אף אחד לא ענה בצד השני, היא הניחה את השפופרת בעדינות ויצאה. החליטה לצאת בכל מקרה, הבית סגר עליה. חייבת להיות בחוץ, זעק כל תא בגופה, הרגישה מועקה באזור הסרעפת, כעסה. אני עדיין לא מספיק חזקה, עדיין תלויה, חשבה. היה לה צורך בנוכחות שלו, במילים שלו, במגע גופו... הצורך הזה משך אותה אליו בקורים בלתי נראים.
שעת בוקר מאוחרת, הרכב שייט בדרכים מוכרות. נסיעה נוחה, שקטה, תנועה דלילה של יום חול בין חגים. אביב מילא את האוויר, מחדד עד כאב את תחושת חוסר הידיעה.
הטלפון צלצל לאחר כרבע שעה. לפתע הרטט הזה מתוך כיס המכנסים שלה, המלווה את הצלצול, דגדג בשולי הבטן, מרעיד את המועקה שרבצה בדיוק מעל. שלפה אותו במהירות. על הצג הופיעו אותיות שמו.
"כן, אהלן, מה קורה", שמעה את הקול שלה עונה שקט ורגוע, מנוגד כל כך לפעימות המהירות שהתדפקו פתאום באזור של בין הצלעות.
"הכל בסדר. מה נשמע?", אמר הקול המחייך שלו.
"אני בסדר", ענתה, "לא הייתה לי תשובה לטלפון, אבל בכל זאת יצאתי לדרך. מה דעתך על הצד האחר של הכרמל, האורחן ההוא, סמוך לצומת?"
"מתאים", אמר.
"אז באורחן בצומת", חזרה על דבריה, כדי למנוע טעות גורלית כלשהי.
"כן, שם, בעוד כחמישים דקות, אני חושב".
"לי זה יקח שלושים, מקסימום ארבעים. ניפגש שם", הבהירה שוב.
בצומת פנתה לכיוון האורחן. באזורי החניה הפזורים סביב חנו כמה מכוניות. בחרה מקום חניה מרוחק, אך לא מרוחק מדי.
כך הכי מתאים, מכל בחינה, חשבה לעצמה, מבלי להיכנס להסברים. מדי פעם יצאה מכונית לדרכה, פה ושם סטתה מכונית מהכביש הראשי, נכנסת לאחד מאזורי החנייה. היו שם בעיקר הורים צעירים עם זאטוטים חמודים, שנראו מאורגנים לטיולים. נשארה לשבת במכונית, מקשיבה למוסיקה שבקעה מהרדיו. התבוננה בשעון וחיכתה. כשעברה רבע שעה אמרה לעצמה שבעוד חמש דקות תתקשר. אחרי חמש דקות החליטה לא לנדנד, וחיכתה חמש נוספות , ואחר כך עוד חמש, והתקשרה. בדיוק אז הוא הגיע לאתר. זיהתה אותו במכונית, הטלפון צמוד לאוזן. נתנה נקודת ציון והוא חנה במקביל אליה.
כשיצאו, כל אחד מרכבו, שמעה מישהו קורא בשמו.
"לא מאמין את מי אני רואה כאן", שמעה את הקול ההוא ממשיך ואומר בפליאה והתרחקה משם במהירות לעבר האורחן.
לא כדאי, לא כדאי להישאר, מיותר להתבלט, אמרה לעצמה, מסלקת מעליה רוח הרפתקנית, טורדנית, שאיימה להתפרע. עלתה במהירות במדרגות אל המבנה הגדול. דלתות נעולות. אתרים סגורים עוררו בה עצב.
אולי זה בגלל יום החול הזה של בין החגים, חשבה.
לצד האורחן היה קיוסק קטן. שאלה אצל המוכרת לגבי השירותים.
"בתחנת הדלק כאן למטה יש".
כשפנתה לעבר תחנת הדלק, ראתה אותו מחפש, הטלפון צמוד לאוזנו. נפנפה לו בידה.
"אחר-כך אספר לך על החבר הזה שפגשתי קודם", אמר.
"טוב", אמרה בחיוך נבוך. "ניגֶשֶת רגע לשירותים".
כנראה המים האלה ששתיתי בדרך, חשבה לעצמה.
בטרם יצאה, שטפה את ידיה מבלי להתבונן במראה. חששה ממראות. אלו יכלו להיות לעיתים אכזריות ביותר.
כשחזרה היה מעַיין בעיתון. לפי הצעתו הזמינה שתי כוסות קפה ושילמה עבורן. שמחה שלא התעקש לשלם. גינוני נימוס אצל גברים נראו מזויפים בעיניה, ועוררו בה חוסר נוחות. הקפה נארז והם יצאו לדרכם. הוא הציע לנסוע ל"מוחרקה".
