סיפורי אגדות

כשהייתי קטנה, אמא הייתה מספרת לי סיפורים. אגדות יפות וקסומות, על נסיכים ונסיכות.

היא הייתה מבטיחה לי הבטחות, "החיים מלאי מזל בשביל הנסיכות היפות", ואני סמכתי על כל מילה שאמרה, כי הרי אמא, אין כמוה, היא היחידה. "את יפה, את נסיכה" היא תמיד דאגה לציין, ונישקה אותי וחיבקה, אני נהגתי להאמין,אך לפעמים לא הייתי בטוחה אם היא אומרת את זה רק בגלל שהיא אמא שלי. אבל רוב הזמן ידעתי, שאפילו סתם אנשים מהרחוב אמרו שאני יפה, וסוכנים הציעו לאמא שלי לקחת אותי לפרסומות, ואמא תמיד אמרה "את רואה? אני לא אומרת את זה רק בגלל שאני אמא שלך,את יפה כמו אבא שלך. כשהייתי בהריון אמרתי לאבא, שאני רוצה ילד עם אף ועיניים כמו שלו, עיני אקווריום ואף סולד ומעוצב".

אז ידעתי תמיד, שאני נסיכה, כי הרי, אמא היקרה גידלה אותי כך, קנתה לי כל יום שמלה חדשה, והלבישה אותי כמו בובה. וכמובן שתמיד זכרתי את ההבטחה, המזל יאיר פנים לנסיכה.

היום אני בת 16, כמו סינדרלה או שלגיה. אני נסיכה, אני יודעת, כי הרי יש לי אמא יקרה, שגידלה אותי כאילו גרנו בממלכה, אבל אמא לא יודעת, שאני נסיכה עצובה.

יש דבר כזה? נסיכה עצובה, כניראה שכן, נסיכה שהתנפצו לה בפרצוף כל ההבטחות. מחוץ לממלכה הקטנה שלה, יש עוד הרבה בנות, חלקן יפות, חלקן פחות, חלקן נסיכות, וחלקן ילדות עזובות, ואיכשהו, קרה והמזל לא האיר פנים דווקא לנסיכות היפות. ואני, נסיכה יפה, נסיכה עצובה, שעדיין מחכה לנסיך שלה שלפני שלוש שנים הגיח לחייה כמו מתוך אגדה. ואמא כבר לא מבינה, מה קרה לנסיכתה היקרה, והיא ממשיכה, לציין בפניה, כמה שהיא יפה וחכמה, ואני, חושבת בליבי שהחיים ציניים למדי ואין מה להאמין לאגדה.