טינג-אומ-א-ג'יג פרק 2 (thing·um·a·jig) / רונן

ובעת ההיא עצמות שרים ושועי אומה, רבנים ומאמינים, חילונים ומשחיתי עוולה עצמותיהן מרחפות. עת הוציאום מקברות הארכיב ושטחום לשמש ולירח ולכל צבא השמים כעובדי עכום הלכו אחריהם ואשר דרשום ואשר השתחוו להם רודפי ממון ובצע, רודפי כבוד ושררה, בועלי נידה ומגלי עריות. עם רב נאסף מלפניו למען לא יאספו ולא יקברו לדומן על פני האדמה היו. ונבחר המות על פני החיים. ולכל השארית הנשארים מן-המשפחה הרעה הזאת. מוגנים מפני עוולתם בביטוח חיים ובכך רק מקדשים הם את המוות והעיוולת ואת הנפסד והנרקב.

            ואמרת אליהם, כה אמר ודרש הכיסא, היפלו ולא יקומו? אם ישוב ולא ישוב? מדוע שובבה העם הזה משובה ניצחת, החזיקו בתרמית , מאנו לשוב? הקשבתי ואשמע, התבוננתי ואבחין, חשתי וארגיש: אין איש ניחם על רעתו. כסוסי מלחמה ממאנים לעצור מדהירתם. מרוצתם אחר הכמות הגוברת על האיכות. ממירים נפשם ונפש יקירהם בתעודות, מחליפים נפשם ובריאותם במספרי פרמיות נשוכות ריבית. איכה תאמרו חכמים אנחנו? אכן לשקר עשה עט שקר סופרים. עת חדלו לספור מנין נישמתם ומסרוה למניין זהובים משחיתי דעת.

            ובגלותי טרם מצאתיך נפש. ויניחוני בתוך אולם כביקעה והיא מלאה עצמות רהיטים. והעבירוני עליהם סביב סביב, והנה רבות מאוד על פני הביקעה והנה יבשות מאוד. בכל אחת ואחת תפארת מורשתה לשרת ותלמוך, לחבק ולסמוך. אומר אתה אלי: כיסא, התחיינה העצמות האלה? הנבא אל העצמות האלה ואמרת אליהם: העצמות היבשות שמעו דברי. הנה אני מביא בכם רוח וחייתם. עת שבה כעת חייה תפארתכם. ונתתי עליכם דבק נגרים וחיברתי לבכים ומתחתי עליכם קפיצים וספוגים וארגתי ויקרם מעליכם אריגי שש ובדים לתפארת. והיה באומרו כל זאת והנה רעש, ותקרבו כפיסי עץ ולביכים, רגל מול רגל, מסעד אל מושב, וראיתי הנה עליהם קפיצים וספוגים וקש מגובב ונצרים ואריגים לתפארת מתוחים ומזומנים אך רוח אין בהם.

* * *

תיק מס':  71356-23/א11

שם המבוטח: רמי גילדנסטרן

ת.ז.:            0437655-0

פרמיה חודשית: ביטוח חיים ותאונות אישיות

התמונה התגבשה לכדי ממשות. פרצופו המעוות מאימה של רמי היה הדבר היחיד שהיה ברור בה.  הרקע מסביבו כאילו נמרח במשיכות מכחול עזות כלפי מעלה. עיניו שיקפו את ההכרה האיומה כי זהו כנראה הסוף. פיו הצר והתקיף היה פעור בצעקה אילמת. עדיין ניכרו בו שיארי הצחוק והשימחה לאיד שמילאו אותו לפני שניות ספורות. שיערותיו הארוכות  מתוחות כלפי מעלה כאילו מנסות לעצור את נפילתו. כל גופו מכווץ וכל ישותו כמו מנסה להבין למה ואיך.

            הכל החל לפני שלוש שנים כשהיה בדרכו חזרה ממסע עסקי מוצלח בחו"ל. בכיסו הסכמי שיווק והפצה לשלוש ארצות נוספות באירופה והבטחה לעוד שניים בעתיד הקרוב. הוא נאלץ לקטוע את המסע המוצלח עקב פטירתו של אביו. כמה תמים ונאיבי היה אז. כשחזר לעסק בתום השיבעה כבר השתלט שותפו של אביו הרמן קלודיוס על הענינים. רמי לא חשד בכלום עד שהרצל חברו הטוב סיפר לו על הפקס שמצא בחדרו של הרמן. ממנו עולה כי מות האב לא היה כל כך תמים כמו שרמי רצה להאמין.

