נעמי הורידה את המשקפיים מחמת השמש המסנוורת מקודקודה אל עיניה. ליטפה את שערה השחור השזור כסף, ונזכרה איך בעלה ז"ל אהב ללטף את קווצות השער הכסופות.
"לא אל תצבעי." אמר לה. ביקש. "השער משווה לך חוכמה ובגרות." המשיך וליטף.
"אתה פשוט אוהב אותי זקנה." החזירה לו והעבירה את ידה על ביטנו העגולה. "אני מעדיפה לצבוע ומעדיפה גם שתרזה מעט." הוא לא היה שמן, אך כמה קילוגרמים עודפים הפריעו לה. תמיד העדיפה אותו חסון ושרירי, כמו בצעירותו כאשר רדף אחריה עם אופניו. אחר כך המשיך והרכיב אותה על הארלי דוידסון שלו. אז הייתה מחבקת אותו, ישובה מאחריו וידיה אוחזות תחת מעיל העור את שרירי בטנו המרובעים. מרגישות וממששות. איך שהוא התגאה בהם, בשרירים. איך שהוא התאמן יום יום. כפיפות בטן ושכיבות שמיכה. עליות על מתח וריצה.
"אני אוהב את האוכל שאת מכינה לי." התגונן, מחזיר לה ניגוב על ישבנה המוצק כשהתאפשר לו. "קשה לי להתאפק ולא לאכול ממנו."
כשנולדו הבנים, החליף את האופנוע במכונית משפחתית ואת ההתעמלות בהתעסקות בעסק. השרירים הפכו לבטן קטנה. לא היא לא התביישה בו. הוא לא היה שמן, והמון בחורות יפות וחטובות סובבו את ראשן אחריו כשהלכו ברחוב שלובי ידיים. כן תמיד הלכו שלובי ידיים או שידו הייתה סובבת את כתפה. לא באדנות, אלא בדאגה ואהבה. איך שהיא אהבה את ידיו עליה. ידיו שנשארו חזקות וחמות אליה. אהבת חייה. בעיניו היא ראתה שאין אף אחת אחרת מלבדה. גם לה לא הייתה אהבה זרה. היא לא ראתה גברים אחרים. אבל למרות זאת, העדיפה לצבוע את שערה מידי פעם לשחור. גם כיום כשהיא אלמנה כבר תקופת מה, היא לא רואה גברים אחרים. היא אישה של גבר אחד. כך אהבה לומר לכלתה, רות. רות ניסתה לרמוז לה כי גברים מביטים בה. גברים מעוניינים בה. נעמי חייכה אליה וסובבה את גבה, חוזרת לעיסוקיה ללא תגובה נוספת. כאשר ניסתה רות לשדך לה מן המובחר שבמובחרים, סירבה בתקיפות.
"יש לי בנים, איך אני יכולה להסתכל להם בעיניים כשיש לי גבר אחר על פני אביהם." כך היא דחתה כל ניסיון. בתוספת, כמו שבעלה אהב אותה, בשערות מכסיפות, היא כבר לא צבעה. השאירה את הכסוף כירח בשערה. "כי גם את הלילה מאירה הלבנה." כך אהב לומר לה כשניסה לשכנע אותה. עכשיו היא שוכנעה.
כעת לאחר שרות מלווה אותה כבר שנתיים באלמנותה. עכשיו היא צריכה לאזור כוח כפול. אך מאיפה? מאיפה ניתן לקחת כוח? שנתיים לאחר מות בעלה, אהובה, גם בנה מת. נהרג מפגיעת מכונית כאשר רכב על אופני הספורט שלו מוקדם בבוקר. גם הוא כמו אביו שמר על כושר ועל שרירי הגוף. שניהם גברים לתפארת – עכשיו הם מלאכים מפוארים, חשבה- היו בחייהם.
