כשהיא הסתכלה עליי הרגשתי פרפור בבטן. מין פרפור כזה, שאתה יודע שהוא נגרם על ידי מישהי שאתה תתאהב בה.
האמת שפגשתי אותה בדרך לשומקום במפגש של 'הלוי' ו'העלייה הראשונה', בדרך לשדות שלי. הם לא היו באמת שלי,
אבל כשהייתי שם, כל העולם נראה שלי.
ביום הזה השמש שיחקה מחבואים ותופסת עם ענני הקטיפה שתלויים מעל, והרוח טפחה בדקירות. יום מושלם לפרדסים.
לקנות במכולת הכי קרובה בקבוק בירה שאני אף פעם לא אשתה עד הסוף, שקית בוטנים, וללכת אל לב השדות.
כשעצי ברוש מקיפים כל ריבוע של שדה שחציו נטוע בעצי קלמנטינות, וחציו השני בערמות של דשא קריר ונעים, אין מקום טוב יותר לכתוב בו.
ובעיקר, אין מקום טוב כמו זה לבכות בו.
ובאותו יום הרגשתי כמו ענן, מרחף בקלילות מעל הרחובות, מתחבא מאנשים, בדרך לשדה שלי, למקום הפרטי שלי.
ופתאום, כמו השמש החמה, יצאה מאחורי מחבואה נערת הבלונד. האמת, שאת הכינוי הזה המצאתי רק שנים אחרי המקרה הזה אבל לתיאור ראשוני שלה, היא תמיד תהיה נערת הבלונד. לא בלונד זול כזה כמו שבטלוויזיה, אלא נערת בלונד תמימה שכזאת, עם מצלמה שקשורה אל סרט שתלוי על צווארה העשוי שלג.
איכשהו היא פנתה אליי, אחרת אפילו לא הייתי מנסה לדבר איתה, רק הייתי ממשיך לרחף מעט יותר בכבדות, ושעה אחר כך בשדה הייתי חושב עלייה, בונה לנו חיים שלמים, ובונה מלא תאוריות. כמובן תמיד היו שתי תאוריות עיקריות, אחת שבהן נחיה באושר ועושר, והשנייה, שבשלב כלשהו היא תפקח את עיניה ותעזוב.
אבל, היא פנתה אליי, בחיוך מקסים כזה מתוק, שגם טונות של שוקולד לא יוכלו להשתוות אליו. אני לא מכיר מישהו שהיה יכול לסרב להצעת הצילום שלה.
תוך כדי הצילום ושינוי הפוזות שלי, ראיתי לפרקים חלקים מפניה, מאחורי עדשה גדולה וחדשה.
היא הביאה לי פתק עם מספר שרשום בכתב יד קטנטן. באותו יום מוקף ירוק, לא בניתי שתי תאוריות, אלא רק תאוריה אחת.
אנחנו מתאהבים.
וזה באמת קרה, באותה התקופה התחלתי להאמין בגורל. איך מצאתי אותה, איך היא התאהבה בי. איך אני מאושר.
איך אנחנו מאושרים. הכול נראה כל כך תמים וכאילו ימשך לנצח.
אחרי שלוש שנים שבהם לא ביקרתי בשדות, כי לא היה לי על מה לבכות, החלטתי לבקר אותם שוב.
כמו חבר ותיק שהיה איתך בזמנים הרעים, וכעת אתה רוצה להראות לו איך יצאת מאושר בסוף.
הפעם כשירדתי בשביל החול התלול, חולף על פני כמה עצים, לא הייתי לבד.
היא אהבה את השדות. לא הופתעתי, הרי שנינו אוהבים אותם דברים. היא החליטה שהיא חייבת לצלם שם.
אז היא לקחה את המצלמה ובמשך שעה בזבה סרט צילום שלם, על תמונות של הפרדס. של הפרדס שלי.
אחרי כל התמונות האלה, נשארה תמונה אחת, שבה היא אמרה שאני אצלם אותה. אז צילמתי,אולי לא צלם טוב כמוה, אך תמונה שלה תמיד תראה טוב.
רק יומיים אחר כך הבנתי למה היא בקשה שאצלם אותה.
יומיים אחר כך, אחרי שיחת טלפון חנוקה וקצרה ממנה, התמונה הייתה המזכרת האחרונה ממנה. היא נעלמה. לא באמת נעלמה, אבל בשבילי היא נעלמה.
זה נגמר. הכל היה רק כאילו.
בהתחלה לא בכיתי, היה לי קשה להבין מה זו התחושה הזו שעולה ממעמקי נפשי, התחושה שקברתי. אכזבה.
ידעתי שרק במקום אחד אוכל לבכות, הלכתי לקנות מצלמה ורצתי אל השדות.
שוב השביל התלול, שוב העצים, שוב מצלמה. ורק אני מצלם. את השדות שלי!
לפתע, כאילו משום מקום, בלב השדה שאהבתי לבכות בו, ראיתי זוג חדש.
לרגע רציתי לצעוק עליהם. זה השדה שלי, מה אתם עושים פה?, תסתלקו.
וברגע השני, הבנתי שאולי גם הההוא, זה שמחבק איזה בלונדה בשדה שלי, חושב שזה המקום שלו, והביא אותה לפה, כדי לרצות חבר ותיק.
ובעצם, זה כבר לא השדה שלי, זה מקום שבו שמחתי, בפרדס שלי, אני רק בוכה.
ריחמתי עליו, והלכתי לחפש לי שדה אחר...
