא התקיים. עוד לפני שהגעתי לגיל העשרה, אבי נשבר ועזב את הבית. זו לפחות ההשערה שלי. הוא יצא יום אחד לסיבובי המכירות השנתיים שלו ולא חזר יותר. מכיוון שאצל אמי הכל היה מסודר ומאורגן עד לקצה שרוך הנעל, היא לא איבדה עשתונות, טענה שיותר טוב לנו כך, וארגנה את חיינו מחדש ללא אבי.

כשהתחלתי להידבק מחדש במחלות הילדים, היא פשוט הרחיקה אותי מהילדים החולים ובחלק מהזמן לימדה אותי בעצמה בבית. אני אישית גיליתי את יכולתי כשהייתי בן שבע וחצי. היה לנו שיעור ספורט, תחום שלא הייתי בו מהמתבלטים. בכלל לא הייתי מהמתבלטים בשום תחום. היתה ילדה אחת. שירלי אני חושב היה שמה. ג'ינגית כחולת עיניים ופעלתנית ביותר. הייתי קצת מאוהב בה. בשיעור הזה שיחקנו מחניים. הייתי נותן שיפסלו אותי מייד בהתחלה וכך יכולתי לנוח בצד כל השיעור. שירלי תמיד הייתה מהמנצחים וכולם רצו להיות איתה בקבוצה. את שירלי מעולם לא היה ניתן לפסול, או שהיא היתה מתחמקת מהכדור או שתפסה אותו. בקיצור שדה משחת. באותו משחק כאמור, שירלי נשארה האחרונה מקבוצתה וחברי הקבוצה היריבה ניסו בכל כוחם לפסול אותה ולנצח. באחת מההתחמקויות הפראיות שלה מהכדור מישהו מהקבוצה היריבה שם לה רגל. שירלי עפה ונחתה לא טוב על ידה. צרחת הכאב שלה עדיין מהדהדת עד היום בראשי. אני לא יודע למה, זה כלל לא היה מאופיי לדחוף את האף שלי לענינים שאינם שלי, הייתי הראשון שניגש אליה. שאר התלמידים התרחקו בכדי שלא יאשימו אותם במעשה. שירלי שכבה על ריצפת מגרש הכדורסל, ממררת בבכי ואוחזת בידה השמאלית. הזווית שבה היתה מונחת היד לא היתה נורמלית. ניגשתי אליה ובאינסטיקנט הנחתי את ידי על זרועה, בדיוק במקום הפגוע. גל הכאב חדר לגופי כמו דרך זריקה. הרגשתי את העצמות השבורות, את כלי הדם הפגועים ואת מחאת מערכת העצבים המתריאה על הנזק שנגרם לגוף. התחלתי לבכות יחד איתה. הכאב היה בלתי נסבל. בפעם הראשונה בחיי הרגשתי, באופן מודע, איך גופי סופג את הפגיעה. כמו ספוג יבש שהונח בתוך שלולית. הרגשתי את פעימות הכאב בזרועי הולכות וגוברות. בת בבד הלך הכאב והנזק להתפוגג מזרועה של שירלי. עד שהגיע אחד המורים, שהוזעק מחדר המורים, שירלי כבר היתה על רגליה, בריאה ושלמה. רק אני נותרתי מתפתל מכאבים על הריצפה. בבית החולים לאחר שגיבסו את ידי, ניסיתי להסביר לאימי מה באמת קרה. ההגיון הבלתי מתפשר שלה דחה לחלוטין את סיפורי. אתה פשוט לא זוכר מה באמת קרה שם. זה אופייני לאנשים שנפגעים וכואב להם מאד. המוח פשוט מגן על עצמו ושוכח מה באמת קרה. מאז קרו עוד מספר מקרים דומים שלימדו אותי הלתרחק ממוקדי כאב ומחלות. במקרים שבהם בעל כורחי נאלצתי לקחת את הכאבים מבעליהם המקורי, לא זכיתי למילות התודה כפי שזכיתי בפעם הראשונה משירלי. גם היא, כנראה, הבינה מה קרה באמת.

 מאז סירבתי לקחת חלק בשעורי הספורט ובכל פעילות אשר נשאה בחובה סכנה לפציעה. הייתי רואה תאונה והייתי בורח מהמקום. למזלי, אולי לא כל כך למזלי, לא הייתי נוכח בתאונה שהרגה את אימי עשר שנים מאוחר יותר. שירלי עזבה עם הוריה כשעברנו לחטיבה העליונה  ומאז לא ראיתי אותה יותר. הריפוי המודע הראשון שלי היה בגיל שלוש עשרה. היה זה כלב שנדרס. היתה זאת שעת בין ערביים והייתי בדרכי הביתה מהסרט השבועי שלי. בתי הקולנוע והספריה היו המפלט הקבוע שלי. מקומות בהם הייתי נותן דרור לדמיוני, סקרנותי ופורקן למרץ הנעורים שלי. אלה היו מקומות אשר הגדרתי אותם כ"בטוחים". הייתי שקוע בספר שתמיד היה איתי כששמעתי את חריקת הבלמים ואת היבבה החדה של הכלב שנפגע. המכונית האיצה ונעלמה מותירה על רשתית עיני רק את שובל  אורות הבלם שלה. הכלב יבב וניסה שוב ושוב להעמד על רגליו המרוסקות. לא היתה נפש חיה באותו רגע ברחוב, פרבר שליו של בתים חד קומתיים. גינות מטופחות, גדרות לבנות ובתים מסוידים שבאחד מהם כרגע יושב מול הטלוויזיה הנהג שדרס את הכלב ונמלט.

