תשע, שתיים, שתיים, שמונה

תֵּשַׁע, שְׁתַּיִם, שְׁתַּיִם, שְׁמוֹנֶה.

שֶׁהִצְפִּין רְצוּעוֹת-אֲדָמָה

בֵּין אַסְפַלְט מִתְפּוֹרֵר לְבֵין מַרְצְפוֹת-מִדְרָכָה.

מִמֶּרְחַק הַשָּׁנִים זְכוּרִים לִי נִכְבַּדֵי-הַשְּׁכוּנָה

שֶׁבְּשַׁלְווֹת-אַחֲרֵי-צָהֳרַיִם,

תְּחִלָּה כִּחְכְּחוּ בִּגְרוֹנוֹתֵיהֶם

וְאַחַר-כָּ הִרְווּ רְצוּעוֹת-אֲדָמָה בְּכִּיחַ וְרִיר.

כִּמְעַט כְּבָר בֹּקֶר וְהִנֵּה מוֹנִית בְּמַעֲלֵה הַסִּמְטָה.

בַּחֲטָף נֶעֱצְרָה

בִּפְנִים מִישֶׁהוּ הִתְנַשֵּׁף

בְּעַד הַחַלּוֹן אֶשְׁכּוֹל-רֹק הִתְעוֹפֵף

צָנַח עַל פָּנַי וְצָרַב.

הַמּוֹנִית הִתְנַדְּפָה

נֶהָגָהּ לֹא זֻהָה

אַ אֶזְכֹּר מִסְפָּרָהּ

תֵּשַׁע, שְׁתַּיִם, שְׁתַּיִם, שְׁמוֹנֶה.

בּוֹ בַּזְּמַן טִיְּלוּ שָׁם שְׁנַיִם שֶׁהִבִּיטוּ לִי בָּעֵינַיִם.

אֶחָד הִשְׁמִיעַ דִּבְרֵי-נִחוּמִים

"מִן-הַסְּתָם אַתָּה כְּלוּם.

אִלּוּ, לְמָשָׁל, הָיִיתָ כּוֹכַב-כַּדּוּרֶגֶל בִּקְבוּצָה יְרִיבָה

עִם שֶׁבֶר-בַּקְבּוּק הוּא הָיָה חוֹצֵב תְּעָלוֹת בְּפָנֶי."

וְהוֹסִיף הַשֵּׁנִי דִּבְרֵי-עִדּוּד

"אִלּוּ הָיָה חוֹצֵב, לִכְשֶׁיִּתָּפְרוּ הַשְּׁסָעִים בְּפָנֶי

מִן-הַסְּתָם תְּרוֹמַם לִבְּרַנְגַ'ת-סֶלֶבְּז-הַשְּׁכוּנָה

כִּי אֶצְלֵנוּ צַלָּקוֹת בַּפָּנִים הֵן מְחִיר-הַתְּהִלָּה."

לֹא תֵּאַרְתִּי לִי מֶה הָיָה קוֹרֶה לוּ חָתַ אֶת פָּנַי.