אלה וחווה חווה ואלה.
2003\11\10
חווה:
הגשם טפטף, נו אז מה. יש פעמים שגשם מרגיז אותי ויש פעמים שגשם גורם לי עונג. לפעמים הוא שוטף תחושות של רוגז וכעס. אני מרגישה שהכל בחוץ רחוץ ושואלת את עצמי: למה שגם אצלי לא יהיה הכל רחוץ. אני יוצאת לגינה יושבת על כיסא נוח לאחר שאני מניחה עליו יריעת ברזנט כדי שלא ארטב. כך אני יושבת לפחות חצי שעה, שותה את התה שאני אוהבת כל כך. נותנת לריח האדמה הרטובה להיכנס בנינוחות אל תוך נחירי, מעפעפת אל הורדים שאמא שלי שתלה לפני שנים כה רבות. האימא שגידלה אותי ואת אחיי לבדה, עבדה כגננת לילדים קטנים עד שנפתרה לפני שלש שנים. היא לא זכתה לראות ממני נכדים, אבל העניקה לי את המתת לאהבת הילדים. גם אני עובדת כגננת, אני גרה בבית שבו גרו הורי. שני אחיי ויתרו למעני על הבית. לא חסר להם כלום. בית חמוד, בשכונה שקטה עם גינה גדולה. בית שאני מטפחת כמה שרק אפשר. בית שנותן לי מחסה מהבדידות, כי יש בו זיכרונות ילדות שמחבקים ומרגיעים אותי. רוחות משפחתי שמגוננות עלי.
כך ישבתי בבוקר יום שני לאחר שבת בה חגגנו לעידו האחיין שלי יום הולדת לגיל שלש ונזכרתי בשיחה שלי עם אלה. הגשם המשיך לטפטף עלי ולשטוף את תחושת הבדידות שחשתי. לא הנחתי לרטיבות להבריח אותי אל הבית. איני פוחדת שאתמוסס. רק ילדים ממוססים אותי, אבל לצערי עדיין אין לי ילדים ולפי המצב הנוכחי שבו אני נמשכת לאישה, ומוותרת על גברים. לא נראה לי שיהיו לי ילדים בקרוב. אולי יום אחד אקח תרומת זרע, אך כרגע, אני עדיין לא שלמה עם צעד של גידול ילדים ללא אבא.
הפסקתי להרהר והסתכלתי בגינה שהחלה להראות טוב. מרגישים שיש גנן מוכשר שאוהב את עבודתו ויודע מה שהוא עושה. לפעמים חשובה יותר האהבה מהידע. אבל אבי, אבי ממש מתנה לגינה. יש לו הרבה ידע, הרבה אהבה וגם מזל שלאלה יש בעל מוכשר כזה ומזל שהיא המליצה לי עליו. אחרת הגינה שלי הייתה הופכת לג'ונגל או לגן פרא מוזנח.
הגשם יצר יהלומים קטנים על עלי הפוקסיה, גורמים להם להיות עשירים ומכובדים יותר. גם הדשא שלי אהב את פרורי המים שניגרו ממנו אל האדמה. ריח הזבל האורגני שאבי דישן איתו הגיע בצורה קלה לאפי ולא הפריע לי כלל. בשער עמדו להם שני הברושים שלי זקופים כאילו אומרים: אנחנו השומרים, נרשה רק למי שאת אוהבת להיכנס. סמכתי עליהם שימלאו את תפקידם. חבל שאת הבדידות הם לא מצליחים לגרש.
