נחשו, נחשו עמי.. מי מחכה למי ?

בטיול שלי לירדן פגשתי ערבי זקן. לכאורה משפט די רגיל וגם מאוד הגיוני שכל מי שנוסע לירדן, מין הסתם יפגוש שם איזה ערבי זקן..

אבל לא כל כך פשוטים היו הדברים, הנה תשמעו מה ששם קרה..

בטיול שורשים לירדן

פגשתי ערבי זקן

רק הוא היה שם עם חמורו

במרומי פסגתו של הר נבו

יושב ובוהה נכחו , לכיוון ימה שמולו..

"סאלם עלקום,  יה- חאג'" !!

צעקתי בערבית עילגת לעברו..

הערבי זרק בי מבט עצל

וענה לי בטון מזלזל

בשורה מאוד מפתיעה

ובעברית מקראית צחה..

"חאג' תיקרא לאחותך " !!

סליחה סבא, אל תיעלב ואל תכעס..

תבין, לא התכוונתי לערבי של ממש

הרי תסכים איתי שזאת ממש הפתעה

זקן עם חמור אפור, כאן על הר ההבטחה

יכול להיות רק מושה מהתורה

או סתם ערבי מין השורה..

הס... דבר בשקט, תפסיק לנעור

אתה עוד תעיר לי את החמור..

לא בגלל הערבי, יצא על אחותך קצפי..

ראיתיך בשביל העולה אל ההר, מלכתחילה

אתה כולך גרוטאה מטפס כמו פרה אדומה,

בקושי זז, ועוד מעיז לקרוא לי, יה-חאג' ?!

ללא כל הזמנה התיישבתי לצידו,

כולי אדום, לא מההעפלה, אלה מרוב חימה

ובגלל העצבים, ברח לי כל החשק לחרוזים..

ואני ממשיך לספר לכם רגיל, רק את הפרטים..

התיישבתי לידו בצל, מנסה לווסת ולהסדיר את נשימותיי, לנשום בשקט, שלא ירגיש במאמץ ושלא אעיר לו את החמור, ועיקר בשביל שלא "יצא עלי" שוב הערבי העצבני הזה.. אבל בעצם הרי הוא בכלל לא ערבי, סתם זקן שחושב את עצמו, יושב ובוהה באופק, כולו דרוך כאילו מחכה לאיזה סימן..

אך ברור היה לי כבר, שיש משהו מאוד מיוחד ומסקרן, בזקן.

"נעים מאוד אני סמי, מחצור הגלילית"

אמרתי בטון שקט ומפייס והושטתי לו את כף ידי ללחיצה..

הזקן חייך בהתפייסות ולחץ בידו הגרומה את שלי עד שכמעט התפרקה.. וזה מה שגרם לי להפנים באופן סופי, שהוא גם לא ערבי וגם לא זקן..

אז מה לעזאזל הוא כן ?!

"אני דוד, ברוך בואך בצל חרובי" אמר האיש.

בלעתי והבלעתי, רוקי וגם את הכאבים שבכף ידי ושאלתי..

"על מה אתה מסתכל במין ריכוז כזה משונה?"

"אני מחכה לאיזה סימן, מחכה ומחכה כבר המון זמן.."

"איזה סימן, על מה אתה מדבר, תשמע אתה איש מאוד מסקרן, למה, למי וכמה זמן  אתה ככה מחכה ?!  ספר נא לי, ספר !"

"הרפה מכך סמי, ידידי ורעי, האמן לי, לא באמת כדאי לך לדעת את כל זה"

אמר הזקן בטון קצת מתרעם וצלל שוב בשתיקתו אל מרחבי האופק שלמולו..

איך קוראים לו? שאלתי, והצבעתי על החמור האפור, מנסה שוב לפתוח את השיחה, אחרי שתיקה די ארוכה..

האיש הסתכל ימינה ושמאלה לראות במי מדובר עד שקלט למי אני מתכוון ואמר.

"אה זה.. זה אין לא שם, הרי זה רק חמור.. כן אני יודע שאצלכם לכל חמור יש שם. אצלנו זה לא ככה !!"

בבת אחת נחתה עלי ההכרה.. עכשיו כבר הייתי לגמרי משוכנע, סמוך ובטוח שהזקן לא מישראל ולא מירדן, ובכלל לא מהכדור הזה זה פשוט זקן מכוכב אחר !!

הוא לא אמר לי את זה כלל, הוא לא ניסה לשכנע אותי בכלל וניכר עליו שמבחינתו לא הייתה שאלה, אם אני אאמין לו או לא ! זה פשוט לא היה אכפת לו.

וזה היה הכי משכנע.. גרם לי להבין ויותר מכך פשוט להרגיש, שהוא ממש אמיתי ללא שום בלוף..

