חברים שכאלה
בהתחלה נשמעה אנחה.
אחר כך משהו נפל ונשבר. התנפץ לרסיסים. ומישהו בכה בשקט.
מטאטא עבר בסביבה והתחיל לאסוף את השברים בתנועות גריפה איטיות.
אפשר היה לשמוע את השברים מתגלגלים, מתערבלים, נוקשים זה בזה בצלילים צורמים. כל רסיס שבור חרק והדהד באוזניים.
"הכל אבוד," נאנח הייאוש.
"כל-כך עצוב..." לחשה העצבות.
"אני לא מבין מה קרה....?" הבלבול גירד בראשו.
"זה לא הוגן!" קבלה הכעס וקמצה את אגרופיה.
"זאת אשמתו!" האשימה האשמה.
"לא נכון, זאת הייתה אשמתה!" החזירה לה אשמה אחרת.
"ניסיתי הכל, באמת! אני נשבע!" התסכול עמד חסר אונים וכולם הנהנו אליו להסכמה.
"אין שום דבר שנוכל לעשות?" שאלה התקווה בזהירות.
"אני חושש שלא," ענה החשש.
"אבל בטוח יש עוד משהו שלא חשבנו עליו," התקווה ניסתה שוב ושביב של תקווה נשמע בקולה.
"עזבי, חבל על המאמצים שלך," הדיכאון פטר אותה בקול נכאים.
"הכי טוב לשכוח!" ההכחשה התפרצה בביטחון.
"אבל עדיף לסלוח," הסליחה הגיחה מאחוריה ברכות וליטפה את הפנים השבורות.
"אולי תניחו לה לנפשה?!" הזעם התעורר.
"הוא צודק. הניחו לה. אינכם רואים כמה היא מסכנה?" הרחמים הביטו בה בהזדהות.
"בחייכם! מה אתם עושים מזה עניין? כמה פלסטרים והיא כמו חדשה!" הזלזול זרק הערה מעליבה.
"איך אתה מדבר אליה?!" העלבון נעלב במקומה.
"אולי תפסיקו כבר?!?!? אני לא יכול ככה יותר!" זעק הכאב ודימם מיוסר.
"שמישהו יקרא לרופא!" הדאגה רכנה מודאגת וגששה לחפש דופק.
"תנו לי לטפל בה," החמלה פרשה את כנפיה מעל ואספה את האהבה השבורה לחיקה, לוחשת לה מילים רכות ומרגיעות.
הרופא נכנס וביקש לפנות לו מקום ומיד החל בבדיקה. מדד את הלחץ ומישש את הדופק. שם על אוזניו זוג מַסְכֵּתָיים (סטטוסקופ) ואחרי דקה ארוכה הסיר אותם בנשיפה.
"נו, דוקטור? מה מצבה?" החרדה כרסמה את ציפורניה.
"יש לך חדשות טובות?" הציפייה הייתה דרוכה כולה.
"נו!!! אני כבר לא מסוגל לחכות! זה מוציא אותי מדעתי!" המתח כמעט השתגע.
"המצב לא טוב, חברים," פתח הרופא את דבריו ועל פניו הבעה רצינית. "יש לנו כאן מקרה חמור ביותר של לב שבור," הוא גילה להם את ממצאיו.
"אוי, לא!" החרדה נחרדה בבהלה.
"זה לא הוגן," העצבות התעצבה עוד יותר.
"אני כבר אמרתי את זה קודם!" הכעס התכעסה על חברתה, אבל כולם ידעו שלא לכך היא התכוונה.
"אמרתי לכם!" הייאוש הצדיק את עצמו.
"ממש חוכמה גדולה, כאילו שלא ידענו," הדיכאון הפך עוקצני ומריר.
"זה לא נורא, 'היום כבר לא מתים מאהבה'," התקווה ניסתה את מזלה עם קצת הומור.
"אני לא יודע," הניד הספק בראשו, "זה לא נראה טוב," הוא הטיל את ספקותיו על המצב.
"תראו, חברים," הרופא התערב ביניהם, "המצב באמת גרוע. מזמן לא ראיתי את האהבה סובלת כל-כך. נראה שהפעם היא איבדה את אחד הסיפורים הטובים שלה," הוא הסיק את מסקנותיו וכולם נראו מסכימים.
"כן, היא סיפרה לי על זה," החיבה שיתפה בחיוך. "היא הייתה נלהבת במיוחד, אמרה שזאת אהבה של אחת למאה! היא הייתה בטוחה שהפעם יתנו לה לנצח," היא הביטה בחברתה השבורה בחיבה.
"הייתי ממש מאושר בשבילה," האושר חיזק את דבריה.
