השעה הייתה שתיים בלילה, לא הייתה אף נפש חיה בחוץ. מכונית נעצרה מתחת לבניין של עדי. עדי יצאה מהמכונית והודתה לצליל שארגנה לה מסיבת הפתעה. היא סגרה את הדלת, והמכונית דהרה במעלה הרחוב.
עדי חשבה שהיא עייפה, אך למעשה היא הייתה חסרת מנוחה. הסתכלה על הקעקוע שלה וניסתה להבין את פירושו- שלד המחזיק קמע בצורת מעוין. עלה לה רעיון במוחה, לדעתה הוא היה טיפשי, אך שקלה אותו בכל זאת. היא הסתכלה לעבר חלונות ביתה, היה חושך בבית, הוריה עדיין לא חזרו. התלבטה בינה לבין עצמה, האם ללכת או לא, ולבסוף החליטה ללכת.
לא היה חם ולא היה קר בחוץ. חודש אפריל היה המועדף עליה רק בגלל מזג האוויר. היא הייתה ללא תיק, לבשה ג'ינס דהוי וחולצה שלא החמיאה לה במיוחד. רגליה כאבו והיא הצטערה שהיא נועלת עקבים. למזלה הרב המקום היה לא רחוק.
הצריף לא השתנה, הוא עמד מפחיד ומאיים כתמיד. היא הסתכלה סביבה לראות שאין שום ילדים קטנים שמסתובבים ברחובות בשעה כזאת בחוץ, אבל כמו שאמרתי לא הייתה אף נפש חיה בחוץ. היא פתחה את הדלת הרופפת שחרקה מעט ונכנסה לצריף. עדי הוציאה מכיסה את הנייד שלה והחלה להאיר את המקום. לא היה בו דבר חוץ מתוספת גדולה יותר של חרקים ועוד זוחלים למיניהם.
"עדי?" נשמע קול אלקטרוני בחושך.
עדי קפצה ממקומה בבהלה ונצמדה לקיר הצריף. התרחקה ממנו גם באותה מהירות כאשר נזכרה שיש שם ממלכות שלמות של חרקים.
"עדי למה את כאן?" שאל הקול האלקטרוני. הקול בקע מתוך הנייד שלה, כך הבינה לפחות. "זה אני רון" דיבר הטלפון. הייתי צריכה לנחש, חשבה לעצמה.
שוב התחילה לפחד. למה אני כאן? יש חשש לחיי שאולי רוח רוצה להרוג אותי, ואני באה למקום המפחיד הזה. אני ממש כמו כל הגיבורות בסרטי האימה. אני מכניסה את עצמי לצרות, היא הטיפה לעצמה.
"עדי!?" נשמע רון מהטלפון והשב את תשומת ליבה אל הנייד.
"מה אתה רוצה ממני, רון?" שאלה "כי אם את מותי אתה מבקש, אז כדאי לך שתיזהר, כי אני מכירה אנשים שיעיפו אותך לכל הרוחות" היא ניסתה להישמע מאיימת, אך הפחד נשמע בקולה.
רון החל לצחוק, צחק בערך חמש דקות ואולי יותר. הצחוק האלקטרוני הפחיד אותה עוד יותר. "מה מצחיק?!" שאלה בעצבים.
"להעיף אותי לכל הרוחות" אמר תוך כדי צחוק "אני רוח, אני בין הרוחות. לאן תעיפי אותי בדיוק, תזכירי לי בבקשה?" המשיך לצחוק. הצחוק המתגלגל קרע את אוזניה.
"ממש מצחיק" מלמלה לעצמה. רון השתתק.
דממה. עדי חשבה שהוא הלך, האם זה באמת היה כך? היא התבוננה בנייד ניסתה לבדוק האם הוא נמצא שם, אך לא הייתה דרך לדעת זאת במדויק. "עדי" לחש רון. "למה לי להרוג אותך?" שאל ברצינות. הוא נשמע עצוב פתאום.
"אמרת שסימנת אותי" אמרה בהיסוס.
"נכון, אבל זה בשביל להיות איתך בקשר. לא בשביל להרוג אותך".
"בשביל להיות איתי בקשר?" לחשה. היא בחנה שנית את הקעקוע "אז מה הסימון הזה עושה בדיוק? מטלפן אליי?"
גיחך קל נשמע מהנייד "לא" אמר "לכל רוח קיימת הזדמנות חד פעמית להשפיע על העולם החי. לכן, כאשר בני אדם מנסים לתקשר עם רוחות, הרוחות יכולות לסמן אותם כדי לתת להם משימה אחת בלבד. בזכות המשימה הזאת הרוח יכולה לנוח בשלווה. ברגע שהמשימה הושלמה הסימון נעלם. קוראים לכך "חוק השבויה היפה", משום ששתי התנאים לסימון הם: שהמסומן יהיה בעצם בת- מסומנת, וגם שהיא תהיה יפה, אבל מבחינה פנימית. אני חושב שאפשר לסמן רק בנות כי הן רגישות וכאלה, בניגוד לבנים. נו, לכי תביני את המתים".
