הצבתי את העגלה ליד הספסל בקרבת ארגז החול, הוצאתי את עידן והעמסתי לידיו את הציוד ההכרחי לעבודתו: דלי כחול ובתוכו כף, מגרפה ומסננת והמשאית בעלת הארגז הגדול לנשיאת חול. הוספתי כמה תבניות פלסטיק צבעוניות לעשיית עוגות שדליתי ממעמקי התיק התלוי על ידית העגלה. הוצאתי משם גם בקבוק מים והרטבתי את החול במקום שם קבע עידן את אתר הבנייה שלו: "בחול יבש אי אפשר לבנות שום דבר, סבתא" , לימד אותי נכדי ביום הראשון שבקרנו במקום. הוא כבר התמקם בנוחות בפינה, אך לא מיהר להתחיל בעבודה; סקר בעניין ילדה קטנה, כבת גילו, שהייתה עסוקה אף היא במלאכת הבנייה בפינה נגדית של ארגז החול.
התיישבתי על הספסל והסתכלתי מסביב. הגן היה עדיין שומם כמעט בשעה מוקדמת זו של אחר-הצהריים; מלבד שתי נשים שישבו על הספסל שממול, בקרבת מקומה של הילדה, ראיתי רק עוד שלושה ילדים גדולים יותר, שני בנים ובת, שהעמידו במבחן אומץ את הנדנדות התלויות במרחק מה מאיתנו.
נהגתי לבוא עם עידן לעתים קרובות לגן הזה שנמצא בקרבת ביתי, כאשר מזג האוויר אפשר זאת. טיפלתי בנכדי לאחר שעות הגן, הוא אכל אצלי צהריים ובסביבות השעה 4 היינו מגיעים לכאן, מבלים כשעה – עידן עסוק בבנייתו ואני שקועה בספר שקראתי. בחמש חזרנו הביתה, עידן היה נכנס ישר להתרחץ ואני סייעתי לו להוריד מגופו את העקבות הגרגיריים של מאמץ הבנייה שהצטברו בתחתית באמבטיה. ב-5.30 בתי או חתני היו אוספים אותו לביתם.
פתחתי את ספרי ושקעתי בקריאה כהרגלי, אך לאוזני הגיעו שברי משפטים מהספסל שממולי. הסתכלתי לאותו כוון: שתי נשים ישבו שם, אחת כבת גילי והשנייה קשישה הרבה יותר; מקל ההליכה המונח לידה על הספסל העיד על קשיי הליכתה. הצעירה מבין הנשים דברה בקול רם יתר על המידה, כפי הנראה הזקנה מתקשה בשמיעה. שמעתי אותה אומרת בטרוניה: "אמא, אפילו שאת לא אוהבת, את חייבת לאכול פירות. בגלל זה יש לך בעיות עם הקיבה, את לא אוכלת מספיק פירות וירקות. " היא הגישה לקשישה פלח תפוז שהוציאה משקית שבידה, וזו פתחה את פיה בצייתנות ולעסה את הפרי כשעווית של מיאוס על פניה. לאחר מכן קמה, נגשה לילדה שבארגז החול ותחבה גם לה פלח תפוז לפה.
המילה "אמא" שהצעירה מבין הנשים השתמשה בה בפנותה לקשישה, הפתיעה אותי. קשה להאמין שהן אם ובת, למרות שהגילאים בהתאם. הזקנה נראתה אשכנזייה , והצעירה יותר, אישה נאה וכחושה כבת 50 פלוס , שחוטי כסף התנצנצו בשחור שיערה, נראתה לי תימנייה אסלית. בוודאי שהיא מטפלת בזקנה, הרהרתי, והיא קוראת לה אמא מתוך חיבה וקרבה. אך הילדה שבארגז החול לא השתלבה לי בתמונה, קשה להאמין שהאישה מטפלת בו זמנית גם בילדה וגם בקשישה. התעלומה נפתרה חלקית כעבור שעה קלה, מששמעתי את הילדה קוראת לעבר הספסל: "סבתא, אני רוצה לשתות!" והסבתא נגשה מיד עם הבקבוק לכוונה. ואמנם הילדה השחרחורת החמודה יכולה להיות בהחלט נכדתה, אך מה פתאום היא מטפלת בה ובקשישה באותה עת?
כששאלות אלה מעסיקות אותי משום מה– הספר שקראתי לא עניין אותי במיוחד ולא מיהרתי לחזור אליו – סקרתי את הקשישה בתשומת לב . משהו בה נראה לי לפתע מוכר והתחלתי להוגיע את מוחי בניסיון להיזכר מהיכן. משהו בעיניים, במבט חמור הסבר, בתנוחת הראש –כל אלה לא היו זרים לי. ואז נזכרתי. זאת גב' הרשקוביץ, שכנתי משכבר הימים. ההיזכרות לוותה אצלי בתחושה של אי נעימות קלה, למרות שעדיין לא יכולתי להצביע על סיבותיה.