נגשתי בהיסוס לכלב המיבב. הכלב הביט בי בעיניים חומות, גדולו, כמעט אנושיות. קרבתי אליו את ידי בזהירות. זה היה כלב של מישהו, לא סתם כלב רחוב. הוא נראה כמו לברדור למי שלא מבין כלום בכלבים, כמוני. הפרווה שלו היתה מטופחת ונקיה וחוץ מהפציעה הוא נראה באופן כללי בריא. הנחתי את ידי על רגליו בחשש. עצם העובדה שהוא איפשר לי לגעת בו הראתה לי שהיה זה כלב בייתי הרגיל לחברת בני אדם. הכאב שזרם ממנו היה שונה, לא אנושי. סגרתי את עיניי, רואה בעיני רוחי את הפציעה. את החלק המוכר של הפציעה, מה שמאוחר יותר הבנתי שזהו החלק האנושי בגופי הסופג מהכלב את הכאבים במקומות שבהם היינו קרובים מבחינה ביולוגית. הוא ליקק אותי כאילו לאישור, כמו מעודד אותי להמשיך במעשי. לא שהבנתי בדיוק מה אני עושה. התרכזתי, שולח את תודעתי לתוך הפציעה. ראיתי, כאילו, איך רקמות ועצמות מתאחות. אבל לא באופן מושלם, גופי דחה חלק מהביולוגיה הזרה. גם הכאב היה נסבל וכזה שיכולתי לשלוט בו. כעבור מספר דקות הכלב נעמד על רגליו והחל לכשכש בזנבו. הסרתי את ידי ממנו, מפסיק באחת את הקשר ואת זרימת המידע מהפציעה שלו אלי. הכלב תלה בי את שתי עיניו החומות כמו בשאלה, מה זהו? שלחתי אותו לביתו והוא התרחק בצליעה קלה ובכשכושי זנב שמחים. אחרי הריפוי של הכלב , גופי כמעט ולא נזקק לזמן התאוששות. גיליתי ברבות הזמן שככל שאני מטפל יותר במחלה או בפציעה שכבר טיפלתי בהם בעבר, זמן הריפוי מהיר יותר וכך גם זמן ההתאוששות שלי. כאילו הגוף שלי לומד יותר מהר להתמודד עם הבעיה וכך גם פותר אותה מהר יותר.

קיבלתי את תוצאות הבדיקות האחרונות שלי. הן היו מצויינות כרגיל. זו רק היתה שיגרה שחזרה על עצמה לאחר כל ריפוי. הבדיקות בזמן תהליך ההתאוששות, דם שתן, MRI, שיקפו נאמנה את כל הסימפטומים של המחלה. הבדיקות הסופיות שיקפו שהשלמתי שוב את תהליך ההחלמה ואני כשיר. חששתי להיחשף למספר מחלות בו זמנית. פעם אחת נחשפתי בטעות גם לשחפת וגם לצהבת נגיפית. שני החולים שנדבקתי מהם החלימו, אני כמעט ולא. סירבתי להתאשפז בבתי חולים ולורה שכרה אחיות ורופאים פרטיים שטיפלו בי באחוזתי המבודדת. תמורת הסכומים שהם קיבלו הם היו מחוייבים לסכור את פיהם. למעשה על פי ההסכם הם היו נדרשים להחזיר את כל הכסף שהרוויחו אם היו מגלים לצד שלישי. לורה תמיד טענה שכסף הוא מנוף מצויין והרבה כסף הוא כמעט המנוף האולטימטיבי.

היום זה היום השני לחופשה שלי. החלטתי שאצא היום מהבית. צעד משמעותי עבורי. אולי אלך לסרט בקניון החדש שפתחו. הפעם האחרונה שעזבתי את ביתי הייתה לפני כשנתיים וגם זה היה רק לחצי יום. היה יום סגרירי בחוץ, דבר שאיפשר לי להסתובב במעיל ובכפפות. הגנתי על גופי מפני מגע אקראי באנשים אחרים. בגדי העור מיסכו מגע מזדמן והגנו עלי מצויין. לכן בחוץ תמיד לבשתי כפפות מעור נפה עדין שכמעט ולא הזעתי בהן. החלטתי שאראה היום את בטמן מתחיל. אהבתי את הסידרה הזאת של הסרטים על באטמן יותר מכל הסרטים האחרים שנעשו על גיבורי על. אהבתי גיבורי על! יכול להיות שבמחשבתי , באיזה שהוא מקום, חשבתי על עצמי כעל גיבור על שכזה. בסדרת הסרטים של באטמן השאירו הבמאים מספיק מקום לדמיון להשלים בעצמו חלק מהאווירה. הסרטים בסדרה תמיד היו מעט קודרים ותאמו להפליא את מצב רוחי. קניתי לי דלי ענק של פופ קורן ומיקמתי את עצמי בירכתי האולם. רחוק ככל האפשר מעדר הילדים והנערים שגדשו אותו בהצגת אחר הצהריים. הסרט היה טוב. אולי הטוב ביותר בסידרה. יצאתי מהורהר ואחרון מהאולם. לכן הופתעתי מהיד שהונחה על כתפי. הרגשתי צמרמורת ובחילה מרוב פחד עוברים בגופי. הסתובבתי באחת לאחור מטיח את היד הצידה. גבר כבן שבעים עמד מאחורי ובחן אותי לעומק. אני אומר גבר כבן שבעים, כי על פי מראהו, היציבה, הלבוש, והאופן בו הוא טיפח את עצמו, הוא נראה כמו גבר. על פי התחושה והקרנת האישיות שלו אלי , חשתי כאילו החיים מחזיקים רק בקושי מעמד בגוף הגברי שלו. הוא שאל אותי לשמי. רציתי להתעלם ממנו ולהעלם במהירות חזרה לתוך מבצרי. אבל משהו בו היה מוכר. הוא שאל שוב אם אני הוא והפעם נקב בשמי המלא. זה הפתיע אותי וגם העלה בי גל נוסף של חששות ופחדים. כשהוא ראה את ההודאה של שמי בעיני, המשיך ודרש את עזרתי. יותר נכון הודיע לי שאני חייב לעזור לו. ראיתי שאין טעם להתחמק והסברתי שאת כל הפניות יש להעביר דרך עורכת הדין שלי.

 "הייתי אצלה כבר פעמיים" טען, "והיא הסבירה לי שבמקרים כאלה אתה לא מטפל."

"אני לא מטפל באיידס" טענתי כנגדו בתוקף.

"זה לא איידס" הוא מיהר להתגונן.

"אז מה זה?" ראיתי שאין טעם ללכת סחור סחור. האיש הזה יודע מי אני, אלוהים רק יודע איך, וכדאי לרדת במהירות לעומק הבעיה אחרת, כך התרשמתי, לא אוכל להפטר ממנו. חוץ מזה עניין אותי לשמוע על המקרים שלורה דחתה.