שלוש שנים לקח לרמי להשלים את נקמתו. הרמן נמצא עכשיו במאסר בעקבות חקירה להעלמות מס. גרטה, אישתו האלמנה של אביו, הוכרזה כפושטת רגל וסולקה מביתה. רמי נהנה מאוד מרקיחת המזימה הזו במיוחד. הוא האמין כי בגידתה של גרטה היתה החמורה יותר כמי שחייה עם אביו למעלה מחמש עשרה שנה ושיכנעה את רמי לקרוא לה אמא. הפרט האחרון, קובית הדומינו האחרונה הונחה זה עתה במקומה וחתמה סופית את גורלו של קלודיוס ושל עוזרו התחמן פולוניוס. רמי העביר בדיוק כאן, בבית הקפה שבקניון, מסמכים המפלילים את השניים בהונאה, ברצח ובקשירת קשר לרצח. הוא ירד במורד הדרגנוע שיכור מנצחונו. העולם כולו החל לחוג סביבו כמו במסיבת יום הולדת ענקית. צעקות האנשים הפכו לתרועות הידד ואיחולי הצלחה. תחושת הנפילה נדמתה בעיניו כאילו הוא מונף אל על כילד על כיסא יום ההולדת. המראות התחלפו ורמי קלט כי הוא נופל מטה. ממהר לפגישה אחרונה עם ריצפת השיש של הקניון. לא מצליח להבין כיצד יתכן סוף שכזה אחרי כל מאמציו למצוא את האמת ולהביא את האשמים למקומם הראוי. כל מאבקיו ומאמציו להיות או לא להיות. תמיד חשב שזו השאלה.

"מה נעלה יותר:

לשאת באורך רוח

חיצי גורל אכזר ומטחי מרגמותיו

או אם חמוש לצאת מול ים הייסורים

למרוד, וקץ לשים להם?

למות." (תרגום א. שלונסקי)

התמונה התחלפה.

            רמי כשניה לפני המיפגש הסופי בין גופו הרך והרופס לבין קשיחותה הבלתי מתפשרת של ריצפת הקניון. שניה לפני הרמת המסך הסופית בה הוא מבין איך הפוליסה לתאונות אישיות שעשה לפני נסיעתו, תהרוס את כל תוכניתו. עשירית השניה לפני שהאנרגיה הקינטית של נפילתו הפכה לאנרגיית ההתפשטות של גופו, קלט כי כל התגמולים כולל ביטוח החיים המוגדל ישולמו במלואם לגרטה.

            התמונה האחרונה בתיק. כתם אנושי מדמם שנפרש לכל עבר. המנוח רמי גילדנסטרן הפך למתז של אומנות מודרנית על ריצפת שיש שחורה. אברון שלף את התמונה המדממת מתוך התיק, תולה אותה על קיר העדויות. מצרף אותה למאות שכבר תלויות שם. קילוחים של נוזל בצבע שחור אדום נטפו מתוך התמונה. מציירים שבילים פתלתלים על גבי הקיר. מצטרפים למאות קילוחים ישנים יותר. הקיר התרבב ללא הכר בפלגים ונזילות לכדי ערב רב של מבוכים ששורטטו באמצעות מקרים קודמים. הופכים את הקיר למפה מורכבת ומשוכללת. מפה שבין פיתוליה, גאיותיה והרריה ממופה באופן שיטתי איוולת הסבל האנושי.

            חותמת מדממת הונחתה באיבחה. משספת את הקרטון החום וחורכת בו כוויה כמו היה זה עור חי. הדיה עירפלו את השמיעה בצלילו הסופי והמוחלט של המוות. התיק החום הועבר כלאחר כבוד לראש ערימת התיקים המאושרים לתשלום.

* * *

            כבתוך טיפה עינברית, שקופה למחצה, התלכדו רהיט ושאריות אדם לכדי סימביוזה מנצחת. בתיאום על אנושי נפתחו התיקים, נבחנו, שוחזרו ונשפטו. שארים מדממים של קיום אנושי נואל הפכו בהבלח ציפורן ודיו כהה לרשימה מספרית הניתנת לסיכום. ערכים, מוסר, אמונות, דעות, שאיפות ואידאולוגיות כומתו, נשקלו והפכו בבת אחת לישות מתמטית חסרת ערך. למעט ערכה הכספי. מתוך חורבות תיקי הקרטון החומים התגבשו לכדי ממשות זמנית חיים שלמים. אברון, בהדרכת הכיסא, חיבר את עט הציפורן לוירידיו. בעוד האחד משקלל ומכריע לכאן ולכאן היה השני מתעד בדם את סיפור חייו של המבוטח. האותיות קלחו על הנייר הלבן. זורמות בקצב איטי מדמם. מפיחות חיים בגושי הבשר הנוטפים שהוקמו לתחיה מתוך הצילומים המתויקים. בית המטבחיים רווי התצלומים הפך בעבודה סיזיפית מיגעת לסיפריה אנושית. למצבה האומרת לחתום גולל על השלב הסופי בקיום. השלב הנעלה ביותר בתהליך האבולוציוני. הומו ספיאנס הנך מתבקש לפנות את מקומך מעל הבמה ל'אדם המבוטח'. ההמצאה הסופית והאחרונה בהחלט בהתפתחות האנושית. כעת ניתן היה למדוד, להעריך ולשקלל כל היבט בחיים האנושיים. לידה, תאונה, מחלה ומוות – תויקו במגרות שונות וקיבלו תקפות מספרית. יצור הכלאיים נקרא ונקרע משאול תחתיות לעבודת הלבלרות האחרונה. עבודה שמסכמת את כל הבטי הקיום של מה שיקרא בעתיד (אם תיוותר ישות תבונית) הסיכום הסופי והמוחלט ביותר של המין האנושי. אברון היה עסוק בתיעוד אחרון של הסיפורים המלווים את המספרים. אברון היה לסופר, הביוגרף האחרון. אם תרצו לסופר סתם, ואילו הכיסא לסתם סופר.