גברת הרשקוביץ ובעלה היו שכנים שלנו לפני שנים רבות; עם נישואינו קנינו בעלי ואני את הדירה שמול דירתם . הם היו זוג מבוגר, הורים לילדים בוגרים שעזבו זה מכבר את הבית. מנבכי זכרוני עלה אירוע מהימים הראשונים למגורינו במקום, כשבעלי נכנס הביתה לאחר שיחה עם השכנים החדשים, תרעומת בקולו: "מה את חושבת שאמרה לי השכנה החדשה שלנו?" שאל אותי שאלה רטורית וענה מיד: "אמרה לי שהיא שמחה שפליטים קנו את הדירה הזאת! אני פליט בעיניה, שעליתי ארצה ממדינת רווחה מטעמים ציוניים, ולא הם, שברחו מהיטלר כל עוד נפשם בם!"
זה הוביל אותי לאירוע נוסף, הקשור בשיחת טלפון דווקא, שבעטיו גב' הרשקוביץ לא נחקקה בזיכרוני כאישה מלבבת ביותר.
היה זה בימי מלחמת יום הכיפורים; אחי, קצין שריון שאך סיים את שירותו הסדיר, התחיל באותו הסתיו את לימודי האדריכלות ברומא שבאיטליה. כשהותקפנו ע"י צבאות ערב, הוריי, שהתגוררו באותה עת בצפת, שמחו שהבן בחו"ל ורחוק מהמלחמה ומהסכנה. אמי, ששמעה על ישראלים צעירים השבים ארצה ומתגייסים מיד, ניסתה ללא הצלחה להתקשר אליו ולהתחנן שיישאר שם. היא אף בקשה ממני להמשיך לנסות לתפוס אותו, דבר שהוכח כבעייתי ביותר, קווי הטלפון היו מפוצצים בימים אלה. לבסוף הצלחתי לדבר איתו; הוא נשמע מאד מודאג מהמתרחש בארץ ואני בקושי הצלחתי להעביר לו את המסר של אמי, הוא הפגיז אותי בשאלות, כאילו שהיה בידי מידע נוסף מזה ששמע שם באמצעי התקשורת. יומיים לאחר השיחה, קיבלתי טלפון ממנו; הודיע לי שהוא מצלצל משדה התעופה, שכרגע הגיע ארצה במאמצים רבים (המטוסים היו מלאים בחוזרים) ושהוא נוסע דרומה להצטרף לגדוד שלו. החלטנו שנינו לא לספר להורינו על בואו, בייחוד לא לאמא.
כיוון שבעלי היה מגויס (אמנם בתפקיד עורפי), הוריי באו לשהות איתי ולסייע לי עם שני ילדיי הקטנים וגן הילדים הפרטי שהיה בעלותי באותה התקופה. אני התייסרתי לבד עם הידיעה שאחי במלחמה; לבעלי לא דאגתי כוון שידעתי שהוא לא בחזית, דברנו כל יום בטלפון ואף הגיע מידי פעם לכמה שעות הביתה. אבי עמד לחזור לצפת לעבודתו ואמא נשארה אצלי לסייע לי. לפני עזיבתו נשברתי ושיתפתי אותו במידע על בואו של אחי. נדברנו להיות בקשר טלפוני בינינו והחלטנו שיש למנוע מאמא לדעת, עצביה לא יעמדו לה.
שיחות הטלפון שלי עם אבא היו חד צדדיות, לא יכולתי לשאול דבר מבלי שאמא לא תשמע ותחשוד. יום אחד, לאחר קרבות שריון כבדים בחזית הדרום ודיווחים על נפגעים רבים, הייתי נסערת במיוחד. הרגשתי צורך לדבר עם אבא, לברר מה הוא יודע, אולי גם לקבל תמיכה נפשית. כיוון שמהבית לא יכולתי בגלל נוכחותה של אמי, היה לי רעיון. בתירוץ כלשהו יצאתי והלכתי לשכנים. בני הזוג הרשקוביץ ישבו במטבח ושתו קפה. סיפרתי להם את כל הסיפור עם אחי ואת הסיבה בגללה אינני יכולה לדבר עם אבא מביתי. בקשתי לשוחח מהטלפון שלהם והוספתי שכמובן אשלם עבור השיחה. הגברת הרשקוביץ עיקמה את האף: " איך נדע כמה עולה שיחה כזאת ?" שאלה אותי בתרעומת גלויה. עניתי לה שאשלם כל מחיר שתבקש, אך פרצופה המשיך לשדר אי רצון בולט. הרגשתי מאד לא נעים ורציתי כבר להסתלק. ראיתי את בעלה מסתכל לעברה בכעס ואז הוא הזמין אותי ללכת אחריו והוליך אותי אל הטלפון. לאחר שסיימתי את השיחה, הושטתי את שטר הכסף שהבאתי, אך הוא דחה אותו בהחלטיות.
