מורה הנבוכים (שם זמני)

פעם האמנתי בכוחו של הגיון

לכוון אותי ברגע קושי לכיוון נכון.

לאט לאט נוכחתי שהוא כלי פשוט כושל,

כי לאותם בורות הייתי שוב ושוב נופל.

ואז חשבתי שהבנתי עיקרון פשוט,

לא לפעול לפיו עד כה היתה ממש טיפשות:

לפי תחושות הבטן יש לפעול ללא היסוס

אל מה שעושה לי טוב להתקרב, ומרע – לנוס.

התקרבתי לדברים שעשו לי טוב:

הכל קרס והתנפץ, אסון היה קרוב!

נראה שאשליות, פנטזיות, אגו מנופח

סחפו אותי ובלבלו, הפילו אותי בפח...

ממה שרק הריח רע ברחתי חיש מהר:

הכל נתקע, הפסיק לזרום, הגיע למשבר!

נראה שחששות, פחדים וגם קצת חרדה,

קפצו מוסווים, תפסו שליטה, הביאו לפרידה...

איך לעזאזל את החידה הזו פותרים,

כשיש כזה בליל של קולות, רמים וגם סותרים?!

למי מהקולות לשמוע, ממי להתעלם?

איך מכל הרסיסים ניתן להרכיב שלם?

©