ערבות נגד אלצהיימר

         היום חל יום האישה הבינלאומי.

         יום חג לאישה, אפשר כפיצוי על יום-האם שנגוז לו,

         והפך לנחלת המשפחה כולה.

העיתון "ידיעות אחרונות", מקדיש היום שני עמודים לניצחון הפמיניזם. כשהכתבה שם, מונה חמש נשיאות המנהיגות את העולם היום: אנג'לה מרקל-נשיאת גרמניה מאז נובמבר 2005. טריה הלונן-נשיאת פינלנד מאז מארס 2000. פורשה סימפסון מילר – שתתמנה לראש ממשלת ג'מייקה בעוד שלושה שבועות. מישל בשלט-נשיאת צ'ילה מאז ינואר 2006. אלן ג'ונסון סירלף-נשיאת ליבריה מאז ינואר 2006.

ואכן, זהו ניצחון הפמיניזם-ריבוי כזה של מנהיגות, לא היה יכול להתקיים לפני מאה שנה. אך נראה כי זהו רק ניצחון חלקי בלבד. שכן, עדיין אצל ה"אישה הקטנה"-כמוני כמוך, המלחמה על השיוויון המלא נמשכת ולא נראה כי באה לקיצה.

עדיין משכורת האישה, נופלת מזו של הגבר-בהתייחס לאותו תפקיד עצמו.

איכשהו, אישה לא נחשבת למפרנסת העיקרית במשפחה.

ומשום מה, בחיינו אנו ה"בית" עדיין נחשב לנחלת האישה (ולא במובן הכלכלי דווקא. שם, במקרי גירושין חלילה, חובת ההוכחה על החזקה על הבית, נותר בצד הנשי דווקא).

אם כך, עדיין ארוכה הדרך, אם כי כאמור, המגמה חיובית בהחלט.

אלא שאני כאדם, המתבונן בחצי הכוס המלאה בדרך-כלל, יכולה לראות בנטל ה"בית" הזה, ערבות כנגד מחלת האלצהיימר ומחלות זקנה נוספות.

הדרישה הזו ממני, להיות "סופר-וומנית", ולמלא את סדר יומי באינספור מטלות; היא בעיני ערבות כנגד כל המכות האלה.

לעתים, אני נדהמת מגודל הדרישות אצלי בבית: לא משנה כמה שפופרות טלפון תוצמדנה אל אוזניי, בני-הבית ידברו איתי, כאילו אני קשובה לחלוטין לכל אחד ואחד. עונה לזו שבטלפון הקווי: "כן, אני אטפל בעניין".

לזה שבטלפון הנייד: "בהחלט אדאג לעניינך".

לבן הגדול שלי: "האוכל כבר על השולחן".

לקטן שביניהם: "מיד נשחק טאקי".

ובין ה"כן, לא, מחר, עוד רגע", אני גם מטגנת שניצל גם ממשיכה בעיסוקי כסופרת, מעבירת סדנאות לכתיבה יוצרת ומה לא.

וכך בערך נראה סדר היום שלי: לקום בבוקר לפני כולם, להכין את הכריכים, לארגן את הבית, לקחת את הקטן לגן, לכתוב, לחזור לקחת אותו מהגן, לערוך קניות, לנהל את כל ענייני העבודה שלי, לכתוב שוב, לשכתב, לנהל שיחות עסקיות, לא לשכוח את כל החברות, לתאם את המפגשים החברתיים, לדבר עם סוכנת הנסיעות בנוגע לנסיעה לאילת, לקבוע תור לרופא שיניים, לא לשכוח את כל החוגים של כולם, לתאם תיאומים עבור כולם, לא לשכוח לחייך, אף פעם לא לבכות, להיות מזכירה אישית, לרשום על הלוח, לבשל, לנקות, לא להתלונן, להסיע את הילד לחבר, לקנות מתנות לכל מי שיש לו יום הולדת...

התעייפתם?

אני לא.

אז ביום האישה הבינלאומי הזה, אני רוצה להודות לבני המשפחה שלי, שדואגים להותיר אותי בכושר, ולהפעיל את המוח שלי בשמונה ערוצים בו זמנית.

יום האישה הבינלאומי 2006, בהערכה לכל נשות העולם, חשובות וחשובות יותר. שהרי כולנו מדברות באותה שפה.