אנחנו יושבים במסעדה. על השולחן לפנינו מונחות פלטות של צ'ילי חריף, טורטיות אישיות ושתי כוסות בירה גולדסטאר חצי שתויות. האוויר חם ודביק ושמלת הפייטים הסגולה שלי נדבקת לי לחזה ולבטן. המסעדה כמעט ריקה מאנשים ומן המטבח עולה ריח נעים של כמון ועלי רוזמרין. השעה 11 בלילה ושנינו קצת עייפים. אני מרימה את כוס הבירה, המעוטרת בפרחי זהב מזויף ולוקחת לגימה גדולה. אתה מביט בי ומחייך. המלצרית, ילדה צנומה ונמוכה עם קול צייצני, מתקרבת אלינו כדי לשאול אם הכל בסדר ומדליקה שוב את הנר, לאחר שמשב רוח לילית חמה כיבה אותו בפתאומיות.
"מקום ממש מצוין", אתה אומר, "חצי בפנים חצי בחוץ. אני אוהב את הרעיון של מסעדה על מרפסת".
הלילה מחניק ואורות הבניינים הקרובים לא מאפשרים ראות טובה של הכוכבים. אתה קם מכיסאך, רוכן לכיווני ונותן לי נשיקת צ'ילי חריפה שגורמת לי להשתעל קצת.
"אני מצטער", אתה אומר ואני צוחקת ומרגיעה.
אתה חוזר להתיישב מולי ואני שמה לב שאתה מתחיל להיראות טיפה מטושטש. "שילוב של אלכוהול ועייפות הוא שילוב מנצח", אני אומרת לעצמי ובוהה בך.
אני רואה את אצבעות ידייך מפלסות להן דרך בין צלחות הסלטים והתבלינים שעל השולחן, בניסיון להגיע אליי. אבל, ברגע שהן פוגשות את אצבעותיי, חושיי בוגדים בי וחדלים אחד אחרי השני.
חוש השמיעה הוא הראשון ללכת – אני מביטה בך ומחייכת ללא כל שליטה, מנסה בכוח להקשיב למילותיך, אך הן הופכות לערבוביה אחת גדולה. "אתמולאנילא רוצהלרקחת את...", אתה ממשיך ואני מהנהנת.
אני אפילו לא מנסה לעצור אותך ולומר לך שאני לא מבינה מילה ממה שאתה אומר, מסתבר שגם חוש הדיבור שלי נעלם כלא היה. "אני כבר מעבר לשיכורה", אני אומרת לעצמי וממשיכה לחייך את החיוך העייף, הסתמי שלי, כמו זה שרואים על בובות ולא על אנשים. פתאום שקט סביבי. "כנראה שהפסקת לדבר", אני חושבת ותוהה אם אתה מחכה לתגובה כלשהי ממני או שסתם אין לך יותר מה להגיד.
החוש השלישי שמתחיל להיעלם לו הוא חוש הראייה. אני יכולה עדיין לראות, בקושי, את היד שלי נשלחת בכבדות לכיוון פלטת הצי'לי, לניגוב אחרון, אבל היא לא מצליחה לחזור לפה שלי. בדרך היא נתקלת במשהו, אבל לא מצליחה להבין בדיוק מה. חוש המישוש, הרביעי להיכחד, מונע ממני להבין איזה סוג של מכשול עמד בדרכה של היד בחזרה אל הפה שלי: אולי רוטב הצ'ילי עצמו מכסה עכשיו את היד שלי או אולי זאת הבירה שנשפכה על כל השולחן. המחשבה הזו לא ממשיכה להטריד אותי יותר מדי. אני כבר לא יכולה להבדיל בין מה שנמצא בתוך הראש שלי לבין מה שנמצא במסעדה וכבר ממש לא אכפת לי. אני מרגישה את העיניים שלי נעצמות, כשברקע מלמולים חלשים ונגינת פסנתר מרוחקת, כמו זו שמנוגנת כאשר לוחצים על הפדל.
כל מה שנשאר לי זה הריח. אבל במקום להריח את ריחות התבלינים, את שיירי האפטרשייב שלך ואת רוח סוף הקיץ החמה, שמאז ימי הילדות הזכירה לי את ימי החופש האחרונים, אני מריחה ריח שכבר מזמן לא הרחתי. זה ריח לא מוגדר, כזה שלא מריחים עם האף אלא יותר עם הנשמה, כשהיא מזהה מישהו ממש טוב שעומד מולה, מישהו שפעם הכירה ואיבדה, לפני הרבה גלגולים, ועכשיו, פתאום, הוא עומד שוב מולה.
הריח הזה משגע אותי, ממכר אותי. אני מרגישה בנוכחות אחרת, הנוכחות שלו ואתה חוזר והופך לרקע סתמי, לפריט נוף במסעדה, ממש כמו המלצרית ופלטת הצ'ילי.
"יכול להיות שהוא כאן, במסעדה?", אני שואלת את עצמי אבל ברגע שאני מנסה לסובב את הראש, תוקפת אותי סחרחורת נוראית, שכופה עליי להמשיך ולהביט רק בך.
"אולי אתה זה הוא?", אני שואלת את עצמי, אבל יודעת שלא. "אז למה פתאום נזכרתי בו? למה אני מרגישה שהוא פה? עד כדי כך תפסתי ראש?"
משהו מתקרב לשפתיים שלי. נוזל דמוי מים, או באמת מים. אני משפשפת את העיניים ושגרת הפיכחון חוזרת אליי בהדרגה. אתם במסעדה. שתית. זה מסביר את העייפות הנוראית ואת הטשטוש שלך. כל מה שקרה עכשיו לא אמיתי. המוח בוגד בנו לפעמים. הנה. הוא הביא לך כוס מים.
אני מנסה להילחם בהכרה שחוזרת אליי בכל כוחה ומשכיחה ממני את כל מה שקרה עכשיו. אני מרגישה יד אוחזת בזרועי ועוזרת לי לקום מן הכיסא. אני עומדת, בקושי, נתמכת על ידך ואנחנו מתקדמים אל עבר דלת היציאה. אני שומעת אותך, קצת טוב יותר עכשיו, אבל הדיבור שלך עדיין חסר פשר בעיניי. מבחינתי אתה עדיין הרקע, ואני אוגרת את כל הכוח שעוד נותר בי כדי להעיף מבט אחרון על כל האנשים שעוד יושבים בחוץ. אני מחפשת את הריח הזה, אבל הוא נעלם, חזר להתחבא בתוך שגרת ההכרה.
אנחנו יורדים באיטיות במדרגות והולכים לכיוון המכונית. אתה עוזר לי להיכנס, נכנס בעצמך ומתחיל לנסוע. אני מביטה במראה הצדדית, שרק מראה את הנוף השחור וחסר התנועה שחולף על פנינו ואני שומעת את עצמי אומרת : "אני לא אוהבת אותך. רק עכשיו הבנתי את זה. אין לך את הריח. אני יודעת למי שייך הריח".
אני לא מחכה לתגובה שלך. העיניים שלי נעצמות בחוזקה וריח הפרדסים בחוץ ממלא את המכונית.