"גם דחיתם את הבעיה שלנו וגם כי אין לנו מספיק כסף לשלם לכם"

"עזוב כרגע את הכסף בצד" ידעתי שאני אצטער בסוף על המשפט הזה "תסביר לי מה הבעיה" הוא הופתע מהישירות שלי. כנראה התכונן לויכוח יותר ממושך כי הוא השתהה לרגע מארגן מחדש את מחשבותיו. ראיתי שהוא מתלבט איך לנסח את זה במילים שלא יפרו את המעט שהצליח להשיג עד כה. כנראה שהוא גם לא ניסח את זה לעצמו במילים עד עכשיו כי עיניו התרוצצו בחיפוש אחר המילים הנכונות. כשראיתי שהוא מתמהמה יותר מדי הוספתי "נו קדימה תאמר את זה או שאני הולך"

"שיברון לב" אמר בקול רפה.

"שיברון לב זו אינה מחלה, ככל שאני יודע, ומה שאינו מחלה איני יכול לטפל. היה נעים מאד להכירך. יום טוב" הסתובבתי ועמדתי להעלם לתוך מכוניתי. מודה בליבי על פיקחותה של לורה ומבטיח לעצמי לא לפקפק יותר לעולם בשיקול דעתה. היו אלה המילים 'אין לנו מספיק כסף' שגרמו לי להקשיב. ייסורי המצפון שהיו חוזרים ומייסרים אותי על כך שאני מטפל רק בעשירים. יד עיקשת אחזה בי מתחת לזרועי. כעס החל לזרום בעורקי. כעס שהתחלף במהירות לפניקה. מה אם יתפתח כאן עימות אלים ואני אפצע. בשום פנים ואופן אסור לי להגיע לבית החולים.

"אני חושב שהסברתי את עצמי היטב" הטחתי את דברי לתוך הפרצוף האפור מיגון.

"שיברון לב זו כן מחלה" חזר וטען. ולפני שהספקתי להגיב הוא שלף את הג'וקר שלו.

"זאת הבת שלי, שירלי, היא אמרה שרק אתה יכול לעזור לה"

"מצטער, אבל אני לא מכיר שום שירלי. עכשיו אם לא תניח לי לנפשי אאלץ לקרוא לשוטר" הכנסתי את כל הקשיחות שיכולתי לגייס לתוך קולי. מנסה לחקות את בטמן באופן שהוא פנה בסרט לראש ארגון הפשע שעמד להשמיד את העיר.

"שירלי אמרה שאתה בטח תזכור אותה. זאת השירלי שלמדה איתך בכיתה ב' וריפאת לה את היד" ההכרה טפחה בי באכזריות. עכשיו הבנתי מאיפה הוא נראה לי מוכר.

נסענו במכוניתו בדממה. בדרך הוא סיפר לי ששירלי מאושפזת במחלקה הסגורה של אלונים. תמיד המוסדות האלה מוסווים מאחורי שמות אופטימיים לכאורה. אלונים, מדשאות פרחים, גבעת הפרפרים וכד', שרק באים להסוות את מהותו הנוראית באמת של בית משוגעים. שירלי ניסתה כבר להתאבד ארבע פעמים ואושפזה במוסד הזה בכדי למנוע ממנה לגרום נזק נוסף לעצמה. אני לא אכביר במילים לתאר את חווית הביקור במקום. זה היה מוסד ממשלתי וכככזה היה חסר בו לחלוטין את החום האנושי המועט שבהרבה כסף ניתן לרכוש במוסד פרטי. העליבות זעקה מהקירות למרות שניסו להסוות אותה. מבט אחד בשירלי הספיק לי בכדי שאקבל החלטה. לא ידעתי אם אוכל לעזור לה אבל ידעתי שאני חייב להוציא אותה מכאן.

"מה גרם למצב הזה?" שאלתי את האב המודאג שנראה כעת פחות אפור. גם בדמיון הפרוע ביותר שלו הוא לא העז להאמין שהוא יצליח להביא אותי לכאן כל כך מהר.

"בטח ראית בטלוויזיה או קראת על זה. דיברו על המקרה הרבה במדיה. בעלה ושתי בנותיה נהרגו בתאונת דרכים, היא נהגה. היה משפט גדול שבו התביעה ניסתה להאשים אותה ברצח."

לאחר מספר ברורים וניסיונות נואלים, התברר שזה לא היה כל כך פשוט להוציא אותה משם. זה היה מסוג המוסדות, כמו בתי הכלא, שקל להכנס אבל קשה מאוד לצאת. לא רציתי להשתמש במונח בלתי אפשרי, כי ידעתי שאין ביטוי כזה בלקסיקון של לורה. הסרתי את הכפפה מידי והנחתי אותה על לחייה של שירלי. אחד מהאחים שליוו אותנו זינק ממקומו על מנת לנסות למנוע ממני את המגע. אביה של שירלי ריסן אותו. הייתי חייב לגעת בלחייה מכיוון שזה היה האיבר היחידי בגופה שהיה חשוף. היא היתה לבושה בכותנת ריסון שבוודאי מנעה ממנה להזיק לעצמה. לא היו רהיטים בחדר והקירות היו מרופדים במין ספוג ורוד שדמה לתבנית ביצים. ידעתי שאם יכניסו לכאן גם אדם בריא הוא לא יחזיק הרבה זמן מעמד בתנאים המדכאים של החדר. אני בוודאי שלא הייתי מחזיק מעמד ואני רגיל לחיות בבדידות.

כפי שצפיתי הפרוצדורה לשחרורה היתה מייגעת ודרשה הרבה מאד קשרים וכסף. לא קימצתי באמצעים ולא בכסף. אחרי ששיכנעתי את לורה שזה מה שאני רוצה ואין כאן מקום לוויכוחים. היא החלה לפעול כמו בולדוזר שאינו ניתן עצירה. היא הביאה מכתבים משני פרופסורים בעלי שם המוכנים לקחת את שירלי תחת חסותם, איימה על משרד הבריאות בתביעה  ועל מנהלי המוסד באופן אישי. העובדה שאביה של שירלי עדיין הוגדר כאפוטרופוס שלה הקלה במקצת על התהליך. ברגע שנגעתי בלחייה של שירלי וחשתי בתהום השחורה שהיא נמצאת בה ידעתי שאני חייב להוציא אותה מכאן.

