שביל הדם (סיפור לשבוע המתח) / רונן

שביל הדם (סיפור לשבוע המתח) / רונן

היה זה ירח שמתאים ללילה רומנטי. גדול, צהוב ומיסתורי. תלוי נמוך מעל הבתים, כמעט במרחק נגיעה. ניתן לדמיין בקלות את צלליותיהן של זוג אוהבים, בדיוק ברגע בו נפגשות שפתותיהם כשהירח מולך באורו העינברי מאחור.  הירח הזה בהחלט יכול גם להתאים לסרט אימה. מקיץ מתים מקברם או הופך אנשים תמימים לזאבים טורפים. הוא הזכיר לי את הירח בסרט אי.טי. כאשר הם מעופפים, מדוושים במרץ על האופניים באחד מהשיאים של הסרט. מוזר אלו מחשבות התרוצצו במוחי. בעוד שאלות קיומיות אמורות היו להעסיק אותי דמיוני ברח אל הירח. אולי בגלל נוכחותו הבלתי מתפשרת, אולי בגלל שהייתי האדם היחיד שהואר באורו, אולי מכיוון שהייתי רוצה מאוד, באותו הרגע, להיות מישהו אחר ובמקום אחר. ידעתם שלדם יש צבע שונה לגמרי באור הירח. כמעט שחור. שחור עמוק בעל חיות ארגמנית שנמצאת ברובד אחר, כמעט בלתי נראה. נוזל כהה, בעל ברק שמנוני שכאילו זוהר באור פנימי בהשפעת אורו של הירח. יכולתי לחשב בדיוק רב את סופי. למרות ידי שלחצה בעוצמה את הפצע לא הצלחתי לעצור את הדם. ליבי התאמץ בכל כוחו להזרים את מה שנשאר לחלקים החשובים בגופי, לא מודע כלל לחור שנפער בו. לצינורות החתוכים והמנוקבים. המשכתי ללכת. פשוט סרבתי למות. בכל צעד ניתקה מגופי טיפה שמנמנה של דם ועיטרה את השביל בעיגול שחור מנצנץ. סמני דרך של חיים אבודים. אם נאמר שכל טיפה כזו מכילה בערך אחד מיליליטר. אלף טיפות הם ליטר. כמה ליטר יש בגוף של אדם? שלוש? חמש? כבר לא זכרתי כלום משעורי הרפואה. האם זה אומר שכבר פחות חמצן מגיע אלי למוח או שזו רק תופעה פסיכולוגית הקשורה לטראומה שאני עובר. זה לא משנה – חשבתי. השאלה היא כמה דם זה מספיק בכדי להמשיך לחיות. נניח שבזמן הדקירה ולאחריו איבדתי בערך ליטר, שנספגו בבגדים ועל הקרקע. כל אלף צעדים זה בערך עוד ליטר. נניח שכל שני צעדים זה מטר יש לי בערך קילומטר למצוא עזרה. בדקתי עם אני כבר מרגיש בקור המזדחל, הסימנים הראשונים להלם היפוולמי. הלם תת נפחי הנגרם מאיבוד דם. הסימנים קפצו מידית למוחי כמו לפני מבחן. קור, זיעה קרה, דופק מהיר וחלש, נשימה מהירה ושיטחית, טשטוש הכרה. הבטתי לרגע אחורה, בוחן את שביל היהלומים השחורים שזרח אלי מתוך המדרכה. כמו משחק בצופים. הידקתי עוד יותר את היד שכבר איבדה תחושה והמשכתי לצעוד. בוחר כיוון אקראי, קדימה. מה זה משנה. כמה נשאר לי? עוד אלף, אלפיים צעדים אחרונים...

            כמו כל מוות מיותר אבל ראוי גם זה התחיל כמהתלה. משובת נעורים המחפשים פורקן. בגיל ובשלב שאנחנו מבוגרים מספיק בכדי להתחיל להגדיר גבולות לעצמנו. ישבנו, חמשתנו, בפאב האירי - מולי בלום. כל אחד אוחז בפיינט החביב עליו. זה כבר הפך למסורת שאחרי כל מבחן אנחנו יוצאים להשתחרר. לחלץ עצמות, לשחרר כיווצים, לאוורר את המוח. המבחן האחרון באנטומיה היה קשה במיוחד. אני בטוח שכמוני, גם חברי לקבוצת הלימוד, הגניבו מבטים לצדדים. בוחנים בעין עקומה זה את זה. שואלים את עצמנו את השאלה שלעולם לא נעז לבטא בקול. מי ישאר? או יותר חשוב מי ישבר וילך הביתה. למרות שהיינו מלוכדים, בעלי מטרה משותפת ושאיפות זהות. ידענו כולנו את הסטטיסטיקה. זה אחד מהדברים הראשונים שאתה לומד בעל פה בבית הספר לרפואה. כמה מסיימים ומה אחוז הנשירה בכל שנה. בסוף השנה השניה יש את הנשירה הגדולה ביותר. כי בסוף השנה השניה יש מבחן באנטומיה. במהלך השנתיים שבילינו יחד למדנו להכיר אחד את השני. כמו ביחידה מובחרת בצבא גם כאן הלימודים והקשיים המשותפים עזרו לנו להתגבש ולהכיר את עצמנו ואת חברינו לקבוצה כפי שלא הכרנו אף אחד בעבר. תמכנו ועזרנו אחד בשני. כל אחד על פי היכולות המיוחדות שלו. אבל באיזה שהו מקום גם ציפינו שמישהו מאיתנו יכשל וינשור. כל עוד זה לא אני אמר בודאי כל אחד בליבו. כל אחד שנושר משמש כקורבן נוסף שנועד לרצות את אלוהי הסטטיסטיקה. כל שנה שעוברת הסיכויים לסיים גדלים. כל אחד שנושר מגדיל את הסיכוי שלי להמשיך. הלימודים בבית הספר לרפואה לימדו אותונו את חוקי האבולוציה טוב יותר מהמרצה הכי טוב. עצרתי מלצרית חביבה וביקשתי מילוי. ידעתי שעוד כמה דקות חוזרת הלהקה לנגן והיום יש את הבחור הצעיר בעל הקול הערב. לפני שבוקי הציע את מולי כמקום מפגש לא הכרתי את הפאב ולא הייתה לי שום זיכה למוסיקה אירית. אבל בתקופה הזו של אובדן זהות, השנים האחרונות של לפני המחויבות העצומה שכל אחד לקח על עצמו, אימצנו לנו במהירות מקומות, ריטואלים ודעות. דברים שעזרו לנו להתמודד. עוגנים שהיו נעוצים בחיים שם בחוץ ואפשרו לנו מדי פעם לשרבב את הראש ולנשום קצת אויר.