חזרתי אל תוך הבית, זורקת את הכפכפים המבוצבצים ונועלת במקומם נעלי ספורט נוחות. אחר כך הסרתי גם את השכמיה שמנעה מהגשם לחדור אל גבי ונשארתי בג'קט גינס אופנתי. נעלתי את הבית, מעיפה מבט אחרון בתמונתה של אמא היושבת על הפסנתר עליו ניגנה שנים רבות להנעים לנו לילות של ביחד. אהבנו להיות ביחד, אמא אני ואחיי. אהבנו לשבת ולשמוע סיפורים שסיפרה על מה שהיא חוותה בצעירותה. על איך הכירה את אבא. איך אבא חלה ומת. אבל אהבנו בעיקר את סיפורי אלף לילה ולילה. את שחרזדה המספרת למלך כל לילה סיפור אך לא מסיימת אותו אלא רק בלילה שלמחרת ואז ישר שוזרת בסוף התחלה של סיפור אחר. אחרת המלך היה עורף את ראשה. אהבתי את עלילותיו של אלדין ושל עלי בבא. לפעמים אמא הייתה מספרת סיפורים של אנס כריסטיאן אנדרסון, כמו: הברווזון המכוער שהרגשתי כמותו. או הזמיר, שהיה כל כך בודד בכלוב הזהב. כמוהו גם אני הפסקתי לשיר.
הילדים קיבלו אותי בשמחה. בדרך כלל אני מגיעה ראשונה. היום הגעתי אחרונה.
"חווה, חשבנו שאת חולה." "חשבנו שברחת מבלי לספר לנו." "חשבנו שחטפו אותך." אפשר לומר שברגעים כאלו ליבי הוצף על גדותיו. כאן, בגן הרגשתי נאהבת, אך באופן שונה מאשר אהבתה של אלה.
"אני דווקא קיוויתי שהנסיך שסיפרת עליו אתמול בא ולקח אותך לארמון שלו." אמרה רינה הקטנה תוך כדי בליל קבלת הפנים. האימהות חייכו בינן לבינן. ידעתי מה הן חושבות עלי. רווקה זקנה. חמודה כל כך, איך אף אחד עוד לא לקח אותה. או שהיא קשוחה מידי, או שהיא לסבית. מה שהולך ומתברר כנכון. לא פעם שמעתי את השיחות שלהן כשהן לא הרגישו בקרבתי. שמעתי ונפגעתי. אני לא כל כך בררנית, עד כה היו לי שני חברים בלבד לאורך כל חיי. ושניהם מתו.
היום עבר בצחוק ודיבורים. אבל אני חיכיתי לחיבוק של אלה. לליטוף שלה. לעוצמה שלה. אבל גם לפגיעות שבה. לשתינו יש פגיעות בחיינו. אנחנו כנראה מרפאות האחת את כאבי השנייה. חזרתי הביתה והכנתי ארוחה לשתינו. עטפתי את הארוחה ונסעתי לביתה של אלה. בלוק פשוט ללא חזות מיוחדת או הדר. כל כך לא מתאים לאלה שאוהבת פאר ויחוד. עליתי במדרגות ועצרתי על פי הנחייתה מול הדלת השחורה. מתאים לה. גותי משהו. שונה מכל השאר.
אלה
"כנסי. שלא יראו אותך. כאן כולם מאוד שמרנים." אמרתי לחווה מושכת אותה אל תוך הבית.
"אני לא חוששת מאף אחד." הגיבה חווה נעלבת מעט. "למה שיחשבו עלינו מחשבות רעות או מוזרות. אנחנו שתי חברות שנפגשות לקפה. אני לא גבר זר שאת מכניסה למיטה במקום את בעלך."
גם אני נעלבתי. "לא משנה, כשאשמים במשהו אז מתנהגים מוזר." לקחתי את האוכל שחווה הכינה והנחתי אותו על השולחן. עורכת יחד עם חווה את הסכו"ם. "אני חושבת שאבי עובד אצלך עכשיו. זה פטנט טוב שהוא יעבוד אצלך כשאנחנו נפגשות."