אפילו ללורה זה לקח כמעט חודש עד ששירלי מצאה את עצמה בביתי. אבל עכשיו התחילו הבעיות האמיתיות. לא ידעתי כיצד באמת אוכל להתמודד עם הבעיה של שירלי. לא היה כאן חולי פיסי אלה בעיה נפשית. בכל המחלות והפגעים שטיפלתי עד היום היתה לי הבנה בסיסית והזדהות אישית עם המטופלים. לא היה לי מושג קלוש מה עושים במקרה כזה. נזכרתי בביתה של לורה גם שם היתה בעיה נפשית עם סממנים פיסיים של תת תזונה. נזכרתי שכמעט ואבדתי בתהליך ההוא. התמקדתי תחילה בהבראה של הגוף עצמו ואחר כך , אני לא יודע בדיוק מה עשיתי, בהתאוששות הצד הנפשי. ישבתי לצד שירלי אוחז בידה. בימים הראשונים המליצו הרופאים לסמם אותה על מנת להפחית את הכאב והמצוקה הנפשיים ולהקל עליה את ההתמודדות. האמת אני חושב שזה היה רק כיסוי תחת בכדי למנוע ממנה לנסות להתאבד שוב. ישבתי שם מחזיק את ידה מסטול כמוה מכל הסמים. עד שהחלטתי לקחת סיכון. הרחקתי את כולם, כולל את אביה של שירלי. סתמתי את כל טיעוניו בכך שהוא פנה אליי ולכן הוא חייב לסמוך עלי ועל שיקול דעתה של שירלי ששלחה אותו אלי. אעשה כל מה שיש ביכולתי, הבטחתי, ואם לא אצליח, כנראה ששום דבר לא יצליח. ידעתי שאני מסתכן, אבל  חשתי בהתרגשות והתרוממות  רוח לקראת הרפתקאה חדשה. אתגר חדש. הסופר גיבור יוצא שוב להציל את העולם. לכל סופר גיבור יש את העקב אכילס שלו. בכל סיפור טוב על סופר גיבור, למרות כוחותיו, האויב תמיד מצליח להעמיד אותו בסכנה. רק כאשר הסופר גיבור מצליח להתמודד עם משהו שהוא מעל לכוחותיו הוא נהפך באמת לגיבור. בעודו שם את נפשו בכפו הוא מציל את העולם וכמובן גם את עצמו.

חיכיתי יום שלם עד שהסמים יתנקו מגופה של שירלי. ידעתי שצריך פרק זמן ארוך יותר, עד שהיא תהיה נקייה לגמרי, אבל חששתי כרגע להתמודד עם מצב כזה. אחזתי שנית בידה ונפתחתי אליה לחלוטין. חושי המתורגלים שוטטו בתוך הגוף מחפשים את הבעיה. הגוף שידר מצב תקין. כל המערכות מתפקדות. היתה מעט חולשה בתפקוד הריאות והכליות הנחתי שזה נגרם מהסמים ומחוסר הפעילות הגופנית שנכפתה עליה. הבעיות טופלו אוטומטית על ידי וכמעט ולא חשתי בתופעות לוואי. המשכתי להחזיק בידה למשך כל היום ולא הצלחתי לחדור או למצוא את מקור הבעיה. זכרתי שבמקרה של ביתה של לורה הבעיה העיקרית הייתה חוסר הרצון לחיות. התמקדתי בתחושה הזו ושאבתי ממנה אותה. מעשה שטות שכמעט הביא למותי. בסוף הטוב הצלחנו שנינו להתגבר על כך. כי ברגע שניקזתי ממנה את התחושה המעוותת הזאת של תדמית וחוסר רצון לחיות למעשה פתרתי את הבעיה. חיפשתי משהו דומה אצל שירלי. יום שלם טיילתי בתודעתי בתוך גופה ללא שום הצלחה. נשארתי לישון לידה, גם על מנת להשגיח שלא תפגע בעצמה, וגם לשמר את התחושות שהמשכתי לקלוט ממנה. רחש קל באמצע הלילה העיר אותי. החדר היה חשוך. חשתי ששירלי אינה שוכבת יותר לצידי. הדלקתי את האור וכמעט התפלצתי. שירלי היתה בשלבים האחרונים של גסיסה בעודה מפרכסת, מתנדנדת בקצהו של הסדין שכרככה סביב צוארה. מיהרתי להוריד אותה. היא עדיין הלכה והכחילה. אוויר לא חדר לראותיה. ייצבתי את ראשה והחלתי מבצע בה הנשמה מלאכותית. היא ניסתה להתנגד לי אבל לא היתה מספיק חזקה. הרגשתי, דרך שפתיי הצמודות לשלה,  איך האוויר חודר לריאותיה ומתחיל להרוות את דמה בחמצן. עשיתי סקירה קצרה וראיתי שעדיין לא נכנסנו למסגרת הנזק הבלתי הפיך של חוסר חמצן למוח. מוחה תפקד וליבה פעם בעוז.

לפתע זה היכה בי. כמו קורנס. כאילו עצרתי בגופי רכבת אקספרס. אני מבין עכשיו את הביטוי שברון לב. הרגשתי איך ליבי מתרסק לרסיסים, כמו כוס דורלקס. מיליוני רסיסים קטנים, חדים ופוצעים. רציתי למות באותו הרגע. שום רצון או מאוויים לחיות. הכאב היה בלתי נסבל. כאב מעכל כמו חומצה גופריתית. הוא התחיל מהחזה והתפשט עם מחזור הדם לכל הגוף. שמעתי מישהו צורח ולקח לי כמה דקות להבין שזה אני. מראות, צלילים ותחושות הוטחו בי. ראיתי את התאונה שוב ושוב. כל פעם מזוית אחרת. הבעל נהרג במקום, שבר בחוליה צווארית מספר שלוש, בת אחת דיממה למוות, מוטלת מחוץ למכונית מעוצמת ההתנגשות. הבת השניה נשרפת בתוך המכונית העולה באש. חשתי וראיתי שוב ושוב את המראות כל פעם מזוית אחרת. די, די שמעתי את עצמי צורח. התנתקתי משירלי וכמו שמישהו הוריד את המתג, כל המראות והתחושות נעלמו בבת אחת. הם היו כל כך חזקים עד שלא נותר אפילו רישום אחד שלהם בזיכרון. המוח לא מסוגל לייצר רישומים חשמליים לעוצמות כאלה. הוא פשוט נשרף. זה מה ששירלי עוברת. מוחה נצלה מבפנים על ידי עוצמת רגשותיה. הרגשתי רק תחושה עמומה, כמו זאת הנותרת לאחר שמתבוננים הרבה זמן במקור אור חזק. ריצוד של רגשות חסרי פשר ומובן המשיך להתרוצץ בנפשי. כמו שרואים בסרטים כבל של מתח גבוהה שנקרע וממשיך להתפתל על הכביש באלפי ניצוצות מאימים. לקח לי כרבע שעה להתאושש. רבע שעה שבה שירלי נמחתה מזיכרוני. כשנזכרתי בה התישבתי בפתאומיות וראיתי אותה יושבת לידי ומסתכלת עלי. היה משהו מאד שפוי במבטה. אני זוכר היטב את המילים הראשונות שהיא אמרה לי.