            אני לא זוכר איך התחילה בדיוק השיחה . דיברנו על אירלנד ועל כך שאולי ניסע בקיץ לביקור. ציקי אמר שאין לו כסף והוא צריך לעבוד בכדי שהוא יוכל ללמוד בשקט בשנה הבאה. ליבי אמרה שאנחנו חייבים לנסוע ביחד, ואני חשבתי שעם ליבי נוסעת אני בטוח בא. היו רק שתי בנות בקבוצה שלנו. ליבי וקרול. קרול וציקי היו זוג עוד לפני שנפגשנו. עוד מבית הספר אני חושב. קרול עלתה בגיל שתים עשרה מצרפת וציקי עשה לה קליטת עליה. ליבי לא היתה יפה במובן הפשטני של המילה. היה לה שיער שטני שהיה מסופר בעבר במעין קארה. אבל בשנתיים האחרונות לאף אחד לא היה זמן להגדיש לטיפוח אישי. אף כפתורי שכמעט והלך לאיבוד בפנים רחבות. ליבי היתה נאה מאוד במבט מלפנים. בפרופיל פניה נראו שטוחות וחסרות כל הדר. אבל דוקא הפנים היו מה שמשך אותי אליה. כשאני מנסה להזכר במתווה גופה, גיזרה, שדיים, ישבן – דברים שבדרך כלל גברים שמים אליהם לב – לא הצלחתי לשחזר דבר מהם בזכרוני. היא לא הרבתה לדבר אבל כשהיתה פותחת את הפה הפתיעה את כולנו בעומק מחשבתה. כבר התרגלנו לפנות אליה כשהיינו מגיעים לבעיה שלא הצלחנו להתמודד איתה. אז היה מפציע חיוך בזויות פיה. כאילו היא נהנית מההזדמנות לתרגל את מוחה.  ברגעים האלה פשוט ישבתי והערצתי אותה. אבל הכי כיף היה לראות ולשמוע אותה צוחקת. כשארוע כזה היה מתרחש היו פניה זורחות באור מיוחד, קורנות. כאילו כל הזמן עטו מסיכה ורק ברגעים נדירים כאלה היתה רשאית להראות את פניה האמיתיות. צליל צחוקה היה כפעמוני רוח מזכוכית עדינה. מרעננים ככוס מים קרים ביום שרב. חודרים עמוק ולא מותירים אף אחד מסביבה אדיש. עשיתי לי הרגל לנסות ולהצחיק אותה בכל הזדמנות. זו הפכה מעין תחרות ביני ובין בוקי שני הרווקים.

קרול הצטרפה לדעתה של ליבי ואמרה שאנחנו חייבים לנסוע אולי אפילו נראה פייות. התפתח דיון מאוד רציני ומלומד האם פיות הן אמיתיות או חלק מסיפורי עם. משם הגענו לטירות ולרוחות. ככל שהתקדם הערב ומפלס הבירה עלה הפכו נושאי השיחה ליותר ויותר מוזרים. נכנסנו כולנו לתוך עולם משלנו, רווי דמיון, משאלות לב, פנטזיות ואדי אלכוהול. בנקודה מסוימת של ויכוח סוער האם לפיות יש כוחות קסם או לא ציקי טען שלא צריך לנסוע בשביל זה לאירלנד. יש עיירת רפאים כאן בארץ. בוקי שהחזיק מעצמו כמומחה לארץ ישראל טען בתוקף שאין דבר כזה. לא שמעתי את סוף הויכוח כי הייתי חייב לשחרר את הלחץ מהשלפוחית. כשחזרתי כבר נערכה הצבעה. בה כמובן צרפתי את קולי לקולה של ליבי. הוחלט שבחופשת הקיץ נלך לבדוק את זה. ברוב של ארבע נגד אחד עברה ההחלטה. סוכם כי נצא כולנו למסע הרגלי מהמכתש הקטן לכיוון עיירת הרפאים. ציקי טוען שזה היה מחנה אימונים סודי של ה-101 ואחר כך יושב בשנות השישים על ידי קומונה של לועסי פטריות מארה"ב שהאמינו כי התנאים בנגב זהים או דומים לאלה שבמדבריות מקסיקו. הם ניסו לשחזר שם מסורות אינדיאניות המבוססות על שמאנים ופטריות פיאוטה. כל זה נשמע לי מופרך לחלוטין. הספיק לי שליבי התלהבה מהרעיון והיתה במצב שהגדרתי כפוטצנציאלי לצחוק. ציקי, כדרכו, היה חייב להפוך את זה למשהו הרבה יותר מאתגר או מסוכן. מישהו מאיתנו יהיה חייב לבלות שם את הלילה לבד, קבע באופן דרמטי. באותו הזמן זה נשמע כרעיון מצויין. כמו כל הרעיונות שניתן להעלות כאשר אתה מתודלק כדבעי. איך נבחר מי ישאר. שאלה קרול. מי שיקבל את הציון הכי גבוהה באנטומיה אמר בוקי. הוא כנראה מאוד רצה להיות זה שישאר שם. הוא היה הכי טוב בלזכור שמות ומושגים בשפה מתה. אולי הוא קיווה כמוני שהמהלך הזה יפר את שיווי המשקל בינינו ויאפשר לו לזכות בתשומת ליבה של ליבי. אולי ציפה לזכות ב-CARDI שלה. לב, תשומת לב, ליבי. משחקי המילים סביב איבר כל כך חיוני אולי היו צריכים לומר לי משהו. אולי זה היה הרמז לכשל הלבבי המצפה לי. מצפה לי בכל המובנים האפשריים.

