יום רביעי הגיע. אוי, כמה חיכיתי ליום הזה. יום רביעי זה היום שלי אצל רוחה. רוחה היא בין הספריות המובילות בארץ, וכל מי שבאה אליה, מגיעה משמועות שעוברות מפה לאוזן. עד כדי כך היא טובה שהיא מסרבת לפרסם את עצמה ומחכה שהלקוחות שלה ירוצו לספר לחברות שלהן עד כמה היא טובה, ובגלל שהיא כל כך טובה, הן תמיד רצות.
הסתכלתי בשעון: השעה 13:40, מה שאומר שהשעה של רבקוש נגמרה ושאני הבאה בתור, אחרי הפסקת הקפה של רוחה, שמסתיימת ב-14:00 בדיוק כשמגיע תורי. הלכתי עם יויו שלי לסידורים לפני שנכנסנו לרוחה. היה כל כך חם בחוץ והרגשתי שאני נוטפת. החלטתי להגיע קצת מוקדם לרוחה, בשביל המזגן.
בשעה 13:45 נכנסנו, יויו ואני, דרך הדלת הורודה של רוחה, שבדיוק ישבה על הספה ושתתה את הקפה שלה.
"אוה! קלרה? מה קרה שבאת מוקדם היום? בדרך כלל את מאחרת!", אמרה רוחה וקמה מן הספה.
"אוי, בוביל'ה! מה שלומך בוביל'ה?", שאלתי את רוחה ומיהרתי לתת לה את הנשיקה המפורסמת שלי על הלחי, זו שחילקתי לכל החברות שלי, שלפעמים השאירה עדות ורודה לוהטת על הלחי שלהן. "בבקשה לשתות קצת ווטר, רוחה, אני ממש חם לי בחוץ", ביקשתי מרוחה, ושוב נדהמתי לגלות את הפער בין הצורה שחשבתי בעברית לבין הצורה בה דיברתי בעברית. בראש, ידעתי להגיד הכל נכון, כמו שצריך, אבל ברגע שהוצאתי את זה החוצה, נשמעתי שוב כמו עולה חדשה.
"בואי, שבי בינתיים, אני כבר אתך", אמרה רוחה ונעלמה באיזור של הכיורים.
יויו ואני התיישבנו על ספת הקטיפה הורודה עם הכריות הלבנות ורפרפנו בכל המגזינים האחרונים שיצאו, גם אלו מהארץ וגם אלו הבינלאומיים. רוחה, כהרגלה, ידעה שאני אוהבת מתוקים והשאירה לי עוגיות שוקולד צ'יפס על השולחן, בזמן שאני מחכה.
"בוביל'ה! תודה על הסוויטס!", צעקתי בפה חצי מלא, "את תמיד יודעת מה אני אהבתי. אוהבת. מה אני אוהבת", תיקנתי את עצמי.
"אין על מה קלרה. בואי. אני אשטוף לך את השיער".
הלכתי לאיזור הכיורים, "המקום בו מתחילה כל תספורת טובה", כמו שרוחה אמרה בפעם הראשונה שהסתפרתי אצלה.
"נו קלרה? מה שלומך השבוע?", שאלה רוחה ושטפה במים קרים את השיער שלי.
"אוי בוביל'ה, שלומי מצוין, כמו תמיד", אמרתי.
"ומה תרצי היום?", שאלה רוחה, "הרגילה או משהו חדש?"
"היום אני רוצה משהו חדש בוביל'ה", אמרתי, "אולי גם לצבוע. אולי לבלונד. אנדי אומר שבלונד מרזה".
"טוב אם אנדי אומר אז הוא בטח יודע", אמרה רוחה וצחקה.
רוחה סיימה לחפוף לי את השיער, שעדיין היה בגווני אדום-כתום מהפעם הקודמת והושיבה אותי על הכיסא המסתובב. בזמן שרוחה התחילה לסרק את השיער שלי, הברחתי כמה מבטים על הפנים שלי. המראה של רוחה היתה מראה טובה, שמעלימה את כל החצ'קונים והקמטים. פתאום, כבר לא היו לי את אותן שקיות כבדות מתחת לעיניים, והקמטים שהיו לי מסביב לפה נעלמו. אפילו העיניים שלי נראו כחולות יותר מכפי שהן באמת. המראה של רוחה, המראה הטובה, גרמה לי לחשוב שאני כמעט יפה.
"קלרה, תזיזי את הראש קצת שמאלה, הנה, ככה זה טוב", אמרה רוחה וגרמה לי להפסיק להביט בעצמי.
"אוי בוביל'ה! אל תשאל מה קורה לי היום!"
"תאמיני לי קלרה, את משהו את!", אמרה רוחה ואספה לי קבוצת שיער בתוך קליפס, "כל יום קורים רק לך ניסים ונפלאות!"
"לא, אבל אני לא ממציא את זה!", ניסיתי להגיד לה. כרגיל, רוחה, כמו כולם, כולל אנדי, חשבו שאני מגזימה. הם חושבים שאני לוקחת דברים של יומיום והופכת אותם למצחיקים ומוזרים, אבל אני לא. באמת שאני לא יודעת איך תמיד אני נקלעת לסיטואציות משונות.