********************** **************** *************
באותו זמן אבי כבר סיים את עבודתו בגינה של חווה אך במקום לחזור לחלקת התחרות החליט לנסוע ליער להב. היער, שלא כמו בהרבה מדינות שבהן הוא יער טבעי, כאן הוא מעשה ידי אדם. אבל למרות זאת אבי אהב להסתובב בו. למרות שהאדם חושב שהוא זה שמתכנן, מתברר שלטבע יש גחמות. האדם רוצה לדלל לפי תוכניות אך עצים אחרים מחליטים למות לפני כן. היערן יהיה חייב לשנות את התוכניות. אבל חוץ מזה אבי חשב שבסך הכל יש התחשבות בצרכי הטבע. הוא אהב את ריח האורנים הרטובים ואת ריח הטח שבא אחרי. אבי השתדל להריח תוך כדי שיטוט איטי את האורניות- פטריות- שצצות אחרי הגשם. השבילים הרטובים הובילו אותו סחור- סחור סביב ההר המרכזי, סביב מגדל התצפית. האלות עמדו בשלכת והיו יפות בערומן. על עצי התאנה שליד חניון לקהל הרחב, היו עוד עלים שלא נשרו עדיין והוא ניגש ומולל אותן בידיו כדי שהארומה תתפרץ. מעט ממנה עלה לאוויר. אבי נסע לאחת הפינות מהן ניתן לערוך תצפית אל הנוף המשתפל אל חום שדות הפלחה שעדיין לא העלו נבטים. עיניו נמשכו אל האופק. הוא לא אהב את הצריפים הזרוקים בכל פינה, אך אף פעם הוא לא הביע דעה. הוא ידע שגם להם, לבדואים יש זכויות, ולא תמיד הם מקבלים אותן. בעבודה היו לו עמיתים בדואים. לא שהיה חבר שלהם, לא היו לו חברים. אך לפעמים היה מצטרף מרחוק ושומע אותם צוחקים יחד עם הפועלים היהודים בעיקר על בנות שעבדו בגינותיהם. מספרים עלילות גבורה... היער היה ריק, וכשאבי הפנה את הטנדר לכיוון היציאה מהיער עברו, חלפו על פניו בשעטה שלשה צבאים. הוא לא ידע להבדיל אם הן או הם. גם לא היה איכפת לו. הוא נפעם איך הטבע מתחמק מידי פעם אל מעשי האדם, וכמה קל לטבע לעשות זאת במקומות כמו היער או החורש.
************************************ **************************
חווה ניגשה אלי וחיבקה אותי. "התגעגעתי אליך. כשצלצלת אלי בשבת, הרגשתי שאת בדאון. רציתי להיות איתך באותו רגע ולהרגיע אותך." הנחתי אצבע על שפתיה משתיקה אותה. חווה שתקה והגישה אלי את פיה לנשיקה. נשקתי לה. הנשיקה נמשכה זמן רב. נתנו לשפתיים למשש את הקמטים העדינים מסביב לפה. היא ליקקה בעדינות את ריסי ואני את לחייה ליטפתי בשפתי. היא נשפה חרש לצווארי ואני העברתי את אצבעותיי לאורך גווה. האוכל התקרר על השולחן כשלקחתי אותה אל המיטה של אבי ושלי. שכבנו שתינו מגששות אחר הכפתורים או הרצרצים. המיטה קיבלה אותנו באהבה רבה. מאפשרת לנו להנות אחת מן השנייה. ערומות לחלוטין. לא התביישתי מפניה, היא לא היוותה איום. היא לא גבר הרוצה לדרסני.
שישים ותשע יכול להתאים גם לשתי נשים, לא רק לגבר ואישה. תנוחות וגמישות מחשבה. כבר ניסיתי הרבה אופציות עם נשים. אבל עם חווה אני חשה גם רגוע. גם נאהבת, גם בטוחה וגם יש הרגשה שאיני יודעת איך להגדיר. אולי אני מגוננת עליה מפני העולם. היא מענגת אותי כמו שאף גבר לא יכול. אבי מסוגל לגרום לי לגמור. לא מפני שהוא רוצה או יודע שהוא גורם לי את זה, אבל הוא לא גורם לי עונג. איתה אני משוחררת. חווה המשיך ללקק לי את הדגדגן כמו שאני עשיתי. כך יכולנו לגרום בו זמנית להרגשת ההתעלות. בפעמים הקודמות שעשינו זאת גמרנו ביחד.