* * * *

שלוש מאות ארבעים ושלוש. שלוש מאות ארבעים וארבע. שלוש מאות ארבעים וחמש. ספרתי צעדים. ספרתי את סופי המתקרב. ניסיתי להזכר אלו כלי דם גדולים מצויים באזור הדקירה ובשמותיהם. הדעות חלוקות לגבי המצב הנפשי אצל מישהו שעומד למות. יש המון מחקרים על מצבו הגופני, הסיבות הקליניות והפתלוגיות והשד יודע מה עוד. כלום על המצב הנפשי. תמיד חשבתי שאצל מי שהולך למות תיהיה בהירות מחשבה, חדות זיכרון. אחרת איך יוכל להעביר את כל חייו לנגד עיניו. אבל אם נחשוב על זה רגע ברצינות מבחינה פסיולוגית זה לא ממש אפשרי. מערכות הגוף דועכות. כבות בזו אחר זו כמו בהפסקת חשמל בעומס מירבי. הגוף, מכונת השרידה האנושית,  מפריש אדרנלין. זה מצר כלי דם על מנת שהאברים החיוניים יכבו אחרונים. אולי בכל זאת זה אפשרי. כי המוח הוא האבר האחרון. התחיל להיות לי קר. לא היתה טיפה לחלוחית בפי. הזדקפתי. הרחוב הראשי שבו פסעתי, היה משובץ משני צידיו, בבתי אבן חד קומתים. שביל מרוצף בחלוקי נחל עבר בצידו הימני. מעבר לבתים התנשאו כגוש שחור הרי הנגב. הופתענו למצוא את מה שציקי הבטיח שאכן נמצא כאן. בוקי בודאי היה משתוממם איך בארצנו הקטנה והמתויירת המקום הזה אינו ידוע ברבים. בין שתי בתים, פעורי חלונות ותריסים, עמדה חלקה שוממה. שני צלבי אבן נוטים על צידם הטילו צל ירח על הקרקע. מאחוריהם היתה מצבת שיש לבנה שעליה צויר בשחור מגן דוד. זה היה כל כך מוזר לגלות את הצלבים האלה. אולי כל כך התרגלנו למדינה יהודית, בתי קברות יהודים, עד שצלב כסימן לקבר ניראה כל כך לא במקום. כאילו זה נלקח מאיזה סרט אימה סוג ז'. שלוש מאות חמישים ושתיים או שזה שלוש מאות ארבעים ושתיים. כבר לא זכרתי. לא כל כך הבנתי למה חשובה לי הספירה. האדמה מתחת לאחד הצלבים זזה. התבוננתי היטב. האם זהו דמיוני או שזה באמת קרה. הירח המשיך לשייט מעל לראשי כמו כדור מוגלה צהוב שעומד להתבקע בכל רגע. הצללים של שני הצלבים החלו לנוע זה כלפי זה. זה לא יתכן, צעק חלק קטן במוחי, שהיה אחראי לחוקי הפיסיקה. עצם לבן בקע מהקרקע בנקודת המפגש של הצללים. עצרתי את צעדת המוות מביט משתאה. איך מתוך הקרקע צומחת לה דמות לבושת תכריכים. זה כבר מוגזם. האם אלה תעתועים של מוחי הדועך? הדמות הגרוטסקית התמתחה והתחילה לחטט באף.

"היי אתה!" לחשתי הכי חזק שיכולתי.

הדמות הסתובבה אלי וחשפה את גולגלתה המחייכת.

"אתה מדבר אלי? אתה באמת מדבר אלי? תגיד, אתה מדבר אלי?" חזרה ושאלה בחיקוי מושלם של רוברט דה-נירו.

"תעזור לי."

הוא ניגש אלי ויכולתי להריח את האדמה בנשימתו. ריח רקבובי עשיר. ריח של משהו שנטמן בקרקע לא על מנת שיחזור.

"אין צורך." לחש וחייך חיוך לבן ומעורר בחילה. "עוד מעט תיהיה בדיוק כמוני. אתה יודע כמה זמן אני מחכה? תגיד אתה יודע לשחק פוקר?"

הושטתי יד לאחוז בשרידי התכריכים. מנסה לעכב אותו. רוצה לזכות במעט אפתיה, טיפה של תשומת לב ברגעי האחרונים. אבל הוא כבר היה מחוץ להשג ידי. מכרכר ומפזז כמו מתרחץ באור הירח. עצמותיו משקשקות כמו קסטניטות במקצב שדוני מוזר. הבטתי לקרקע בוחן את השלולית הכהה שנוצרה מתחתי. מנסה להעריך כמה טיפות היא מכילה. היא לא היתה ממש גדולה אבל מספיק גדולה בכדי לשקף אלי את הירח במלואו. יללה מקפיאת דם נשמעה מאחורי. (הלוואי ובאמת היא היתה מקפיאת דם ככה אולי הייתי מרוויח עוד כמה דקות) הסתובבתי וראיתי מתוך דלת שהייתה קבורה באדמה מגיחה דמות אחרת. גם היא התמתחה, משכה את ראשה לאחור ופלטה שוב יללה ארוכה, מתריסה, כלפי הירח. לנגד עיני החלה הדמות לעבור טרנספורמציה. הפנים התארכו וניבים חדים פרצו מתוך הלסתות. כל הגוף צימח שיער עבות. שוב, כמו לקוח מתוך טרילר של מייקל ג'קסון, הפכה הדמות לאדם זאב.

"תנשך אותי. בבקשה תנשך אותי."