 "אני מצטערת."

זה היה הדבר האחרון שציפתי ממנה. לא יכולתי לדבר. כל העצבים בגופי היו תחת שוק חשמלי. נדתי לה בראשי, כאילו להגיד אין על מה.

"אני מרגישה קצת יותר טוב" מלמלה. "אנ י עדיין רוצה למות אבל לא כמו קודם"

בהיתי בה חסר אונים , לא מבין על מה היא מדברת. לא מצליח להבין מה השינוי שחל בה. שלחתי יד חוששת ורועדת לאחוז בידה. הרגשתי כמו אדם שנוגע ביודעין בקוו מתח חשמלי חשוף. חיכיתי בכל שניה למכת החשמל שתכה בי. כלום. שוב אותה תחושה עמומה של הכל בסדר , המלווה במתח או משהו אחר שלא יכולתי להגדיר אותו, מסתתרים מתחת לפני השטח. היא בחנה אותי בעיון.

"אתה לא מרגיש את זה עכשיו, נכון ?"

נדתי בראשי מתפלא, גם על חוסר התחושה שלי וגם על כי היא ידעה בדיוק איך אני מרגיש. היא כאילו קראה את מחשבותי.

"זה בגלל שאני אמפתית" כאילו זה מסביר את הכל. סימן השאלה שציירו גביניי הבהיר לה שלא הבנתי.

"אני חשה תחושות של אחרים. כמעט כמו קריאת מחשבות. זה מה שעזר לי להיות כל כך טובה בספורט. כשיש התעוררות יצרים, התלהבות אני יכולה לחוש בהם, לקרוא אותם"

הבנתי עכשיו את האסון הכפול שלה. לא רק שהיא חזתה במותם של יקיריה אלא גם חוותה את יסורי המוות שלהם. זה היה בוודאי חלק ממה שאני חשתי כששפתיי נגעו בשלה. אבל למה אני לא מרגיש את זה עכשיו ?, תמהתי. כאילו כל הרגשות האלה כלואים תחת מעטה ביטחון.

"זה פשוט בגלל שאני חוסמת אותם" ענתה לי שוב, קוראת את מחשבותי. אתה הצלחת לחדור מתח למעטה ולנקז קצת. לכן אני מרגישה מעט טוב יותר. תמשיך לדבר איתי אמרה לפתע קוראת את הצורך שלי להיות עם עצמי. הרגשתי מותש כמו אחרי ריפוי ממושך. בשלב הזה הייתי זקוק למעט שנת התאוששות.

"תודה." אמרה שוב ביובש אבל המילה הזו חדרה לליבי כמו פגיון. ביטלתי את תודתה בניע ראש. לא הצלחתי להבין אם היא מודה לי שנית על שהורדתי ממנה קצת מהעומס הרגשי או ששוב היא מודה לי על מה שקרה , אז, בבית הספר.

"לא, תודה שטיפלת בכלב שלי" לא הבנתי על מה היא מדברת.

"ראיתי אותך אז, אחרי שהמכונית דרסה אותו."

"זה היה הכלב שלך ?" שאלתי כמו אידיוט נדהם מצרוף המקרים. היא הנהנה בראשה בעצב. הבטתי בה, ובפעם הראשונה מאז פגשתי בה שוב, הבטתי בה באמת. עדיין ניתן היה להבחין בילדה שהכרתי. שערה הג'ינגי התכהה לכדי אדום ערמוני. השיער לא היה מטופח כרגע אבל ידעתי שהוא יהיה יפיפה אם רק תחפוף ותסרק אותו. אותם פנים קטנים שזכרתי, רק שעצב ללא גבול נשקף מעיניה הכחולות. פעם הם היו כחולות עמוקות. עכשיו הם נראו תכולות מימיות, כחול חולה. היא היתה צריכה להיות בגילי , שלושים וארבע. קשה היה להתרשם ממבנה גופה בתוך הפיג'מה שהיא לבשה. אבל חשתי שהוא מבטיח. מבטיח מה לא ידעתי.

"אתה מוכן לחבק אותי" שאלה בקול צרוד, חושש.

שששוב חשתי שרגש עמוק שעלה מתוך המילים והתחפר בתוכי. רכנתי אליה אוסף אותה בזרועותי. חושש ממכת החשמל שעלולה להכות בי בכל רגע. ירא שהיא לא תבחין בהיסוסים שלי.

"אל תפחד אני שולטת בזה עכשיו" אחזתי בידה וניסיתי להרגיש על מה היא מדברת. עכשיו כשידעתי מה אני מחפש יכולתי לחוש בזה. הרגשתי איזה משאבים נדרשים ממנה לשלוט בזה. הרגשתי איך הם מכלים אותה, מכרסמים בה כמו תולעים רעבות. ידעתי שהיא חייבת לשחרר את הרוע שמעכל את נפשה. אם היא לא תצליח להשתחרר מזה היא תמות. פתאום הרגשתי שוב, שמץ מהרגשות שהיו לי אליה בבית ספר. החלטתי שאני אציל אותה ויהי מה.

"אני מפחדת"

"אני איתך, אין לך ממה לפחד"

"אתה משקר" הבנתי שאני לא אוכל להסתיר ממנה דבר.