חווה:
"אני גומרת." הפסקתי ללקק לאלה וגמרתי. גופי רטט אל תוך הסדין ושדי נלחצו אל בטנה של אלה. היינו הפוכות זו לזו. ליטפתי את שדיה, מרגישה את הרטטים בגופה, כמו בגופי. ענוג הוא גוף האישה חשבתי. ענוג ומסתורי. זקוק רק לפינוק ומוכן לוותר על הכל. תנו לנו מילה יפה, מחמאה ותקנו אותנו. הבעיה עם הגברים שאחר כך הם זורקים אותנו. בורחים לנו באופנים שונים.
"את כל כך יפה, חווה. שבא לי לשים אותך בתוך אקווריום ולשמור עליך שאיש מלבדי לא יראה אותך. אני מפחדת שאני מתאהבת בך." אלה הסתירה את פניה בכר ובכתה.
הסתובבתי על המיטה וליטפתי את ראשה ברוך. "אלה, אני יודעת שאת רוצה לספר לי משהו. אני כאן, מוכנה לשמוע." הרמתי מעט את ראשי, נתמכת בידי האחת בעוד השנייה ממשיכה ללטף את אלה.
"אני רוצה ילד וזה לא מצליח לי. בטח אבי, הבעל הדפוק שלי עקר." אלה דיברה אך לא הפסיקה לבכות, מנקה את הדמעות בסדין הלבן. אני רק הבטתי בה מנסה להכיל במבטי רחם והשתתפות. היא לא רצתה שאדבר, הרגשתי בכך מההתחלה ולכן נתתי לה להשתפך. "רציתי ממנו ילד כדי שאוכל להתגרש ממנו בשקט. כך הייתי מקבלת את הדירה. וגם הוא היה צריך לתת מזונות. אם הכל היה עובר בשלום הייתי יכולה לעבור לגור איתך. אותך אני אוהבת." אלה מחתה דמעה מעינה משכה באפה והמשיכה לדבר, "אבל הרכרוכי הזה אינו מסוגל להכניס אותי להריון."
התמלאתי פליאה, תדהמה, הלם, קשה היה לי להגיב. התרוממתי לישיבה. "אלה, את יכולה לספר לי למה את מדברת עליו כך. ממה שאני הכרתי אותו, אז הוא נראה ונשמע נחמד. אם תספרי לי אולי אוכל להבין את הגישה שלך, שנשמעת מאוד רעה." חייכתי אליה, מנסה להראות לה שאני לא נגדה.
אלה קמה והביא מן המטבח שתי כוסות ובקבוק יין אדום. "כדי שאקבל כוח לספר." הצטדקה.
"טוב, אני התחלתי עם אבי. אני כפיתי עליו את הנישואין כיוון שראיתי שאני יכולה לטפס עליו ולהתעלל בו. אני לא מתביישת במחשבות שלי. אף פעם לא סיפרתי על מה שעברתי כילדה קטנה. אפילו הורי לא יודעים על כך. אני סוחבת את הפצע כל החיים שלי לבד. את הראשונה שלה אני מספרת. " וכאן אלה סיפרה לי את מסכת ההתעללות שעברה באחר צהרים אחד. איך נאנסה על ידי צינור שחור. איך הנשמה שלה נפצעה. איך כל פעם שגבר חדר אליה הצינור שלו פצע אותה שוב. איך רק עם אבי, כשהיא השולטת, היא יכולה ליהנות ממין. ואיך היא זקוקה למין אחר. מין של עונג ושחרור. רק אצל בחורה היא מקבלת אותו.
"אבל גם אז לא תמיד יש לי את העונג. את השלווה כמו אחרי המין איתך." כנראה זה משום שאנחנו לא באמת לסביות, אנחנו אוהבות גם גברים, חשבתי מבלי להפריע לרצף דבריה של אלה.