הזאב ניגש אלי ורחרח את שלולית הדם. אחר כך הרים את ראשו רחרח מעט במיפשעתי ואחר כך את הפצע המגיר. הוא שלח לשון מחוספסת וטעם את ידי הלחה.

"אתה כמעט מת." אמר בקול צרוד ספק כלבי ספק אנושי. "אין שום כיף בלנשוך אדם מת." נעמד לצידי, הרים רגל והטיל עלי את מימיו. אחר כך זינק באויר, נחת על כל ארבעותיו ונעלם בסדרת דילוגים כלביים מאחורי אחד הבתים.

* * * *

ההפתעה הכי גדולה היתה שלי. הפתעה ותחושה עזה של קורת רוח. ביחוד שקלטתי את מבט הערכה שהבזיקה אלי ליבי. קיבלתי תשעים ושמונה במבחן באנטומיה. חלקתי את המקום הראשון יחד עם עוד תלמיד.ליבי קיבלה שמונים ושש. בוקי שמונים וארבע שהעלו ארשת נכאים על פניו. קרול שישים ושלוש וציקי נכשל. כל הדרך באוטובוס לירוחם הוא קיטר שהוא צריך ללמוד למועד בית ואין לו זמן להרפתקאות מופרכות. אני חושב שכל זה היה מן השפה לחוץ. ציקי כמו כולנו נשבה בריחה של ההרפתקאה. כמובן שהוא זה שהיה צריך להוכיח לכולנו שהעיירה הזו קיימת. כולנו היינו שבויים באותה רוח או דחף, תקראו לזה איך שאתם רוצים, שמושך או דוחף אנשים צעירים למעשי שטות. ברוב המקרים, לאחר מעשה, אף אחד מהמשתתפים לא מצליח להבין איך הוא נגרר לתוך איוולת נוראה כזו. אבל כשאתה בפנים, שבוי בתוך העולם הדמיוני שמוחך רקם, אתה לא חושב על כלום. יש משהו בקבוצה קטנה ותומכת שמלבה מעשי שטות כאלה. כאילו ההתלהבות של האחרים מסירה את כל הדאגות והחששות. כל פעם מישהו אחר מוזן באנרגיה השטותית של חבריו. כל פעם מישהו אחר מפחד להיות היחידי שצועק המלך הוא ערום. חושש להיות מוקא מהחיבוק של קבוצת התמיכה שלו. משחק את המאצ'ו בעל כורכו. זה כנראה משהו שמשותף לגברים ונשים כי אף אחת מהן לא אמרה מילה כנגד הרעיון. נהנתי כל הנסיעה לחוש את מבטי הקינאה / הערצה של חברי. לא טורח לברר עם זה הודות לציון המרשים או בגלל שזה אומר שאני נבחרתי לשחק את תפקיד הגיבור בהרפתקאה. הנהג עצר לנו בצומת אורון. חמשת הנוסעים האחרים הביטו בנו מופתעים. שואלים את עצמם מה יש לנו לחפש כאן במקום שכוח אל זה. התקבצנו סביב ציקי ששלף מהתרמיל את המפה.

"שם זה המכתש הגדול." הצביע. " מעבר לרכס הזה נמצאת ירוחם ובהמשך הכביש יש מיפעל פוספטים גדול."

"לאיפה אנחנו הולכים." שאלה קרול ולפי המבטא הצרפתי המאוד ברור הבנתי שהיא מתרגשת כמוני.

"כאן, דרך ערוץ הנחל הזה. אם אני לא טועה הוא נשפך בסוף לנחל צין."

בוקי עיין במפה, חשק שיניים, והתלבט. בסוף לא יכול היה יותר לשתוק והתפרץ בקול רם הרבה יותר ממה שהוא התכוון. ההדחה  הכפולה מהידען הראשי באנטומיה ובידיעת הארץ כנראה פגעה בו יותר ממה שנתן לראות. "אין שם שום דבר." קרא בארסיות. "הנחלים האלה יכולים להסתיים במצוק בלתי עביר. מאוד מסוכן ללכת פה. ביחוד כשאנחנו הולכים לשום מקום."

"אתה יכול להשאר כאן." אמר לו ציקי בקרירות. עוד שעתיים יעבור האוטובוס לבאר שבע." העמיס את התרמיל על הגב והתחיל לצעוד לכיוון הואדי.

"איך אתה יודע היכן זה? אם זה קיים בכלל." התריס מאחוריו בוקי בניסיון אחרון לשמור על מעמדו.

"זה כתוב ביומנים של מאיר הר-ציון."

"בוא בוקי. החלטנו שאנחנו הולכים ביחד." אמרה לו ליבי והושיטה לו יד. היתה זו מחווה שאפילו בוקי הנעלב לא יכל להתעלם ממנה.

האויר היה חם ויבש. דבר שהקל בהרבה על ההתמודדות עם החום. באיזה שהוא אופן שמחתי להפרד קצת מהלחות הדביקה של מישור החוף.

"אל תשכחו לשתות הרבה." הזכיר לנו בוקי. מגן בחרוף נפש על שרידי מעמדו. הלכנו בתוך ערוץ הנחל שהחל להעמיק וקירות אבן התגבהו סביבנו. בהתחלה כתלים קטנים ולקראת הסוף כחומות. ציקי הלך בראש ולצידו קרול, אחריהם בוקי וליבי ואני במאסף. חושב מחשבות על המבחן ועל הסיכוי שלי עם ליבי. חושב על הלילה והשינה בשקי שינה. חושב על כר ההזדמנויות שנפתח מולי. סוף שבוע שלם של אפשרויות לקידום היחסים איתה. באותה העת לא העליתי בדעתי שנמצא את העיירה הזו ועל המשמעויות של כך. עבר הרבה זמן מאז הרגשתי את משא התרמיל על הגב ואת הלאות הנעימה שמתפשטת בגוף. יש משהו בנוף המדברי, בשקט העוצמתי שלו שחודר אליך, מקיף אותך מכל צד, מחלחל מתחת לקליפת העירוניות המלאכותית. יותר מדי אורות נאון ומזגנים. יותר מדי ספרי לימוד וישבנים משותקים מרוב לימודים. הפאסיביות המדברית אפפה אותי ומילאה בתוכי מאגרים של אנרגיה שלא ידעתי שהם התרוקנו. הייתי שקוע בתוך עצמי שכמעט הפלתי את בוקי למטה. לא שמתי לב שהם נעצרו. עומדים על סיפו של מפל מים יבש שנפל אל תוך קרקעית סלעית שלושים מטר מתחתינו. עמדנו, חמישתנו, מתבוננים כלפי מטה, לצדדים ואחד בשני.