עדי הנהנה בהלם לנוכח המידע שקיבלה, המידע המוזר ביותר שאיי פעם קיבלה. למתים יש חוקים. אז מהו החוק החשוב ביותר אל תרצח? תהתה, ואילו עונשים קיימים על מי שמפר אותם, תקופה בגיהינום על תנאי? היא הייתה מבולבלת, ולא ידעה כיצד לעכל את המידע. קודם היא צריכה לעכל שקיימות רוחות, אחר כן עיכלה שאחת רודפת אחריה, ועכשיו היא צריכה לעכל שאחת זקוקה לה. " תן לי להבין את זה- אני שבויה שלך עד שאני אבצע את המשימה שלך?" שאלה.
"כן" אמר רון בביטחון גמור.
"למה לא אמרת לי את זה לפני 10 שנים?"
"אמרו לי שאת הסימון אפשר לתת לבנות שבגרו, כלומר בנות שקיבלו...נו את יודעת..."
"וסת?"
"כן! אמרת לי שאת בת 13, אז חשבתי שכבר קיבלת, וצדקתי. אבל הבנתי שאת היית קטנה מידי בשביל לעזור לי"
עדי הרגישה כאילו מישהו פלש לפרטיותה, עוד מידע שהיא צריכה לעכל. "למה הסימון נראה כך?" שאלה כאשר ראתה את הסימון משנה את צבעו.
"אל תיבהלי מהסימון, הוא משנה את צבעו כשאני קרוב אליך. אבל את באמת לא רואה את הרעיון שלו?" שאל. עדי לא ענתה. "זה אני מחבק אותך" אמר בתמימות. עדי עיוותה את פרצופה בתגובה "השלד זה אני משום שאני מת, ואת זה הקמע. חשבתי שזה יהיה יפה משום שפירוש השם עדי זה תכשיט, לא?"
היא הנהנה. היא סירקה את שיערה באצבעותיה ונאנחה. הרגישה כי רגליה לא יכלו לשאת יותר את העמידה והיא התיישבה על הרצפה המטונפת. הניחה את הנייד על הרצפה וקברה את ראשה בידיה. "מה אתה רוצה שאעשה?" שאלה בחוסר ברירה.
"אני צריך שתמצאי את הגופה שלי"
"אתה נחשב נעדר?"
"כולם חושבים כך או שחלק חושבים שברחתי מהבית. אימא חושבת שאני מת, היא מכירה בעובדות, אחרי הכול אני מת מזה 20 שנה. רק יצאתי לטייל יום אחד בחורשה ומישהו הרג אותי. אני רוצה שאימא תוכל לעשות לי הלוויה מכובדת, ואולי ככה היא תהיה פחות עצובה"
"20 שנה! אתה תהיה שלד!" אמרה בהלם, ואז נזכרה בסימון "מי הרג אותך?"
"אבא שלי"
עדי פער את עיניה "אבא שלך הרג אותך" מלמלה לעצמה בהלם, מנסה להבין עד כמה אדם יכול להיות כל כך רע, כל כך אכזרי כדי להרוג את בנו "זה מזעזע" לחשה "בן כמה היית? למה לא נלחמת בו?"
"הייתי בן 12, אבא יותר חזק ממני"
"אתה ממש ילד!" אמרה בהבנה פתאומית. שום קול לא נשמע מרון. פניה של עדי קדרו. אני חייבת לעזור לו, אין לי ברירה אחרת, חשבה. "טוב, תגיד לי איפה אתה קבור שאני אגיד לאימא שלך?"
"אני לא יודע" ענה.
"מה זאת אומרת אתה לא יודע?" .
"אני לא יודע איפה גופתי נמצאת" חזר ואמר.
"אז איך אני אמורה למצוא אותך?" שאלה בכעס מאופק.
"בגלל זה סימנתי אותך ולא את אימי, לא רציתי שתדע שאבא הרג אותי זה ישבור את ליבה. אני צריך שאת תשאלי את אבא שלי איפה אני קבור, ואחר כך תעבירי לה את המידע".
עדי חשבה שהיא עומדת להתפוצץ מעצבים "אתה מצפה ממני שאני אשאל רוצח איפה-" היא נאנחה. תנשמי, עדי, הוא רק ילד, הרגיעה את עצמה. היא נשמה עמוקות ועצמה את עיניה. "נגיד שהייתי מסכימה לשאול את אביך איפה אתה קבור. מיהו אביך?" היא התבוננה בנייד.
"לאון שניידר"
עדי פערה את עיניה מפחד. אם לרגע חשבה שידעה מהו פחד אמיתי כאשר רוח רדפה אחריה אז ברור כי היא לא הבינה דבר לגביי הפחד. "אתה בטוח?" לחשה.
"כן. לאון שניידר, אני יודע מיהו אבי" אמר בקול אלקטרוני בטוח "למה?"
"כי- כי אביך הוא בעצם" היא בעלה את רוקה "הוא ראש הממשלה".
כל הזכויות שמורות לטל תורגמן