"אני מתעללת בו ובוכה בפנים. אני לא שונאת את אבי. אבל זה כמו בעצירות. חייבים להוציא את זה החוצה אפילו שזה כואב. וכשזה יוצא אז יש הרגשת שחרור. כך זה עם אבי."
"עכשיו תספרי לי קצת על אבי. תראי לי שהוא שווה התעללות." רציתי לקבל קצת מידע עליו. לפחות כדי לא לחוש רגשות אשם על מה שאנחנו מעוללות לו.
אלה הסתכלה עלי, לא מבינה את מניעי. למרות זאת התחילה לספר לי. "תראי אבי לא מנדב הרבה פרטים. כשרק הכרנו ופגשתי את הוריו. אבא שלו סיפר לי שהוא הוגדר כילד מחונן עם בעיות חברתיות. דימוי עצמי נמוך. בהתחלה אבי, שפעם קראו לו נחמן," כשאלה אמרה שקראו לו נחמן התחלתי לצחוק ואלה הצטרפה אלי. ניגבנו את דמעות הצחוק בסדין שספג כבר את הריחות שלנו.
"אז נחמן\אבי היה מעורב בכל מה שקורה בגן וגם בבית הספר היסודי. אבל יום אחד הוא חזר מפוחד הביתה ולא הסכים לספר מה קרה לו. לקחו אותו לפסיכולוג ילדים אבל גם הוא לא הצליח להוציא ממנו מה קרה. לי לאחר שלחצתי עליו אבי סיפר ששכן שהרביץ לילדים שלו ניסה להרביץ פעם גם לו. יש לי הרגשה שהשכן דווקא הצליח להרביץ לו. בדרך כלל אבי לא מספר לי כלום. אבל איכשהו הצלחתי להוציא את זה ממנו כשחזרנו מההורים שלו."
חייכתי מדמיינת לעצמי את אלה צועקת על אבי: גלה לי, גלה לי. איך עיניה רושפות וידיה מתעופפות באוויר. ואיך אבי המבוהל מספר לה הכל. כמו באינקוויזציה. לא ידעתי מה חמור יותר. המכות שהוא קיבל או החקירה שאלה העבירה אותו בדימיוני.
אלה לא שמה לב לחיוך על פניי. "אבא שלו הוסיף שמאז, חוץ מלימודים חרקים וגינות, אבי לא עסק בכלום. הוא קרא הרבה והסתובב בגינות, הרבה. שאלתי את אבי למה הוא כל כך אוהב חרקים. אז הוא סיפר לי משהוא מוזר. שכשהשכן רדף אחריו וניסה להרביץ לו, הוא חש כל כך מבוהל, ושידר אותות מצוקה. לפתע הופיעו כמו משום מקום אלפי נמלים ותקפו את השכן."
הסתכלתי על אלה בתימהון, לא מאמינה לסיפור. אלה המשיכה מתעלמת ממני, כאילו רוצה כבר לפרוק את הסיפור המוזר ממנה. "המשכתי ללחוץ על אבי שיגיד רק את האמת. אבי נשבע לי שזו האמת לאמיתה. הוא הסביר לי שכשחש מצוקה, הגוף שלו פלט פרומונים של מצוקה, הנמלים ובכלל חרקים מתבססים על חוש הריח שלהם, והפרומונים הם חלקיקי הריח שבהם הם משדרים את הרגשות שלהם ואת השפה שלהם. כן הוא אמר לי שכך הם בכלל מדברים. צחקתי לו ולא האמנתי לו. אבל אבי התעקש ואמר: הם הגיעו כי פחדתי מאוד והם הרגישו בפחד שלי. מאז אני משדר להם באמצעות ריחות את האהבה שלי אליהם. אני לא פוגע בהם בכלל הוא אמר לי. אני שומר עליהם הוא אמר לי. אני מקבל מהם בחזרה הוא אמר לי. ואני לא ידעתי מה להגיד לו, אז שתקתי כל הדרך מחיפה חזרה לבאר שבע. מאז אני לפחות מתחשבת בו ולא מרססת את כל הבית. רק את המטבח. זה אבי. מוזר,אין אף אחד אחר כמוהו. לפעמים אני באמת מאמינה שיש לו קשר אליהם, אבל אני לא אוהבת חרקים." אלה השתתקה. כובשת פניה בכר.