בוקי התאושש ראשון. "נו מה עכשיו חכם גדול? הבאת חבל."

"נחזור קצת אחורה ונמצא דרך לעקוף את המפל."

"נמצא דרך לעקוף את המפל." חזר על דבריו בוקי בלעג. "לא ברור לך שהמפל הוא ההוכחה הניצחת לכך שאין כלום מאחורי הסיפור של עיר הרפאים."

"להפך." התעקש ציקי. "הוא ההוכחה לכך שהסיפור אולי אמיתי. גם אני חשבתי איך זה יכול להיות שאף אחד לא מצא אותה עד היום וזו התשובה. אם היה קל להגיע אליה אז כבר היא היתה מסומנת במפת המטיילים."

"מה כתוב ביומנים של הר-ציון?" שאלה ליבי.

"הוא מתאר את הדרך בקיצור. בעיקר היכן היא מתחילה. המפל לא מוזכר שם. אולי מאיר חשב שרק מי שיעיז לעבור אותו מגיע לו למצוא אותה."

"סתם קשקשן ההר-ציון שלך."

"קשקשן? לידיעתך הוא מהבודדים שהלכו ברגל פטרה וחזרו על מנת לספר על כך."

"ביג דיל. כל אחד יכול היום להגיע לפטרה."

"כן, אבל היום..."

"חברים!" קטעה אותם ליבי. "חם לי וזה לא הזמן והמקום למריבות האלה. אנחנו ממשיכים או חוזרים?"

"חוזרים!" קפץ בוקי על ההזדמנות."

"ממשיכים, איזו שאלה בכלל?" מיהר ציקי לענות אחריו.

קרול הביטה בציקי אחר כך בבוקי. "אני חושבת שצריך לחזור." אמרה בשקט וכבשה את מבטה באדמה.

ציקי נהיה אדום ולא מצא מילים איך להגיב. בוקי הסתובב מנסה להסתיר חיוך של שביעות רצון.

"אני חושבת שכדאי להמשיך עוד קצת." אמרה ליבי. מקסימום נישן פה בלילה ומחר נחזור.

"מחר שבת." הזכיר לה בוקי

"אז נחזור מחר בערב. מה אתה אומר?" שאלה אותי. הבנתי שההחלטה שלי תכריע. העדפתי להמנע. לא ממש היה אכפת לי אם נמשיך או נחזור אבל פתאום נזכרתי בתוכניות שלי לגבי ליבי וללילה הקרב.

"ממשיכים." אמרתי ואחזתי ברצועות התרמיל על מנת לחתום את הויכוח.

* * * *

 רגלי היו הראשונים לבגוד בי. הגפיים מכילים כמות דם גדולה באופן יחסי וכשהגוף מחליט על משטר צנע הם הראשונים שסובלים ממחסור בדם. מצאתי את עצמי על ברכי. חסל סדר ספירה וצעדים. שעון החול של חיי הפסיק לתקתק. הסרתי את היד שלחצה על הפצע. זה כבר היה חסר משמעות. לחצתי בכוח על הציפורן וניסיתי לראות את מצב המילוי הקפילרי. ידעתי כבר מה מצבי אבל המוח התעקש על הוכחות נוספות. באור הדלוח שסיפק הירח לא יכולתי לראות מה התוצאות של הניסוי שלי. ניסיתי לבדוק דופק בשורש כף היד ולא הצלחתי למצוא אותו. הרמתי באיטיות את היד לבדוק דופק בקרוטיד, בדיוק אז חשתי במשב הרוח על עורפי. משהו חלף במהירות מאחורי גבי. מה עכשיו? ערפדים? לא מספיק שאני דועך כאן לאיטי אני צריך לסבול מכל מני דמויות מופרכות שבודה מוחי. במקום אוסף זכרונות מובחרים של חיי הוא בחר לעלות דמויות אנכרוניסטיות מופרכות שיארחו לי חברה ברגעי האחרונים. מה לגבי אתמול בלילה שאלתי אותו. את הזיכרון הזה אתה לא מראה לי. אבל למוח שלי היו נימוקים וסיבות משלו. אולי הוא עדיין ניסה למצוא פתרון לבעייתנו, אולי הוא האמין כי אפשר לצאת מזה. יכול להיות שהוא פשוט מדחיק ובורח למקומות שפעם היו מפחידים יותר מהמציאות. לך, לך תתחבא מתחת לסינור של אמא. ניסיתי להעליב אותו, לאתגר אותו. לשעמם אותו עד שבזוית עיני קלטתי תנועה על רקע הירח.

יכולתי להשבע שזו היתה צללית של מישהו הרוכב על אופניים. הם נעו באיטיות לרוחבו של הסהר הזהוב. תנועות הרגליים היו ברורות. מדוושות במהירות כאילו אחרת הם יפלו. שוב פינת הפיסיקה במוחי שלחה מחאה חלושה. מהירות סיבוב הגלגלים לא יכולה להשפיע על כוח המשיכה. היא לא יכולה להפוך תנועה בשני ממדים לתנועה בשלושה.