נעמי הצלה ביד אחת על עיניה. המשקפיים לא הספיקו. בידה השנייה אחזה בידה של רות כלתה. הרגישה איך ציפורניה של רות חורצות בבשר כף ידה. נעמי חשה אליה אהבה רבה. נעמי הכירה את רות מאז שבנה היה בתיכון. היה מביא את הבחורה הרזונת, החיננית שצמה ארוכה נופלת לצד אחד על כתף חטובה. מכנסיה תמיד קרועים במקום כלשהו. חיוך מרוח לה על פרצופה המנומש, החוצפני מעט. היו נכנסים לחדרו ולומדים לקראת בגרות כזו או אחרת. התבגרו ביחד. הוא המשיך והביא אותה אליהם גם כאשר התגייס והיה חוזר לחופשות. רות הייתה מבקרת אותם גם כאשר בנה לא חזר לחופשה. היא שרתה לא רחוק מהבית. ערבים שלמים בילו היא ורות ביחד. כאילו רות היא החברה שלה ולא של בנה. הלכו אפילו לשתות קפה או לראות סרטים. ביחד. כאילו הבת שמעולם לא הייתה לה. עם כלתה השנייה לא נוצרו יחסים כאלה. למרות שהיא חיבבה אותה מאוד. קשר אמיץ עד כדי אהבה ודאגה. כשלמדו באוניברסיטה, עודדה רות את בנה להפוך את הקשר לדוק יותר. הוא לא היה זקוק לדחיפה שכזו. היה קשור לסינרה של רות. רות לא הרימה את האף, לא רדתה בו, לא ניצלה אותו. עיניה היו עוקבות אחריו לכל פינה בבית, כמו כלב נאמן. אך שלא כמו כלב, הייתה מבקרת אותו כשהיה צריך. ראתה אותו כמו שהוא. עם היתרונות והחסרונות שבו. קיבלה אותו כמו שהוא. כמה שיחות היו להן סביב כוס קפה או בירה קרה בבית קפה. אפילו כשכבר התחתנו, המשיכה רות לבלות עם נעמי שעות רבות- לא שלרות לא הייתה אמא אוהבת, אך עם נעמי היא הרגישה אחרת. כמה אהבה נטפה ממנה בשיחות ביניהן כלפיו, עליו. על בנה של נעמי, בעלה של רות.
כאשר יצא למילואים, או לשליחות. רות הייתה עוברת להתגורר אצלם. מבלה בביתה של נעמי כמה שרק אפשר. בעלה שאל, אמר לא פעם: "למה שלא יגורו אצלנו.?"
גם כאשר כעסה עליו, כאשר דחה עבודה מכניסה, גם אז כעסה והגנה עליו. כמו, כמו נעמי אימו.
כעת, כעת שתיהן אלמנות. יושבות ליד המצבות. אבא ליד בן. אבן ליד אבן. זה מה שנשאר. אבנים סתמיות, לא נשמות חיות. דם חלחל בין אצבעותיה, ולא ידעה אם הדם שלה, או של רות. הרגישה את הכאב במקום בו חדרו ציפורניה של רות לידה. אך הרגישה גם את הכאב במקום בו חדרו ציפורניה שלה אל ידה של רות. ולא יכלה להתאפק.
השמש השתברה דרך המשקפיים על דמעותיה שטפטפו תחת העדשות על קמטי צערה. לא רצתה למחותם. לא את הדמעות ולא את הצער. רצתה להרגיש את הקמטים, את השנים והצער עד לעומק נשמתה ורגשותיה. אסור לאמא לקבור ילדים. אסור לאהוב לקבור אהובים. אסור, אז מה? הם קוברים.
משכה אליה את רות כאשר הטקס תם. חיבקה אותה ונתנה דרור לכאבה. יפחות הבכי של שתיהן התערבבו כמו גם הדמעות. מליחות דמעות האחת זלגו אל שפתי רעות. כל לא שמה לב אל המלווים שבאו לנחמה. את ידיה השאירה על רות. נשארה מחובקת בה. שואבת ונותנת כוח.
בלילה לאחר שכולם הלכו, ישבו רות ונעמי בבית. עברו ביחד על תמונות ישנות יותר או פחות. הרוו אותן בגשם מענני עיניים.
בלילה מאוחר, פקח בועז את עיניו משינה עמוקה והרגיש כאילו מישהו מחפש אותו. כאילו מישהי מצפה רק לו. הדליק את המנורה ורשם על פנקס שהיה על השידה לצורך זה: "לחפש אחת ששמה רות ולהציע לה נישואין." בועז התכסה בשמיכה וחזר לישון חולם על דמותה של רות.
© כל הזכויות שמורות לעמיר מזור.