נסערתי עד מאוד, חיכיתי לבאות..

נזכרתי, איך רק עוד היום בארוחת הבוקר הישראלית, במלון הירדני, הסתכלו עלי כל חברי כמו משוגע וגם הרימו גבה, כשאמרתי ש...

"אני לא יוצא אתכם הבוקר לטיול ג'יפים. אני עולה להר נבו, לצלם את השקיעה"

אפילו ירדנה היפה, בלבלה בעינה ושאלה בפה מלא קציצה ואמרה.

"זה לא יתכן !! תגיד לי, מה אתה דפוק, או מה ?!"

"מה דפוק ? מה את לא מבינה ?, באה לי השראה" עניתי לה.

והנה, כרגע אני כאן, לצידו של האיש המופלא..

תחושת נינוחות עילאית, של שליחות רוחנית, אפפה אותי בגדול.

התרגשתי נורא..

"אפשר לקטוף קצת חרובים?" שאלתי בנימוס רב בשביל להסתיר את התרגשותי.

"מדוע זה תשאלני זאת ?! והלו עץ זה של כולנו הינו !"

ענה האיש בזעף בדיוק כפי שנהוג לענות לנודניקים. ואני קצת התרגזתי אך הרבה יותר מכך פשוט, נעלבתי.

"אבל, אתה זה שקודם בפרוש אמרת "צל חרובי" לא ככה?" אמרתי בהתמרמרות.  "אז איך ומה אתה רוצה שאני אבין מזה?!"

האיש, שהרגיש בעלבוני הצורם, התרכך והפך באחת לסב אוהב, רך ומנומס.

"אה סליחה סמי, זה מין סלנג דיבור כזה אצלנו. צורה מנומסת להזמין מישהו לשבת בצל. כן אתה צודק לא יכולת להבין.." חייך אלי בטוב לב,  "אבל הנה אומר לך על אותו רעיון"

"בבקשה טול ואכול כאוות נפשך, חרובי, חרובך.." מבין !?

הבנתי, אבל לא היה שום סיכוי שאגיע. האיש שהבחין בזאת, נעמד על רגליו הדקות, ניתר כלפי מעלה, נאחז בידו האחת בענף והגביה ומשך את גופו החתולי אל על, ובידו השנייה קטף אשכול חרובים..

נתן חופן לי וחופן לחמור, שהתברר שרק עשה את עצמו ישן, ושלושתנו לעסנו בשתיקה.

"במה את עובד?"  שאלתי

"אני שליח"

"עם החמור" שאלתי כהלצה.

אך האיש כלל לא הרגיש בהלצה שלי וענה לי ברצינות הכי גמורה.

"כן, זה מה שנתנו. אבל תשמע, סה"כ די מבסוט מימנו. אני לא הכי מתחבר לטכנולוגיה המנועית שלכם. שמן הנפט שלכם עושה לי לפריחה איומה וריחו גורם לי לסוטול כבד עד מאוד. מלבד זאת כפי שאתה רואה אין לי לאן למהר, אני מחכה ומחכה"

הבטתי בחמור. הוא היה עמוס לעייפה, שתי שקי ענק אפורים היו קשורים תלויים משני צידי גופו וכמעט הסתירו אותו כליל.

"תגיד, לא כבד לו לחמור ? מה יש בשקים הענקיים האלו?"

"אה, זה לא שוקל כלום. הכול מלא בתבנהות. אני צריך להפקידם בידי בן אדם, בדרכי למטה כשארד מכאן, אחרי הסימן. וזה יכול לקחת עוד המון זמן"

ואז זה בא לי ! בבת אחת נחתה עלי ההכרה והתבהרה לי כל התמונה... וכשכבר ידעתי בוודאות מי האיש הזה, מאין בא, לאן הוא הולך ואיזה תובנות נפלאות יש באמתחת חמורו, לא יכולתי כבר להתאפק, נעמדתי על רגלי העבות וקראתי בקול רועד מהתרגשות

"הרי זה אתה, אתה הוא השליח,

של כבודו,  מר משיח

זה שאמור לבוא עם חמור הלבן

ולשים קץ לכל הבלגן !!

מיליונים רבים של אנשים

בכל הגילאים, הצבעים והסוגים

רק לכם, יושבים ומצפים

כבר מאות רבות של שנים..

בו נזדרז, הגיע הזמן

לא צריך לחכות לשום סימן

כי ממתינים לכם כבר מזמן !!!

אחזתי ומשכתי בידו,

מתוך כוונה גדולה

לצאת איתו במרוצה

למדרון בחזרה

ולבשר את הבשורה

בכל ערי יהודה

אך הוא הגיב רק בלחיצה

כה כואבת וקשה

ובאחת נכנסתי להקשבה

ושוב, מרוב הכאבים

ברח לי כל החשק להמשיך בחרוזים

תרגיע.. סמי, תפסיק להיות ילד קטן.