"אוקיי, קלרה", אמרה רוחה, בטון קצת מלגלג. היא חשבה, כפי שתמיד חשבה באותם ימי רביעי בהם הסתפרתי אצלה, שאני לא שמה לב שלפעמים היא צוחקת עליי קצת. "מה קרה לך היום?”, התעניינה רוחה.
"יויו ואני היינו בארנדס. תמיד אנחנו בארנדס לפני שבאים אליך רוחה. אניהוו, הגענו לאיזה בניין ונכנסנו למעלית. בקומה 7 יש סניף הבנק שלנו. בגלל שהמנג'ר, אברהם, מכיר אותי כבר הרבה שנים, הוא מרשה ליויו להיכנס רק אם הוא בידיים שלי."
"תורידי את הראש ותטי אותו ימינה", ביקשה רוחה, שהפריעה לי בסיפור.
"טו מייק א לונג סטורי שורט", המשכתי ונזכרתי איך אנדי תמיד יורד עלי שאני היחידה שיכולה להפוך א שורט סטורי אינטו א לונג וון. "אנחנו נכנסים למעלית, בדרך לאברהם, אייב, כמו שאני קורא לו, ולידינו עומדים שני אנשים, בחור ובחורה. הם מדברים בשקט, בין עצמם לבין עצמם, וכשהם רואים את יויו ואותי הם מפסיקים לדבר. המעלית עוצרת בקומה 4, ואז נכנס גבר גבוהה, עם טי שירט צהובה וג'ינס ופוני טייל בצבע בלונד. איך שהמעלית סגורה, אה נסגרת, הוא לוחץ על כפתור במעלית, אני חושבת כפתור החירום, והמעלית נעצרת, תקועה. אז, הוא שולף מכיס הג'ינס סכין ומצמיד לצוואר של בחורה. הבחור מנסה לעצור אותו, אבל גבר בלונד מאיים גם עליו בסכין. בזמן שהגבר מצמיד סכין לצוואר בחורה, הוא צועק עליה שתיתן לו את הארנק שלה וגם הבחור."
"ואף אחד מחוץ למעלית לא ידע שמשהו קרה?", שאלה רוחה וקטעה אותי בחלק הדרמטי, "הרי המעלית בטח צפצפה כמו במצב חירום".
"לא. היינו תקועים במעלית ואף אחד בחוץ לא יכול להיכנס. אז גבר בלונד, אחרי שגורם לבחורה לבכות ונותן לבחור אגרוף אחרי שהוא מנסה לקחת ממנו סכין, מסתכל על יויו ועליי."
"תביאי ת'כסף ש'לך", הוא צועק ודוחף יד להנד בג שלי. אבל בתוך ההנד בג יש את יויו, שמתחבא, והוא נושך את היד של הגבר. הגבר צועק ומנסה להוציא יד שלו מהתיק וזורק הסכין על הרצפה כדי למשוך את היד מיויו בעזרת היד השניה.
הבחור נותן לו אגרוף והוא נופל על הרצפה. אנחנו לוקחים את הארנקים שלנו ממנו ואני מרימה הסכין.
"תקשיב לי טוב בוביל'ה!", אני צועקת לו בטון הכי מפחיד שאני מכירה ומצמידה הסכין לצוואר שלו, "בחרת לעסוק עם האדם הלא נכון. ועכשיו אתה בא איתי לשומר למטה."
"הבחור שחרר את כפתור חירום והמעלית ירדה לקומת כניסה. יצאנו כולנו ממעלית וכל זמן זה אני מצמידה הסכין לצוואר של הגבר. השומרים ראו אותנו ולוקחים את הגבר מאיתנו ואומרים משהו כמו "כל הכבוד", אני לא זוכרת כל כך".
למרות שרוחה חשבה שלא שמתי לב, משום שהפנתי את הראש שלי כלפי הריצפה, ראיתי דרך המראה את המבט שלה ואת הפרצוף שעשתה, תוך כדי שקיפלה קבוצת שיער מחומצנת בנייר אלומיניום – היא הרימה את הגבות השחורות המשולשות שלה וכיווצה קצת את האף. היא בטח חשבה שהמצאתי הכל.
“אוי קלרה, קלרה ,קלרה", נאנחה וצחקה רוחה, “מה נעשה איתך? אה?”, “את רוצה להגיד לי שכל זה קרה לך היום, ממש לפני שבאת אליי?”
“כן, בוביל'ה. אני יודעת. גם לי קשה קצת להאמין", אמרתי וזייפתי את הצחוק המתגלגל שלי שהפך לסימן ההיכר שלי. אותו הצחוק שבגללו כולם טעו וחשבו שאני רק מחייכת וצוחקת כל היום, שבעצם, אני אדם מאושר.
אחרי שעה וחצי של ישיבה במספרה עם ראש מכוסה בנייר אלומיניום, הסירה רוחה את הנייר, שטפה לי עוד פעם את השיער ועשתה את הפן של סוף התספורת.
כשהתבוננתי במראה, ממש לפני ששילמתי לה ויצאתי מן המספרה, ניסיתי לראות אם התספורת שינתה אותי. למרות מה שאנדי אמר, הקארה הבלונדיני החדש שלי לא גרם לפנים שלי להיראות רזים או צעירים יותר. אותה קלרה משעממת ולא יפה הביטה בי בעיניים ריקות מן המראה, הקלרה שרק אני ראיתי.