* * *

ארבעה בני אנוש הצטופפו מאחורי שער העינבר. חוששים. מיוסרים באיבחות שוט הצחנה המצליף בהם ללא רחם. מעונים על ידי אימה לא מוסברת. כל אחד מהם מתבצר בשיריון תפקידו. ניתלה כניצול על עבר פי תהום בזרד הגיונו המושחז. מנסה לפלח בחשיבתו הראציונאלית את רגשותיו הבלתי ניתנים להסבר. אילו היו מגיעים לשער התופת כל אחד מהם בגפו היו פונים וחוזרים כלעומת שבאו. יצר הקיום והשרידה האינדבידואלי של כל אחד מהם היה מונע מהם את מעשה השטות שאליו נקלעו. האדם הוא יצור שורד. ההמון הוא מתאבד חסר מוח. בעודם נמנעים מלהפגין את חרדתם נמצאו הארבעה מעודדים זה זה לפתוח את מערת הבאושים שלפניהם. שערותיהם הסומרות וקיבתם המתהפכת אינם מספיקים על מנת להכניע מחשבות טורדניות כמו מה יחשבו עלי ואיך אני נראה בעיני האחרים. האגו המתרפס והנשלט על ידי האיד של ההמון מובל כצאן לטבח. ביד חיוורת שלח השוטר את ידו אל הידית. מחוזק ומגובה על ידי שלושת חבריו שאך בקושי  מצליחים למנוע מעצמם לנוס הרחק מהמסדרון ומהפתח המצחין שבקצהו.

מלווה ביסורים נפערה דלת הענבר. רוטטת כמחשבת לנשוך את היד האוחזת בה. מנורת השולחן המרחפת הסתערה לכיוונם בפרץ ניזעם של הטחות כנפיי מתכת זו בזו. שורפת בסכין אורה ערימות בשר מדממות ומרקיבות. הארבעה נרתעו פנימה ודלת העינבר חתמה את גורלם מאחור. כעל מזבח עץ רחב, רבצה או נשענה דמות אנוש. הדמות היתה ערומה. עור קלף מגויד ומחורץ נצמד אל עצמותיה כחושש לעזוב. מבין כתפיה צמחו לצדדים כמעין שני מחושי עץ גדולים אשר נעו עם תנועות גווה. ניתן היה להבחין בהם בחיות עצמאית כי מדי בהם התכופפו או התקמרו מעט כמו אצבעות מטופרות. ממרכז ראשה של הדמות התגבה עמוד עץ שחור ועבה שעבר דרך כל גופה והתחבר אל הכיסא עליו ישבה. עמוד קלון שחור שהיטמר כגרדום המשגיח על העבודה הנעשית למרגלותיו. הדמות לא זקפה את ראשה ולא כיבדה את הנוכחים בארובות עיניה החלולות. מעבירה במהירות את עט הציפורן על דפים שהוחלפו במהירות בידה השניה. מתוך עט הציפורן המוזהבת זחלו ונחלצו לאוויר העולם מילים ואותיות. כנחיל של נמלים ותולעים פרצו המילים מתוך העט והשתלטו על כל לובן הנייר. מדי פעם שולפת תיק חדש מתוך תיקי הקרטון המדממים שבערימה, פותחת אותו בתשומת לב, וגורמת לתמונות האחרונות שבו לקרום עור וגידים. עצמות שבורות ושרירים משוסעים הפכו בשירבוט ציפורן לנמלי דם של מילים.

"אין זמן. הרבה עבודה." אמר בקול מרעיד מיושן האדם שנקרא פעם אברון. "הרבה סיפורים וכל כך מעט זמן". מנורת השולחן רפרפה מעל לראשם, מבדרת ברוח מעופשת את שיערותיהם. שער העינבר נפער מאחוריהם. מאפשר להם בשבריר שניה את החזרה לעולם האדישות שבחוץ. העולם שבין המיספר לסיפור. מועדים וכושלים עשו את דרכם חזרה מתוך המעמקים. מלפפים מחדש את תכריכי נשמתם. לובשים חזרה את דמותם המשותקת. בורחים אל תוך אי הקיום הבטוח. נמלטים בשארית נפשם לתוך אי המודעות. מאמצים את השיכחה והאדישות אל ליבם. משננים ללא הרף את המנטרה הסוכרת את מודעותם המיוסרת. מה שבטוח ביטוח ומה שביטוח הסנה שאינו עוכל.

"אם חטאנו חטא לטעם,/

אל בזעמכם הפעם;/

רק דמו כי נמתם-נים/

עת ניגלו פה חזיונים...שאו שלום, ושאו כפיים:/

פוק יחזיר לכם – אפיים."

© כל הזכויות שמורות לרונן