"אלה, אז יש בו גם עבר אלים כמו אצלך. ואת עוד מענישה אותו?" ליטפתי אותה כדי שלא תרגיש שאני מבקרת אותה. היא הייתה צריכה ניחומים ולא ביקורת.
אלה:
לא רציתי להרגיש רע כמו שהרגשתי עכשיו. חבל שסיפרתי לה על כוונותיי. הייתי צריכה לשמור את הסוד לעצמי. אבל במידה מסוימת היא צודקת. יש באבי גם צדדים טובים. גם הוא עבר חוויה טראומטית. "תראי, אני לא מתנצלת. אני יודעת שאני לפעמים רעה. אבל אליך אני טובה. איתך אני מרגישה בטוחה ולכן אני מספרת לך הכל."
"אני יודעת. אני לא מעבירה ביקורת. אבל אני מנסה להבין מה באבי דוחה אותך." פניה של חווה הביעו סקרנות ולא ביקורתיות ולכן המשכתי להשתפך. דבר שלא עשיתי עם אף אחת אחרת. אבל כנראה שכמו שאבי הוא לא אף אחד אחר בשבילי, כך גם חווה. היא מיוחדת לי.
"תראי, לא לקחתי את אבי כי התאהבתי בו. אלא מצאתי בו שידוך מתאים. הייתי זקוקה למין, ואבי בסדר במיטה. למרות שאני היוזמת. גברים אחרים רק רצו ממני, אבי לא רוצה כלום אין לו ציפיות, אין לו דרישות. עברתי השפלה ואת אבי אפשר להשפיל וכך להתנקות מהתחושה הצורבת של ההשפלה. בקיצור שידוך טוב." אמרתי והאמנתי בכל מילה שאמרתי, אבל חווה התחילה להראות ולהזכיר לי צדדים באבי שלפתע היו יפים בעיני.
"תראי בכמה אהבה הוא סובל את כל מה שאת מעוללת לו. תראי איך הוא זוכה להערכה בעבודה שהוא עובד. תראי כמה הוא מיוחד שאפילו חרקים מעריכים אותו ומשתפים איתו פעולה. הוא לא טיפש. הוא מבין את מעשייך ושותק. שאלת את עצמך פעם, למה?"
הסתכלתי על חווה והתחלתי לבכות. לא, לא חשבתי אף פעם למה אבי שותק על מעשי. אבל הבכי לא אומר שאני צריכה להפסיק להתנהג כמו שהתנהגתי. עלי פשוט להוריד את המינון. אני לא מסוגלת להפסיק. ההתעללות בו גורמת לי לקטרזיס. אני זקוקה להתפרקות הזו. אולי לפעמים אעשה גם דברים עבורו. אני צריכה לחשוב על כך.
"את יודעת למה אני נמצאת איתך במקום עם איזה גבר?" שאלה אותי לפתע חווה. וכשלא עניתי המשיכה: "אני לא לסבית במקור. אני דווקא אוהבת גברים." חווה הסתכלה עלי לראות אם הופתעתי.
הנהנתי בראשי, כאומרת לה, תמשיכי. לא בטוחה אם איכפת לי בכלל. אבל הייתי חייבת להראות אמפתיה. גם חווה שמעה את סבלותי, גם חווה הייתה שם בשבילי. אז אני חייבת להיות בשבילה.