"אי.טי." צעקתי. אבל יצא רק כיחכוך יבש. נראה אבל שהדמות שמעה אותי ותוך כדי סיבוב איטי ואלגנטי היא פנתה והחלה מתקרבת אלי. יכולתי להבחין כעת בראש החייזרי, בפנים המקומטות, בכרס הטפוחה ואפילו בזוג עיניים כחולות שבחנו אותי. הוא הגיע עד אלי, מרחף עשרים סנטימטר מעל פני הקרקע.

"אי. טי. תעזור לי. תציל אותי."

"אי.טי. פון הום."

"מצויין אני אתן לך את הנייד שלי אבל תציל אותי. יש לך את הכוח הזה באצבע."

"E.T phone home. wrong number"

"אי. טי. עם האצבע."

הוא שלף את האצבע שלו שהחלה לזהור באור כתום שהלך והתחזק. ככל שהאור התחזק יותר הוא הפך לאדום יותר עד שהוא האיר את כל הסביבה באור רפאים אדום כמו של אמבולנס. האור האדום הפיך בי תקווה. כל כך שונה מאור המוות הכהה שנישקף מתוך דמי. אי. טי. קרב באיטיות את אצבעו אלי. האצבע זהרה כמו ענק אדום. פתאום! עשה לי אצבע משולשת ונמלט על אופניו.

"wrong number, wrong number " שמעתי אותו צועק ומתרחק.

* * * *

            המצב היה גרוע בלשון המעטה. ארבעתנו היינו דבוקים לצלע המצוק כמו זבובים על קיר. מפחדים אפילו לנשום עמוק. דקות ספורות לפני כן צנח התרמיל עם האוכל למדף סלע עשרה מטר מתחתינו. בוקי שניסה לתפוס אותו התדרדר אחריו ויכולנו לשמוע עכשיו איך הוא נאנק מכאבים. כל ההר היה בנוי מאדמת לס שברירית ורסיסי סלע מתפוררים. בכל צעד היינו מוכנים להשתטח על הקרקע ולמנוע הדרדרות מהירה אל התהום. לא היה מקום למחשבה לחזור אחורה. הטיפוס חזרה היה כמעט ובלתי אפשרי. כל שהצלחנו לעשות היתה הדרדרות מבוקרת כלפי מטה. ירדנו כבר באלכסון בערך שליש מהדרך. יכולנו לראות את קרקעית הערוץ ארבעים מטר מתחתינו. משקל התרמילים הפר את שיווי המשקל שלנו. כולנו הורדנו אותם וגררנו אותם אחרינו. בכל פעם שמישהו מאיתנו הגיע לקרקע שנחשבה לבטוחה היינו מעבירים אליו את התרמילים ואז מנסים אחד אחד להגיע אליו. בדיוק בנקודה כזו נשמט מליבי התרמיל ובוקי שניסה לתפוס אותו מצא את עצמו כנראה עם רגל שבורה או משהו חמור יותר. לא יכולנו לראות אותו רק לשמוע. ציקי אמר שאין מצב שמשאירים אותו שם. אבל חוץ מהצהרות אמיצות לא היה כמעט שום דבר שיכולנו לעשות. בוקי, אחרי שהצליח להתגבר קצת על הכאבים, אמר שמהמדף אין שום דרך למטה. קרול הציעה שנשתה קצת מים ונחשוב מה עושים. בוקי אמר שאנחנו חייבים לרדת ולהזעיק עזרה. 669 או מישהו כזה. ידענו שהוא צודק אבל היינו צריכים להעביר קצת זמן איתו על מנת שנרגיש שמיצינו את ניסיונתינו חסרי התועלת. האוכל היה אצל בוקי בכל מקרה. ליבי אמרה שזה דוקא טוב ככה הוא יוכל להחזיק מעמד יותר זמן. לא יודע על כמה זמן היא חשבה. שמענו את בוקי נאנק מכאבים וחשנו חסרי אונים. הצעתי לנסות ולעשות חבל מרצועות של התרמילים אבל ידעתי בעצמי שזו סתם הצעה בכדי לנסות משהו. החלטנו שננוח עוד חצי שעה ואז נמשיך. לא היה טעם להתעכב יותר. ממש לא רצינו להתקע בחושך על ההר הזה. באור יום בקושי הצלחנו לשמור על עצמנו בחיים.

            "Brachi " אמרה לפתע קרול 

"זרוע" צעק בוקי מלמטה
"Bronch " הוסיפה ליבי

" סימפון." עניתי
"Cardi  - לב
 Cephal  - ראש
Cerebr  - מוח
Cervic  -  צוואר
Chondr  - סחוס"

כך העברנו, יחסית בנעימים, את חצי השעה האחרונה שלי עם בוקי. לאחר מכן כבר לא ראיתי אותו יותר. ממש לפנות ערב, כשהשמש התחילה להתחבא מאחורי ההרים והצינה לא היתה רק בלב, הצלחנו להגיע אל תחתית הערוץ. הבטנו אחד בשני ועם המצב לא היה כל כך חמור היינו קרוב לוודאי פורצים בצחוק. ארבעתנו היינו לבנים כאילו גילגלו אותנו בקמח. פה ושם נראו על זרעותינו ורגלינו כתמים כהים. עדויות לסריטות ולחבלות שצברנו בדרך למטה.

            "בוקי." צעקתי אבל לא נשמעה תשובה. או שהוא לא שומע אותי או שהכאבים הכריעו אותו.

            "לאיזה כיוון?" שאלתי את ציקי.

"לשם." הצביע לכיוון חזרה.

התחלנו צועדים בכבדות. כמו נושאים את בוקי על כתפנו. ידענו שאנחנו צריכים למהר אבל הרגשנו מרוקנים. כל צעד היה כבד מקודמו. רצינו למהר ולמצוא עזרה אבל לא רצינו להשאיר את בוקי מאחור. החשיכה הסתערה עלינו במהירות. עמוק בתוך הערוץ היא הגיחה במהירות מפתיעה, עוטפת אותנו בשמיכת קרה ושקופה של בלתי נראות. המשכנו ללכת מגששים את דרכנו בחושך עד שנתקלנו בקיר. בשאריות ההילה שנותרו מהיום הדועך הבנו שהגענו למפל. הפעם מצדו התחתון. אי אפשר להמשיך בכיוון הזה נצטרך לחזור אמר ציקי ביאוש. קרול וליבי התישבו כמו דמויות עם מפתח בגבן שאזלה מהן כל האנרגיה. בלי לדבר החלטנו לעשות שם את הלילה ופרשנו את שקי השינה.