"את צודקת ! זה בגלל שגם אני מפחד"

"את יודעת שאהבתי אותך בבית ספר"

"כן" היא ענתה לקונית. הכן שלה פגע בי. אבל היא מיד המשיכה. "היית כזה משעמם ולא מעניין, לא נמשכתי אליך בכלל. חוץ מזה זה היה בית ספר יסודי, אתה יודע, הגיל הלטנטי. אז בבקשה על תפגע ממה שקרה אז. אני לא אוכל לעמוד בזה"

השאלה החשובה כעת לא היתה הרגשות שלי, אלא, איך אני מרפא אותה. איך אצליח לחדור מבעד לחומות הבצורות שהיא בנתה בתוכה על מנת לחסום את הכאב. כמו צלקת של פצע. צלקת גדולה, שלא החלימה, של ריקמה קשה ומציקה. בילינו שבוע ביחד. אכלנו, ראינו סרטים, דיברנו קצת. היא סיפרה לי קצת על ההיסטוריה המשפחתית שלה. אני סיפרתי לה בגילוי לב, לראשונה בחיי אני חושב, על חיי הסודיים.

היא הודתה שידעה שיש בי את התכונה הזו. זו הסיבה ששלחה את אביה לחפש אותי. ראיתי בזה סימן טוב. היתה בה תכונה מהחשובות להחלמה. הרצון להחלים. מדי פעם היא בקשה שאחבק אותה או אשב לידה. ראיתי שהיא מחפשת הסחת דעת מהכאב העצום שעינה את נפשה. לא עזבתי אותה לרגע. פחדתי שהיא תנסה להתאבד שוב. שכבנו זה לצד זו במיטה. הייתי קצת נבוך בהתחלה. חוץ מאמא שלי מעולם לא הייתי במיטה עם אישה. לפחות לא אחת בגילי ובהכרה מלאה. אני דוגמא חיה למה שנקרא, בתול בן שלושים וארבע. היא הרגישה נינוחה לחלוטין בנוכחותי. נראה היה שהמצאותי הקרובה מרגיעה אותה. עוזרת לה להתמודד, להתמקד. בלילות הייתי שוכב ער פוחד להרדם. בלילה שעבר היא הסתובבה מתוך שינה, חיבקה אותי וניצמדה אלי. פחדתי לזוז. שוב ושוב, בחנתי דרך נקודת המגע בין גופינו את ביצת המוגלה המבעבעת מבעד למעטה שהיא בנתה בנפשה. אבל גם בשנתה לא הצלחתי לחדור לתוכה. ידעתי שזה מה שיקרה. נסיתי זאת, ללא הצלחה , בלילות קודמים. הפעם היה דבר נוסף שהטריד אותי. היתה לי זיקפה קשה וכואבת. ניסיתי להשתחרר מחיבוקה וללכת לשרותים להרפות מעט את המתח בחלציי, אבל היא אחזה בי נואשות, מתוך שינה, ממלמלת. שכבתי שם עירני לחלוטין. מרגיש את חום גופה מבעד לבגדינו הדקיקים. חש ברכות הבלתי נסבלת של שדיה וירכיה הנחלצים אלי. ניסיתי לחכך את אברי להקל מעט על הסבל אבל התנוחה שלה לא איפשרה לי חופש פעולה וחששתי שהיא תתעורר ותתפוס אותי בקלקלתי. כך עבר עלי הלילה בשינה לא שינה, חבוק בזרועותיה. כנראה שנרדמתי בסוף. התעוררתי בבוקר מאוחר מהרגיל וכשראיתי שהיא לא נמצאת נכנסתי לפניקה. שמעתי מים זורמים במקלחת וראיתי אל מול עיני את סכיני הגילוח שנמצאים בארון ואותה שוכבת בתוך אמבט המלא מים חמים ואדומים. זינקתי ומיהרתי למקלחת. היא היתה אכן שם. מתרחצת!

בהיתי בהלם בגופה העירום שנשטף תחת זרם המים החמים. ההפתעה וההקלה שחששותיי התבדו, השכיחו ממני לרגע את העובדה שאני מציץ באישה עירומה במקלחת. היא כיסתה בידיה את אבריה החשופים. יותר כתנועה אינסטינקטיבית מאשר מבושה. לאחר כמה רגעים בעודי עומד שם כנציב מלח ובוהה בה הסירה את ידיה. מוחי החל לעכל את מה שהוא רואה. הבנתי עכשיו מה הפרוש של גוף מבטיח. הסמקתי ומיהרתי להסתלק משם. ומה אם היא תנסה להתאבד צעק אלי מצפוני. שתתאבד, ידעתי שלא יהיה לי אומץ לחזור שוב למקלחת. החלטתי שאם היא לא תזכיר את העניין גם אני לא אזכיר אותו. לרווחתי הרבה היא יצאה מהמקלחת כעבור מספר דקות. שערה החפוף והמסורק אכן נראה נפלא. ידעתי מנסיוני שכאשר המטופלים שלי מתחילים לטפל בעצמם. גברים להתגלח ונשים לטפח ולהתאפר זהו סימן בדוק לכך שתהליך ההחלמה נמצא על פסים טובים. בעיניה עדיין שררה האפלה של התכלת החולה. ידעתי שטרם הצלחתי לגעת שוב במורסה המחוררת את נפשה. אני חייב לחדור לשם ולנכז את המוגלה. אכלנו בשקט ארוחת צהריים כל אחד מכונס בעצמו. אני בבעיית איך אני מרפא אותה והתגובות הלא נשלטות של גופי כלפיה והיא, היא בעצמה. החלטתי שגם אני זקוק למקלחת. התלבטתי אם זה בטוח להשאיר אותה לבד. היא היתה לבד באמבטיה יחד עם סכיני הגילוח ועוד אביזרים שהיא יכלה לעשות בהם שימוש.