"מאז ימי בית הספר לא ביקרתי שם", העיר.
"גם אני כך", אמרה, נזהרת לא לציין את מנין השנים הארוכות שחלפו מאז.
"מכל אותו טיול אני זוכרת רק עליה תלולה, כמעט אנכית".
בדרך למכוניתה סיפר כמובטח על החבר שפגש בו קודם במפתיע.
"הוא מתקופת הלימודים שלי בפנימיה הצבאית. לא נפגשנו מאז, בערך שבע-עשרה שנים".
איזו מקריות, חשבה, נזכרת שפעם אמר לה שאין דבר כזה - מקריות. שמחה פתאום שהמפגש הזה עם החבר קרה דווקא כעת, כאילו בזכותה. כל זה לא היה קורה לולא יזמה היא את המפגש.
"ומה לגבי?", שאלה.
"אמרתי שנפגשים בענייני עבודה", ענה בשלווה.
די מהר הגיעו לאתר המיועד. היא החנתה את המכונית בצל העצים. כמה קבוצות של נערים ונערות, דוברי ערבית, אורגנו שם בסמוך לפעילויות שונות. מבין העצים הופיע מבנה כנסיה ולצידו מנזר, טובלים בגן מטופח וצבעוני. לא זכרה כלל את כל אלה. בכניסה לאתר הכנסייה שילם הוא עבור הכרטיסים. היה קריר מעט והוא סירב לקבל את הג'קט שהציעה.
כשחזרו, מאוחר יותר, למכונית, היא העירה שלו היה ההפך, היה מתקבל בברכה, והוא חייך ואמר שכך מקובל.
נזכרה שבפעם הראשונה בה נפגשו, כמה שבועות קודם לכן, לקח מיַדָה את התיק עם קלסר השירים הכבד, שהביאה לפי בקשתו, ונשא אותו עד למכונית שלה. זה נגע בה, מאוד. חשה אז כיצד משהו מתמוסס בתוכה, מחמם אותה מבפנים.
בחצר עמד פסל על גבי מעמד מאבן. 'אליהו הנביא', כך נכתב בעברית על גבי המעמד, לצד כיתוב בשפה הערבית והוא שאל
"מה לא מתאים כאן?"
התבוננה היטב, מחפשת אחר תשובה לחידה. היה לה חשוב למצוא, להוכיח שיודעת. זיהתה צלב בידי אליהו. לא מיהרה לענות, שמא, למרות הכל, תאמר איזו שטות.
"זה הצלב ההוא", אמרה לבסוף בקול מהסס. לא בטוחה אם אכן שמע.
"מה עושה כאן צלב", הוא אמר כמעט במקביל.
אז אולי הוא באמת לא שמע, חשבה.
נכנסו לכנסיה. עמדה שם קבוצת מבקרים שענתה בשירה לתפילת הנזיר. בחדר סמוך מכר נזיר אחר מזכרות. בהמלצתו עלו במדרגות שהובילו לגג. תצפית נהדרת התגלתה לעיניהם: עצי חורש ירוקים גולשים במורדות ההר לכל כיוון אפשרי. הרחק למטה נראו מכוניות נוסעות לאורכם של כבישים. קבוצות של בתים ציינו מקומות יישוב סמוכים.
"תראי, יש כאן נקודה עם חיצים" שמעה אותו אומר, תוך שהוא מצביע ברגלו על נקודה ירוקה המסומנת במרכזה של הרצפה. מהנקודה יצאו חיצים באורכים שונים לכיוונים שונים. בקצהו של כל חץ היה רשום שם של מקום וציון מרחק. ניסו יחד לאתר את המקומות בנוף הפתוח. קבוצת המטיילים שהיתה שם כשעלו לגג, ירדה. חשה מין המיה שהחלה רוחשת לאיטה בתוך הגוף. אלא שאז עלתה קבוצה נוספת וההמיה ההיא של הגוף דעכה מעט. שמחה כשאמר
"בואי נרד, נמשיך בטיול".
המכונית חיכתה בחניה. בדרך החוצה איתרו שביל לא סלול שהקביל לשוליה של אחת החורשות. נסעו לאורכו עד שהסתים בשטח חשוף לשמש. היה שם מעין מפרצון חניה. היא החנתה, בהתאם להצעתו, עם הפנים לעבר השביל.