אני זוכר את הלילה הזה ברגשות מעורבים. היה זה אחד מהלילות העצובים המאושרים ביותר בחיי. הקור חלחל אל תוך גופינו כמו ארס של נחש. בלי לשים לב התחלנו כולנו לנקוש בשינינו. הבגדים הקצרים שהיו לפעמים מיותרים בלהט היום לא יכלו לחמם אותנו. התכרבלנו בתוך שקי השינה שהועילו רק במעט. קרול וציקי נכנסו לתוך שק שינה אחד ונראה כי ביחד הם מצליחים להתמודד טוב יותר עם הקור. יכולתי לראות בחושך את מבטה של ליבי. היו לה עינים גדולות שזהרו בחושך כמו עיני חתול.

"כדאי שנעשה כמותם." היא אמרה. פתחתי את הרוכסן של השק שינה. פחדתי לדבר. לא רוצה להסגיר את מה שהרגשתי באותו הרגע. ליבי השתחלה בזהירות פנימה דורכת ומועכת אזורים רגישים בדרך. בלעתי את הכאב עם הגאווה והמשכתי לשתוק. גופה הנעים והרך היה צמוד אלי. הפסקתי לחוש בקור בשניה שהיא הציעה.

"מה זה?"

"מה?" לחשתי. שיכור מריח הזיעה שלה. לא מאמין איך הסתדרו הדברים.

"משהו קשה דוקר אותי בבטן."

טוב שהיה חושך והיא לא ראתה איך הסמקתי. היא שלחה יד מפותלת שפילסה דרכה אל בין שנינו. היד ריפרפה על חלצי שולחת בגופי מדקרות עונג.

"זה!" קראה. ומשכה בחגורה שלי. "אולי כדאי שנתפשט. קראתי שחום הגוף חזק יותר בלי בגדים. ככה יהיה לנו קצת יותר מקום." שוב בלי מילים פשטנו את בגדינו. לא ידעתי עד כמה בלי בגדים היא התכוונה וכל פריט לבוש שהיא הורידה אני הורדתי מיד אחריה. כעת עורה הבהיר זרח בחשיכה. זחלנו שנית לתוך שק השינה. מגע העור הערום מעביר בי מכות חשמל של עונג. ניסינו להסתדר בנוחות במספר צורות. לבסוף גילינו שתנוחת הכפיות היא הנוחה ביותר. לא היה לי ספק שהיא מרגישה אותי היטב מאחור. מדי פעם היא הניעה קלות את אגנה מעוררת בי אדוות של הנאה. גורמת לי לחרוק שיניים ולא לתת לצווחות עונג חנוקות להפלט מבעד לשיני החשוקות. הרגשתי איך האגן שלי מקבל חיים משל עצמו והוא מתחיל נוגח אותה קלות. בהתחלה ללא שום תגובה ולאט לאט, כמעט באופן בלתי מורגש הוא נענה כהד על ידי אגנה. עד שהיא התרוממה לרגע, שלחה את ידה אל בין רגליה ופתרה את בעית הפאזל.

"נראה לי שעדיף ככה." היא לחשה. "אחרת לא נוכל לישון בכלל."

הרבה שעות מאוחר יותר נרדמנו מחוברים ומאושרים. כל הצרות ובוקי כאילו נשכחו.

* * * *

כבר לא כאב לי כלום. כבר לא היה לי קר. רוב אברי גופי כבר חדלו לתפקד. כמו בית גדול שמישהו עובר בין החדרים ומכבה בהם את  האורות. הייתי מכורבל בתנוחת עובר. כנראה שאפרד מהעולם באותו האופן שבו הגעתי אליו. כבר לא ממש היה לי איכפת. שכבתי מרוקן מדם וממחשבות. כלי ריק נטול רגשות. תמיד שנאתי לחכות. תורים היו מעצבנים אותי. אבל כעת גם זה לא הטריד אותי. שלווה מוזרה ירדה עלי כמו סדין של נחמה. עוטפת אותי. אוספת אותי. ריחפתי על גבול הביניים שבין הכרה לחידלון. כל השאלות שהעסיקו אותי בעבר על הרגע הזה היו כעת חסרות משמעות. לא נותר דבר בעל משמעות בעולמי. חשבתי שזה הזדמנות מעולה לעשות מדיטציה. עכשיו, כשראשי באמת ריק ממחשבות. אולי לפני הסוף הסופי, לפני בואו של המוחלט הניצחי, אצליח סוף סוף לשמוע את קולה של מחיאת הכף של יד אחת. נסיתי לחשוב על קואנים נוספים. על גלגול נשמות, על מחזורי החיים. אל תוך השלווה הנרקמת בתוכי חדרו קולות שלא היו שייכים. קולות חורקים וצווחים שהפרו את השקט הפנימי. אבנים קטנות הנגרסות תחת רגליו של מישהו שמתקרב אלי. גרגירי חול זעירים שנרמסו. אבני חצץ קטנטנות שנבעטו וטולטלו מריבצם. הפניתי, תוך מאמץ אילאי, את מבטי לכיוון הקול. ליבי התקרבה לכיווני. פניה עוטות ערפל. כוונותיה מריחות זדון. אור הירח נשבר ונחתך על להב הסכין שאחזה בידה. ידעתי שצורת הלהב תתאים בדיוק לצורת הפצע שבצידי. האם היא שוב באה להשלים את התצרף. לשים את הפיסה האחרונה במקומה. היא רכנה מעלי ושוב הרחתי את הריח המשכר.