"פעמיים בחיי הייתי מאוהבת בגבר. פעם אחת בצבא. יצאנו שנתיים. לפני שהשתחררתי הודיעו לי שהוא נהרג במרדף אחרי מחבלים. נכנסתי לדיכאון עמוק. שיחררו אותי חודשיים מוקדם מהצבא. אמא שלי העניקה לי את כל האהבה שיכלה להעניק לי, אך לקח לי שלש שנים עד שהתאוששתי, וגם אז רק בגלל שהכרתי את נעמן, קיבוצניק, חיינו יחד שנתיים וחצי. בינתיים סיימתי את המכללה לגננות והפכתי גננת. יום אחד גילו אצל נעמן גידול. אבל היה מאוחר להציל אותו. תוך חודשיים הוא מת. שני גברים שאהבתי, שהרגשתי שהנה, איתם אבלה עד סוף חיי, גמרו את חייהם כשהיו איתי. החלטתי שאני גורמת לגברים שלי למות. לכן כדי להיות בזוג. דבר שאני מאוד צריכה. אני אחיה רק עם נשים אחרות." חווה נתנה לי כמה דקות להתאושש מהסיפור שלה והמשיכה לספר. "עד כה, חייתי עם אישה אחת לפניך, אבל לא אהבתי אותה, איתך, איתך אני חשה נאהבת, רצויה, בטוחה. נו אז מה יש לך להגיד לי על הסיפור שלי. והוא אמיתי לחלוטין. כולנו נדפקנו. אבל כל אחד חושב שהוא נדפק הכי הרבה."
חווה:
הסתכלתי על אלה כשסיימתי את קורות חיי העצובים. לא סיפרתי לה על אבא שלי שמת בילדותי וכמה מעט הכרתי אותו. לא סיפרתי לה על אמא שלי שאהבה אותי מאוד, דאגה לי והצילה אותי מהתאבדות כשנעמן מת. לא סיפרתי לה על האחים שלי שהצילו אותי מהתאבדות נוספת כשאמא שלי מתה. לא סיפרתי לה על העבודה שלי באותו גן שאמא שלי עבדה. לא סיפרתי לה על הבית והגינה שאמא שלי חייה בו כל חיי ועכשיו אני ממשיכה לגור בו. לא סיפרתי לה על הגברים הבודדים, לזמן קצר מאוד שהיו לי בין החייל שלי ונעמן ושכולם ברחו ללא שוב. אף אחד מהם לא רצה דיכאונית שכמוני. רק נעמן עם החיוך הרחב לקח אותי כמו שאני וגרם לי לחייך ולצחוק. גרם לי לאהוב את החיים. לא סיפרתי לה שרק הילדים בגן, שאינם שלי, גורמים לי להעריך את החיים, אך כמה הייתי רוצה ילדים משלי. לא רק היא רוצה ילד.
"אני עוד צריכה לחשוב על מה שדיברנו. אבל עכשיו אני צריכה שתלטפי אותי קצת." אמרה אלה וליטפה אותי בעצמה, משכיחה ממני את כל מה שלא סיפרתי לה. אהבנו שוב עד שעות אחר הצהרים המאוחרות. אכלנו את האוכל שהבאתי שכבר היה קר. שתינו את היין האדום שכבר נפתח אך לא היה קר מספיק. סיימנו כל זאת. התחבקנו והלכתי. חזרתי אל הבית הריק שלי. אל הלבד שלי. אל הזיכרונות הכואבים שלי שילוו אותי כל חיי.
אלה:
אבי אמור כבר לחזור. סידרתי את המיטה, מותחת את הסדינים. מיישרת קמטים. מתפיחה את הכריות. חזרתי אל המטבח והעלמתי ראיות לשהותה של חווה בבית. חיממתי לאבי את האוכל שנשאר, וחיכיתי שיגיע. אבי איחר אבל כשהגיע לא צעקתי עליו אלא אמרתי לו שיש לו אוכל מוכן. הייתי כבר עייפה מכל מה שחוויתי עייפה ומשוחררת, רגועה נלקחתי אל כנפי הלילה שעטף אותי בתוך הסדין והשמיכה הנעימים למגע. אפילו לא הרגשתי שאבי נכנס למיטה.