"חם כאן בשמש, יהיה לְךָ נעים", צחקה לעברו, תוך שהיא מסירה מעליה את הג'קט ומשליכה אותו לעבר המושב האחורי. יצאה מהמכונית. הוא יצא בעקבותיה, מחייך. התרחקה מעט לתוך השדה הפתוח. מצאה אבן לבנה, רחבה והתישבה עליה. הוא התקרב לאיטו, מקשיב להסברים שלה בענייני טבע למיניהם. מדי פעם שאל משהו, והיא ענתה לו בהנאה. כששאלה אם כל זה באמת מענין אותו, הוא עודד אותה להמשיך. הדיבורים האלה, שפע מילים מאורגנות למשפטים ניטרליים, הקלו מעט את עומס המטען שרבץ בתוכה, עומס שאיים להתבקע בכל רגע, ולפרוץ מתוכה ללא כל שליטה.
בעודה מספרת, כרע מולה והחל ללטף את חלק הרגל שביצבץ מבעד למכנסיה הארוכים. אחר כך אחז בידה והתרומם, מושך אותה אחריו בעדינות לעבר המכונית. נעצרו כשהוא מפנה אותה אליו, עם גבה למכונית. חיבק אותה בשתי ידיו, נצמד אליה, והחל מתתחכך בה בתנועות קצובות, שפתיו מנשקות את שפתיה. גוף דק וגבוה היה לו. היא חיבקה אותו בהיסוס מה. פעם אמרה לו, ברגע של התרגשות, שכיף לה בחיבוק שלו אבל לה קשה לחבק בחזרה. לא רק אותו, הבהירה מיד, את כולם.
ברקע מאחוריו נפרשה החורשה. לרגליה השתפך העשב מנוקד אודם פרגים, צהוב של סביונים וחרציות, ופרחים לבנים קטנים ממשפחת הסוככיים. קודם שאל לשמם. זכרה רק את שם המשפחה.
"משפחה זה גם טוב", אמר בחיוך.
רצתה שכל זה יטמע בתוכה, יחרט לה בזיכרון.
הראש התרוקן לה ממחשבות. הייתה שם כולה, כל כולה. מדי פעם העיניים שלה נעצמו בהנאה, אבל מיד שבה ופקחה אותן, מתבוננת אל פניו, לא רוצה להחמיץ את מראה עיניו. אחר כך הסיר את משקפי השמש מפניה, מניח אותם על גג המכונית, תוך שהוא משעין אותה עליה בעדינות. עיניו היו עצומות בשעה שהיה מנשק ומחדיר מדי פעם את לשונו אל תוך פיה. התבוננה בו, עד שפקח את עיניו. כה קרובות היו עד כדי הטשטש המראה, אבל היא המשיכה להתבונן. העיניים החומות שלו הרעידו בה אלפי מיתרים.
נישקה את השקע בצוואר ואת הכתף. העור שלו היה רך למגע, מנוגד למגע הזיפי של הצואר. ראתה שם נמשים שובבים של שמש קיץ. העבירה לשון רטובה לאורך הכתף המנומשת. על הכתף שלה הרגישה את לשונו ואת שפתיו. צמרמורת נעימה הרעידה אותה. חזרה לעבר הפנים, שפתיה עוברות מצוארו אל שפתיו, שבה להתבונן בעיניו. פניו מול פניה, הרגישה כיצד מבטו חודר את עורה, בשרה, עצמותיה, חודר את נפשה. עצמה את עיניה, מתקשה להכיל.
מתוך השקט שמעה אותו אומר:
"אז הולכים?".
"מניחה שסימן השאלה בסוף מיותר", ענתה.
"אין ברירה", הפטיר בחיוך עדין.
נסעו חזרה. בדרך שאל-הסביר משהו לגבי משמעות סימון של אותיות ומספרים שהופיע על מבנה שחלף ונותר מאחור. היא השתדלה להקשיב.
"זה כמו סימני דרך", ענתה להסבר שלו, משתדלת להכניע נחשול עצב שהלך וגבה ואיים להציף.
בחניה, במקביל לרכבו, עצרה. הוא יצא, סגר אחריו את דלת המכונית, הסתובב ונשען על הדלת הסגורה, כשפניו ניבטות אליה בחיוך בעד החלון הפתוח. לא הצליחה לקלוט את המילים האחרונות שאמר, רק הנידה בראשה בחיוך מבלי לומר דבר. מאוחר יותר, בדרך חזרה, ניסתה לא להצטער על שלא אמרה משהו. כשפנה ללכת אל הרכב שלו, הניחה את הראש על ההגה, חופנת אותו בשתי ידיה.
לא מספיק חזקה, חלפה בה מחשבה מייסרת , לא מספיק חזקה.
הוא נסע לדרכו. היא לדרכה. כל הדרך חזרה הביתה, משמי התכלת הבהירים וגם בינות לצמחיה הירוקה, ניבט בה, מוחשי עד כאב, זוג עיניים חומות, מחייכות, מסעירות.