אחי, לאושרנו, חזר מהמלחמה שלם בגופו. הוא היה בגדוד שחצה ראשון את התעלה, ואיבד בקרבות חברים רבים. אמא לא ידעה על בואו עד אחרי הכרזת שביתת הנשק, כשכבר ידענו שהוא בסדר ואף התקשר הביתה להרגיע.
הרשקוביצים מכרו את הדירה כעבור שנים מספר ולא ראינו אותם יותר. נודע לנו מפגישה מקרית עם אחד מילדיהם שהאב נפטר ממחלת הסרטן.
הגברת הקשישה שישבה עכשיו מולי הרגישה במבטים שלי והחזירה לי מבט שואל. הייתה כעת לבדה על הספסל, הסבתא של הילדה נדנדה את הקטנה במתקן הקרוב. קמתי וניגשתי אליה:
"גברת הרשקוביץ", אמרתי, "האם את זוכרת אותי?" היא לא זיהתה. הזכרתי לה והיא התרגשה, שמחה לעדכן אותי על מספר נכדיה וניניה והזילה דמעה כשסיפרה לי על בעלה שנפטר שלא בעיתו. שאלתיה מי האישה שאיתה.
"את לא זוכרת? זאת כלתי נועה, אשתו של איתמר בני. הייתם בחתונה שלהם".
בינתיים הכלה והנינה הצטרפו לספסל. הזקנה הציגה אותי בפניה כשכנה לשעבר. היא כרכה את זרועה מסביב לגופה של כלתה: " זאת כלתי האהובה נועה, אין כמוה, היא דואגת לי ומטפלת בי פי אלף יותר משתי הבנות שלי גם יחד." היא שלחה לעבר כלתה חיוך רחב ואימצה אותה אליה.
נפרדתי משתי הנשים לשלום. אספתי את נכדי ואת ציודו, הושבתי אותו בעגלה ומיהרנו ללכת, השעה קרובה ל-5 ויש להכינו לקראת חזרתו הביתה. בדרך חזרה התחלתי לצחוק .
עידן המופתע הציץ לעברי ושאל מדוע אני צוחקת. זה רק הגביר את צחוקי ונכדי הצטרף אף הוא אלי. דמעות זלגו מעיני תוך כדי רעמי הצחוק כשנזכרתי באותו הלילה.
היה זה ליל קיץ לוהט ומחניק בעידן של טרום מזגנים, וחלון חדר השינה היה פתוח לרווחה. נמצאתי לקראת סוף ההיריון עם בני הבכור, עדיין עבדתי ולכן הקדמתי לשכב לישון. התעוררתי למשמע צעקות רמות שבקעו מהחלון שממול, חלונם של הזוג הרשקוביץ. בעלי, שהיה עדיין ער, דיווח לי שהמריבה התחילה כבר לפני זמן רב, אך כעת הגיעה לשיא. הוא עדכן אותי שהנושא של הריב, כפי שהוא הצליח להבין, זה רצונו של הבן לשאת לאישה את חברתו. המשכנו להאזין בעל כורחנו, כמו כל שאר השכנים ללא ספק. שמענו בעיקר את קולה של הגברת, בעלה הסתפק מדי פעם בהערת תמיכה כזו או אחרת. מילים כמו "הפרימיטיבים השחורים האלה שרק ירדו מהעצים, המנטליות שלהם, האוכל המגעיל שלהם", נזרקו לחלל האוויר. ואז בצעקה רמה במיוחד: "אם אתה מתחתן איתה, אני מתאבדת, לא תהיה לך יותר אימא. או אני או היא, תחליט!"
הבן החליט והתחתן ואמו לא התאבדה. הוזמנו לחתונה, ואני מודה שהייתי סקרנית. שני זוגות ההורים עמדו בסמוך בפתח האולם וקיבלו את האורחים בחיוכים רחבים. הכלה, בחורה יפה וענוגה, עבדה כמזכירה במשרד עורכי דין. הוריה, זוג נאה ולבוש היטב, היו מושבניקים וותיקים. שני אחים לה, אחד חייל והשני סטודנט וגם אחות צעירה ומתוקה. בראשי התנגנו עדיין המילים "הפרימיטיבים השחורים שרק ירדו מהעצים" ובעלי ואני גיחכנו בינינו לבין עצמנו כל אותו ערב.
ועכשיו צחקתי בתרועות רמות כל הדרך הביתה.
(את הסיפור הזה אני לא המצאתי)
©