אני יודע על מה אני מדבר ובטח שלא אתה הוא, הסימן.

לא אתפתה יותר ולא ארד אתך מכאן.

יודע אני כבר, דבר או שניים עליכם בני האדם.

אני לא יורד ולא בא.. אני נשאר כאן עד שיבוא הסימן.

ועכשיו, הקשב לי היטב סמי בן שושן, ושמע לעצתי, לך לביתך ואל תספר לאף אחד שפגשת אותי..

לטובתך..

דוד סיים נחרצות את דברו.

לא היה שום מקום להתווכח איתו ובטח שלא כל עוד ידי אחוזה הייתה בכף ידו.

עצוב, שבור ומר נפש הייתי..

"אולי לפחות תאפשר לי שאני אמסור, את השקים שעל גב החמור האפור ?"

"בסדר" הסכים דוד להפתעתי.

"ולמי עלי למסור את התובנות שבשקים" מיהרתי לשאול, שמה יחזור בו מהחלטתו להפקיד בידי, את שני השקים הגדושים בתובנות מופלאות.

"השקים לידי, חאג' יחיא אל חכים, בצד משאל, בכניסה לארמון הישאם שיריחו. ואין בהם שום תובנות, מעולם לא אמרתי תובנות ואתם גם לא צריכים שום תובנות חדשות. אתה רק שמעת, ככה מה שרצית"

"אז.. אז.. מה יש בהם, מה אמרת שיש בהם..." גמגמתי בחוסר הבנה.

"תבן-בהמות..  אני חייב למר חכים, מלפני כמה עשרות שנים"

צלעתי, דידיתי, לכיוון החמור, מטושטש כולי מעגמת נפשי. הרמתי את שקי "תבן הבהמות", שכל כך רציתי קודם להביאם כמתנה לבני האדם ופניתי ללכת. עצוב וקפוא כמו מת..

כנראה שהייתי כל כך אומלל עד שרחמיו נכמרו עלי. כי לפתע שמעתי את בת הקול הכי אבהית של העולם:

"סמי בן שושן, ילדי, הקשב היטב לדברי !

אל נא יפלו בך פניך

היו שניסו וגם הצליחו, לפניך

והשתכנעתי וירדתי ובאתי איתם

למטה, אל קרב בני האדם

וזה קרה כבר לא פעם ולא פעמיים

יעידו בי השמיים

"ומה, איך, מה שם קרה?" שאלתי, בקול שבור ובענות חלושה.

ודוד ענה:

"הסיפור תמיד חוזר על עצמו. בהתחלה הם מקשיבים לי בשלווה, מהנהנים בראשם בהבנה, כמו מתוך קבלה מלאה.  שלושה, או ארבעה אנשים בגלימה לבנה.

ואולם, בתוך 45 דקות ועוד בטרם יעלה בידי להראותם דבר מה, מגיעה תפנית חדה..., מאסר בכפייה !! קשירות, חקירות, דקירות במחטי עינויים, ברקים חשמליים לגוף וכמויות עצומות של סמים קשים ומשכיחים והכי נוראיות הן השיחות.. כל זאת משך תקופה כה ארוכה , עד שאינני מצליח ליזכור, מי אני ומאין אני בא !!

אך אין זאת אשמתך סמי רעי, סור לדרכך.

 וזכור למענך !!  לנצח נצור את לשונך"

הדברים שאמר לא עשו אותי פחות עצוב, אך אמרתי בהשלמה

"אני הולך מר דוד, אשמור הכול בסוד אני מבטיח. רק אמור נא לי מה שם משפחתך ?"

"בן-דוד, זה שם משפחתי" ענה.

"אה...ושמך הפרטי ?" שאלתי מפחד לשמוע את תשובה.

"עזוב אותך סמי..  די לך. לך לדרכך וזכור לנצור לשונך..."

כאן סמי בן שושן, חורז לכם בחרוזים,

סיפור שרציתי לספר כבר לפני שנים

ורציתי להוסיף  עוד פרטים חשובים

למשל, מה שם קרה, תחת עץ החרובים

כשהגעתי לחמור האפור והרמתי את השקים

אבל חייב לסיים, כי ממש בזה הרגע, כל האחים

אותי מחפשים והם כבר ממש כועסים

צריך לחזור, להיכנס למחלקה

הגיע שעת זריקה !

ואני ?!

דווקא די התאפקתי

את לשוני מאוד נצרתי

וכשחזרתי לאיש לא ספרתי

איפה הייתי ואת מי פגשתי

רק אמרתי

ששם בהר, ממש בקצה

יושב משיח ולנו מחכה...