סיפורים

הבלוג של גלקסיונר - המשחק של דניאל

 

נתקלתי בו כשנה לפני התאונה. ערב אחד ישבתי במעבדה עד מאוחר להזין לגיליון האקסל את תוצאות הניסוי שסיימתי זה עתה.  בזו אחר זו נפרדו ממני הבנות ונדמו רחשי המכשירים. עבדתי במרץ, סקרן לסכם את טורי הנתונים ולהגיע לעיקר – הסקת המסקנות. לא הרגשתי כיצד חולפות השעות,  עד שחשתי את הטורים והשורות מרצדים ומרקדים מול עיני והצוואר נותן את אותותיו בכאב חד. נשענתי לאחור, הנעתי בעדינות את ראשי לשחרר את השרירים התפוסים ועצמתי את עיני. זמן מה עבר וכשפקחתי אותן  ראיתי על הצג את הבלוג. קראתי אותו בנשימה עצורה ושלחתי את התגובה המתבקשת : 'סיפור מרתק, דמיון עשיר. כל כך נהניתי לקרוא בו, אשמח לקרוא את ההמשך, בהחלט אפשר לפתח אותו לרומן מדע-בדיוני מרתק'. התשובה שקיבלתי סקרנה אותי : "זה לא מדע בדיוני! הכול אמיתי וקורה עכשיו! יואב, אני זקוק לעזרתך".
בשלב זה חייכתי לעצמי. אהבתי את דרך בה בחר דניאל חברי לשתף אותי בכתיבה. דניאל הוא הסופר בחבורה. מאז היינו ילדים דניאל התעניין במדע בדיוני ופנטזיה וריתק אותנו בסיפורים שהמציא. כשבגר מצא את עצמו בעיתונאות והפך לכתב שטח של עיתון מכובד. הייתי משוכנע שזנח משובות נעורים. עתה התברר שלא, שנפשו עדיין נמשכת אל המסתורי והאפל, ושהוא עדיין מקווה לכתוב רומן. דניאל ידע, כמובן, עד כמה אני עסוק בעבודת הדוקטורט שלי, על כן מצא דרך מקורית להיעזר בי בכתיבה. המסתורין שיצר ריתק אותי והחלטתי לשחק את המשחק. המשכנו להתכתב וממש התמכרתי לו, ל'בלוג' הזה. דניאל שאל שאלות ואני ניסיתי לספק לו את התשובות, מידע אישי או באמצעות תחקירים שערכתי. יותר ויותר נמשכתי לתוך המסתורין של העבודה המשותפת. דניאל חברי שמר על חזות של "אין לי מושג על מה אתה מדבר" גם כאשר היינו לבד וניסיתי לדובב אותו בעניין הכתיבה. שאלתי אותו על אטואטה, למשל, והוא בהה בי במבט של חוסר הבנה. על שאלתי "איך אתה מצליח להפליג בדמיונך לתיאורים הנהדרים האלה?" ענה: "על מה אתה מדבר? הכול אמת לאמיתה " מתי יצא הספר לאור?" ענה לי בפנים זועפות: " הוא יצא, אל תדאג." הוא הרגיש שנפגעתי, על כך טפח על שכמי וצחק:" תפסיק להיות כזה כבד. הנה, אני מבטיח לך, אתה תהיה הראשון לקרוא את הטיוטא הסופית של הספר. בסדר?"

חייכתי אליו ,המשכנו לשתות בירה ולהציק לבחורות. יותר לא חזרתי לדון איתו בסוגיה , המשחק נמשך על פי הכללים שקבע.

תגובות