"אני הולך להתקלח " הודעתי לה בקול. בוחן את תגובתה. היא משכה בכתפיה לא טורחת אפילו להסתובב אלי. הייתי צריך לנחש, אבל הייתי שאנן מדי. התפשטתי ופתחתי את המים החמים מכוון אותם לטמפרטורה הרצויה. הבהוב קל בחשמל היה צריך לסמן לי שמשהו לא בסדר. בסופו של דבר, לא אני הצלתי אותה אלא מפסק הפחת. כשכבו האורות באמבטיה זינקתי עירום החוצה. היא שכבה על גבה כבל החשמל התלוש של מנורת הלילה עדיין מלופף סביב כפות ידיה. היה ריח של חריכה באויר. אילולא לא קפץ מפסק הפחת היא הייתה מצליחה. בדקתי אותה, היא הייתה מחוסרת הכרה, אבל חיה. הרגשתי את כאב הכוויות בכפות ידיה עובר לגופי. שנאתי טיפול בכוויות. זה היה אחד מהכאבים ששנאתי. הכוויות בידיה לא היו נוראיות, בעיקר דרגה שניה. ראיתי איך עור ידיה מתחיל להחלים ואת שלי מתנפח ומאדים. היא התעוררה מעילפונה ופרצה בבכי שכאילו נקרע בצעקות צרודות מתוך חזה. לא הצלחתי להבין אם זה בכי של תסכול, כי לא הצליחה, או בכי של הקלה. הצלחתי להבין מתוך מלמוליה שהיא שוב מצטערת. הבנתי שהיא יכולה לחוש בכאב הכוויות בידי. בפעם הראשונה הבנתי שהכאב שלי יותר מפחיד אותה מהכאב שלה. ניסיתי להרגיע אותה. אבל זה היה כמו להרגיע סופת רעמים עם מניפה

. החלטתי לשנות את הטקטיקה. לנצל את המצב המעורער שלה. אולי כעת התרפתה השליטה שלה בחומת הרגש ואוכל לנסות לחדור מבעדה. אחזתי בה והרגשתי כי אכן המעטפת דקה יותר, אבל עדיין איתנה. אני לא מצליח לחדור. סקרתי במבטי את החדר ראיתי את מנורת השולחן הכבדה שהייתה מונחת על הריצפה לאחר שהיא פרקה ממנה את חוט החשמל. אחזתי במנורה, מכוון את בסיס המתכת הכבד שלה לבוהן רגלי השמאלית. וחבטתי בבוהני בכל הכח. הכאב התנפץ במוחי יחד עם צעקת השבר שלה.

 "לא" היא צעקה. "לא" והגבירה את בכייה.

חשבתי שזה בלתי אפשרי לבכות יותר חזק אבל היא הוכיחה לי שאני עוד לא יודע כלום על סבל ועל מה שניתן או לא ניתן. הרגשתי שאני מצליח לחדור מבעד לבקיעים שיצרו כאבי בצלקת הנוראית אשר בנפשה. נגעתי קלות בשטף הסבל העליון. שוב כמו להתחבר לתחנת כח גופי טולטל מעוצמת הסבל. עד כמה שחשבתי שאני מוכן לעוצמה המכלה של הסבל האגור בנשמתה, לא הייתי מוכן לכלום. נפשי התכנסה והחלה לקמול כמו זר פרחים שהוכנס למיקרו. אם היא לא היתה מנתקת את המגע בנינו אני חושב שהייתי נשרף כליל. שכבתי מותש ומדולדל לחלוטין מכל הכוחות הנפשיים שלי. מעולם לא הייתי כל כך קרוב למוות. נזכרתי באיחור שהיא לא נמצאת תחת השגחתי וניסיתי לקום בעצלתיים. יד קרה ליטפה את מצחי. פתחתי עיניים וראיתי מבט מודאג של עיניים כחולות המביטות אלי. זה היה נדמה לי או שבאמת עיניה שינו את גוונם לכחול קצת יותר עמוק.

"אל תעשה את זה עוד פעם!" אמרה אלי בלחש. היתה תחינה בקולה כמו מישהו שמתפלל.

"אם את מבטיחה גם לא לעשות את זה עוד פעם" עניתי בלחש. פשוט מכיוון שלא היה לי מספיק כח לדבר חזק יותר.

היא שתקה. בוחנת את הפרדוקס שהנחתי בחיקה. שמתי לב שאני ערום עדיין מהמקלחת. היא עזרה לי לשכב על המיטה והחלה מטפלת בבוהן רגלי שהתחילה להחליף צבעים. הרגשת הכאב היתה עמומה. לא מסוגלת להתחרות בעוצמת הכאב שנחשפתי אליו לפני דקות ספורות. היא הלכה למקלחת וחזרה במהירות , להרגיע את חששותיי, כשבידה מגבת רטובה. היא ניקתה בעדינונת סביב אצבעי המעוכה את שרידי הדם. ידעתי שהיא תיהיה עדינה מכיוון שחשה בכאבי. היא היתה מרוכזת כולה בטיפול בי מה שהשאיר לי את האפשרות לבחון אותה. היא פעלה בתנועות בטוחות ומיומנות. הרגשתי שהצלחתי לסלק עוד מעט מהמוגלה הנפשית שלה. קצת אבל לא מספיק. תוך כדי זה שהיא רכנה מעלי מטפלת בבוהן שלי, השתפלה חזית חולצתה מגלה לעיני את שדיה. היה משהו סוריאליסטי במצב. אני שוכב עירום על המיטה. אישה נאה ביותר מטפלת ברגלי שאני חיבלתי בה בעצמי על מנת  שהיא תטפל בה ותוך כדי כך אני מתבונן, לא, מתפעל משדיה. התחלתי לחוש בהתעוררות בחלציי. לא ידעתי מה לעשות. אם אני אזוז היא תשים לב. אבל כשהיא תסיים לטפל ברגלי היא בטח תשים לב ואז המצב יהיה גרוע יותר.