"הם היו זוג מקסים!" הביישנות הסמיקה במבוכה.
"זיווג משמיים!" הסיפוק נראה מרוצה.
"זאת באמת הייתה אהבה גדולה, כמה חבל שהיא נגמרה," האכזבה לא יכלה עוד להסתיר את אכזבתה.
"אז מה עושים, דוקטור?" התקווה והציפייה שילבו ידיים והביטו בו, מקוות ומצפות לתשובה חיובית.
"אין הרבה מה לעשות," התוודה הרופא. "אין דבק ללב שבור ואין תרופה שיכולה לרפא מחדש אהבה פצועה. אני רק יכול להמליץ לתת לה זמן. זמן ואמונה. ואת זה, רק אתם יכולים לתת לה, חברים," הוא ארז את הציוד הרפואי אל תיק העזרה הראשונה שלו. "ברוב המקרים זה עובד. נצטרך לעקוב אחריה ולראות. כרגע היא נראית לי די גמורה." הרופא נשמע קצת לא משוכנע.
"הייתי גם ממליץ להרחיק ממנה לעת עתה את כל רואי השחורות למניהם," הוא רמז במנוד ראש קטן לכיוונם של כמה מהנוכחים.
"זאת ממש חוצפה!" הזעם התנפל בתרעומת לעברו.
"אנחנו רק רוצים להגן עליה מפני כאב נוסף או פגיעה חוזרת," הדיכאון והייאוש עשו חזית אחידה עם האכזבה והעצב, "אנחנו לא רוצים שהיא תסבול," הם ניסו לצרף אליהם גם את האשמה והכעס, הבלבול והתסכול ובעיקר את ההכחשה.
"זה ממש אצילי מצידכם לנסות, אבל זה לא יעזור," הזלזול לעג להם.
"זה ממילא יכאב..." הכאב חרק את האמת הכואבת.
"איפה נמצא עכשיו אמונה?" הספק היה מלא ספקות.
"בדרך כלל, איפה שיש זמן אפשר גם למצוא אמונה." אמר הרופא והלך לדרכו.
"בואו, ננסה לחבר אותה איכשהו," היוזמה נכנסה לפעולה.
"מאיפה מתחילים?" הבלבול נשאר אובד עצות.
"מתחילים כמו בפאזל; קודם ממיינים את החלקים לפי צורות וגדלים," היוזמה הסבירה בנחישות.
"רק שבמקרה שלנו מדובר בשברים ורסיסים," הדיכאון לא שש לשתף פעולה.
"קדימה. אם כולם יעשו קצת מאמץ, נוכל לעזר לאהבה לעמוד על הרגליים!" התקווה מצאה את עצמה מחדש, אחרי שחשבה שאבדה לה.
כולם השתדלו.
אפילו הייאוש תרם את חלקו, אבל התייאש אחרי כמה רגעים, כשלא הצליח לחבר שני חלקים מתאימים.
התסכול התרגז בכל פעם שנדקר מרסיס מחודד והאשמה הצטרפה לבסוף למאמץ, כשהתחילה להרגיש אשמה על שישבה בצד.
ההכחשה רק העבירה שברים בין אחד לשני ולא הסתכלה במה היא נוגעת.
האושר שמח לראות את כולם עובדים ביחד, הציפייה והתקווה עודדו את החברים להמשיך במלאכה והחמלה בירכה והודתה להם.
כשסיימו להניח את כל השברים במקומם, נעמדו החברים מסביב לאהבה הסדוקה והביטו בה בדממה.
זאת הייתה תמונה מאוד לא יפה. האהבה הייתה מרוסקת, בוכייה ומדממת. בין הסדקים זלגו הדמעות והדם טפטף על הרצפה והתיז על הרסיסים.
"אי אפשר להשאיר אותה ככה. מה היא תעשה כאן בלעדינו?" הרחמים נכמרו והתכווצו.
"למישהו יש רעיון?" התקווה שאלה בתקווה לקבל תשובה. אבל כולם רק עמדו ושתקו. כולם הבינו שללא האהבה, הם בעצמם אבודים. האהבה הייתה הבית שלהם והעוגן, המקום היחיד בעולם שהכיל אותם ונתן להם לחיות בהרמוניה זה לצד זה.
הם נראו חבורה אומללה למדי. אפילו האושר והתקווה לא נראו כל-כך בטוחים.
ואז נשמעה עוד אנחה והאהבה נרעדה על אלף שבריה.
היא לא ידעה אם לחוש מעודדת מהתמיכה הגדולה של חבריה, או אם עליה לוותר פעם אחת ולתמיד ולתת לפחד להביסה. היא הביטה בהם מבעד לרסיסים, הדמעות והדם ועצמה את עיניה....