המשכתי להתבונן כמהופנט בשתי הסחות הדעת שלפני, מבין שבכך אני רק מרע את מצבי. הרמתי את מבטי והסמקתי. כמה זמן היא כבר יודעת שאני מסתכל עליה ואם היא יודעת למה היא לא התרוממה. עקבתי אחרי מבטה והסמקתי יותר. בחיים לא הייתי נבוך כל כך או חסר אונים כפי שהרגשתי באותו הרגע. היא שלחה יד ואחזה בו. רעד עבר בגופי. מעולם לא אחזה בו יד אישה. בחנתי את עיניה והבחנתי שהצבע הכחול מצטעף לכדי טורקיז. כמו במעמקי הים. היא רכנה ונשקה לי קלות. ניסיתי הרבה פעמים לדמיין מה תיהיה התחושה. שום דמיון לא התקרב למציאות. רעד עז עבר בגופי כשחשתי את שתי סוגי התחושות הזורמות, מתנגשות זו בזו, בעצבי. הנעימה והחושנית יחד עם הנהר השחור של הזוהמה הנפשית ששידרה אלי נפשה המיוסרת. מבלי להסיר את ידה ממני, כאילו מפחדת שאני אברח או שאבול, היא הסירה ביד השניה את מכנסיה ואת תחתוניה. ניסיתי להתרומם אבל היא דחפה אותי בידה חזרה למיטה. הייתי שבוי בידיה. היא התרוממה על ברכיה ופסקה את רגליה מעלי. לא הספקתי לבחון את אבריה המוצנעים, דווקא הייתי סקרן, לפני שהיא התיישבה עלי בתנועה איטית וארוכה שכמעט והוציאה אותי מדעתי. התלבטתי עם להגיד לה שאני בתול או לא. זרם התחושות שזרם אלי סכר את פי ואחרי מספר שניות פתח אותו לאנקה עמוקה שנפלטה מבין שפתיי. הייתי חייב לראות את עיניה. אחזתי בראשה הקטן בין ידיי מפנה אותו אלי. עיניה היו עצומות והבעה של עונג שררה על פניה. הבעה של שיחרור, השלמה, של צורך. הרגשתי איך שני כוחות מנוגדים סוערים בקרבי. הכח האדיר של התאווה שהרים בכפו האימתנית את אגני על מנת להעמיק את עצמי בתוכה לעומת הכח המכלה של הכאב והסבל בנפשה. חשתי כיצד התאווה משתלטת גם עליה ויחד איתה משתחררים הסכרים הכולאים את כל הסבל בנפשה. נשטפתי, הוטחתי, טולטלתי כקליפת אגוז בין הזרמים הכבירים האלה. מורם לשיאי עונג שלא יתוארו רק על מנת להיות מוטל לתחתיות שאול שהדעת אינה יכולה לעכל. הרגשתי כיצד היא מגבירה את הקצב וכיצד גופי נענה לה כמתורגל ובקי במלאכה. כשהיא הגיעה לשיא נפרצו לחלוטין כל הסכרים. נפשי הוטבעה ונשרפה עד שאיבדתי את הכרתי. הדבר הבא שאני זוכר זה רק בכי דק כמעט בלתי מורגש. ניסיתי לפקוח את עיניי והרגשתי איך קרום עבה מונע זאת ממני. מחיתי את עיניי בידי והתבוננתי סביבי. על בטני היה מונח צרור שיער ערמוני ומייבב. ליטפתי קלות את ראשה. היא הרימה אותו , מביטה בי בחוסר אמון. עיניה היו בצבע כחול כהה כמו השמיים לפני הזריחה.

"חשבתי שזהו שהלכת ולא תחזור"

"אני בסדר! אני חושב"

"גם אני בסדר" אמרה לי בחיוך קצת מבוייש בפנים מכורכמי דמעות. הנחתי את ידי על ידה מגשש. עדיין יכולתי לחוש בצלקת אבל הביצה השחורה של הנהר האפל שזרם מתחתיה כבר לא היו שם. חייכתי אליה בחזרה מאשר את דבריה. חשתי רענן כפי שלא חשתי מעולם לאחר טיפול. אולי זאת הדרך. טיפול באמצעות מגע מיני. אני אהיה סרוגיט. איך לא חשבתי על זה קודם. טיפש שכמוני, יכולתי להגאל מבתולי כבר לפני שנים. כללי מטפל מטופל אינם חלים עלי. הבטתי בה שוב וראיתי שהיא עושה את אותו הדבר. אחזתי שנית בידה וחשתי דרכה במעיין חם שמבעבע מתוך הצלקת. תחושה שלא חשתי בעבר. כמו דבש חם שניגר מתוך הפצע. חששתי לרגע שזו איזו שהיא בעיה נוספת. סקרתי לרגע את מראיה והיא נראתה קסומה בעיני. כאילו איזה קסם שחור נעלם והופך את הצפרדע לנסיכה. היא הייתה כל כך יפה שהרגשתי איך ליבי מתחיל לדמם. חשתי גם בי את אותו הדבש החם הנמסך בעורקי. פועם, מהדהד, בהרמוניה מושלמת עם התחושת שקלטתי ממנה.

"אהבה" אמרה.

"אהבה ?!"

"כן, זה מה שאתה מרגיש. אהבה חמה ומשחררת." חשתי בצביטת הכאב שעברה בצלקת. היא בטח שוב נזכרה במשפחתה. אבל גם חשתי שהיא התגברה, יצאה מזה, הבריאה. הכאב יהיה שם תמיד. אבל כעת היא תיהיה מסוגלת להתמודד איתו. לחיות חיים נורמליים. "אני לא יודע מה עשיתי, אבל כנראה שהצלחנו. הבראת."

היא רכנה ואספה את שפתי בשלה. "אני יודעת אמרה" מפסיקה ונותנת לי הזדמנות לנשום שוב.

"יש כנראה, רק תרופה אחת ללב שבור" עיניה שינו את צבעם לכחול נקי של ים. כחול חם עד כמה שניתן להיות חם בצבע הזה.

"מה ?" שאלתי אותה ללא קול. מה התרופה ?

"לב אוהב. ללא סייג וללא גבולות. לב שמוכן ללכת למקומות השחורים של הנפש ולהציל את אהובתו גם במחיר חייו"

אז הבנתי שהיא צודקת. תמיד אהבתי אותה ותמיד אוהב. הבנתי שהנוזל המתקתק שמחבר אותנו יחד הוא הפרס הגדול. הבנתי שזכיתי למה שחשבתי שהוא בלתי אפשרי עבורי. חיי הגלמודים הגיעו לקיצם. אני לא לבד. חשתי לראשונה בחיי בטעמה המסתורי והלא מזוקק, בתחושה הגולמית והמדהימה ביותר עלי אדמות. הספיקה רק תמצית מטעמו הכמעט לא מוחשי של הדבר החמקמק ביותר בעולם. הדבר  המוזר הזה, שנקרא אהבה !!!

© כל הזכויות שמורות לרונן