"למה?" לחשתי כמעט בנשימתי האחרונה.

"בגלל הסטטיסטיקה." היא לחשה בחזרה. מצמידה את פיה לפי. אני בטוח שעל רקע הירח העינברי זו היתה תמונה רומנטית מאוד.

לא הייתי מסוגל לשאול שאלה נוספת אבל נראה שלא הייה צורך. לליבי היה צורך מוזר להסביר את עצמה. אולי אפילו להצדיק את עצמה.

"לא היית אמור להצליח במבחן. היית אמור לנשור בסוף השנה."

"ליבי!" צעקתי אליה בלי קול אבל היא כבר לא היתה שם. הרגשתי שבכל זאת אני לא לבד.. סובבתי קלות את ראשי, יוצר פיתול בצוואר. מעלי עמדו הזומבי, הזאב ואי.טי.

"תעזרו לי." לחשתי

"לך בדרך האבנים הצהובות." ענו שלושתם במקהלה. הם חזרו על המשפט הזה שוב ושוב. בכל פעם קצת יותר מהר ויותר מהר ויותר מהר. קולם עלה ועלה עד שהפך למשהו צווחני וחסר מובן.

"איפה הדרך מתחילה?"

אי. טי. הצביע עם אצבעו הזוהרת באדום. הבטתי לכיוון וראיתי רק קו של כתמי דם. הדם שלי. הכתמים שלי. שעון המוות שלי. נסיתי להסביר להם שאלה לא לבנים וגם לא צהובות אבל הם התפוגגו בענן של צחוק שנשר מסביבי כגשם של קונפטי וסוכריות אם. אנד. אם צבעוניות. התרוממתי מעט ויכולתי לראות את אורו הצהוב של הירח משתקף בתוך הטיפות. בכל טיפה נקודה צהובה קטנה. ירח קטן הבוער בתוכה. לא יודע איך התחלתי לזחול חזרה לאורך הטיפות. גורר את עצמי כתולעת. מושך בציפורני את גופי כמו רמש נקלה. להפתעתי, ככל שהתקדמתי ככה היה לי יותר כוח לעשות את הצעד הבא. אחרי כמה מטרים כבר זחלתי על ארבע ואחרי מעט מטרים נוספים הרגשתי שאני יכול לעמוד.

* * * *

הבוקר מצא אותנו כרוכים כמו שטרודל תפוחים. צחוק פעמוני הרוח שובב את נפשי ולא חלף הרבה זמן שארבעתנו התגלגלנו מצחוק. בגדינו ובגדי ציקי וקרול היו מגובבים בערימה אחת. ליבי נתנה את האות כשיצאה ערומה מתוך השק שינה והתחילה להתלבש. ראיתי איך ציקי מגניב מדי פעם מבט בדיוק כמו שאני הגנבתי לגופה של קרול. רק אחרי שגמרנו לקפל את שקי השינה ולמחות את סימניו המפלילים של הלילה הסוער נזכרנו בבוקי והצחוק נשכח כלא היה. מהרנו להתחיל לצעוד בחזרה. לאורך הערוץ המתפתל. ניסינו לאתר היכן היתה הנקודה בה ירדנו אתמול או את המדף עליו היה מוטל בוקי. באור הבוקר החיוור הכל נראה אותו הדבר. סלעים לבנים חיוורים בתוך ים חול צהבהב. פה ושם העיזו שיחים ועשבים לזקוף את ראשם, גם הם חיוורים, לבנים, מפודרים כמו למסיבה בחצרו של לואי השש-עשרה.  אחרי צעידה מאומצת כשל שעתיים הגענו להתפצלות בואדי. ציקי עמד חסר אונים, בוחן את המפה שוב ושוב. לא מסוגל להכריע לאן לפנות.

"אתה וקרול תלכו מכאן אני וליבי מכאן."

נפרדנו איש איש לדרכו. כל אחד מקווה שהוא זה שיגיע ראשון לציליוזציה. פסענו בשקט ליבי ואני. שקועים כל אחד במחשבותיו. דמי עדיין סער בתוכי לזכר הלילה. פחדתי לדבר על זה או לשאול מה היא מרגישה. חששתי שאהרוס את הכל בחוסר טאקט. אבל מצד שני חוסר ההתיחסות שלי, האם לא ניתן לפרש אותה כחוסר טאקט. ליבי כמו קראה את מחשבותי ופתרה את כל היסורים שעברתי על ידי כך שהחליקה את ידה לתוך שלי. למשך כמה שניות הבליחו בזכרוני כמה חלקי גוף, מגעם הנעים, טעמם. הגנבתי מבט לעברה וראיתי חיוך רחב על פניה. חיוך מסוג חדש. החיוך שלי, קראתי לו. לא שמנו לב והשמש כבר עברה את שיא הגובה והחלה יורדת מהצד השני. עצרנו. מתלבטים אולי כדאי לחזור או להמשיך. הערוץ עדיין היה לכוד בין שתי קירות האבן לא מאפשר לנו לראות היכן אנחנו ומה מצפה לנו בהמשך. החלטנו ללכת בערך עוד שעה ואז לחזור. כמעט כשכבר עמדנו להתיאש ראינו מרחוק פירצה בתוך ההר. רצנו לקראתה ועצרנו לא מאמינים. בתוך שקע המוסתר בין ההרים התגלו לעינינו שורת בתים בני קומה אחת. נראה היה כי הם ננטשו מזמן. ציקי צדק. מצאנו את הישוב הנטוש. התחבקנו וליבי הצמידה לי נשיקה ארוכה ורטובה. המחויבות שלנו לבוקי היתה רק זיכרון רחוק. חשקתי בה כמו שלא חשקתי בדבר לפני כן. הייתי מוכן לתת לה את חיי, את התואר. לא תיארתי לי באותו הרגע שאלו היו גם התוכניות שלה.  חיבקתי אותה חזק. מצמיד אותה אלי. סוחט כל סימופנה מהאויר שבתוכה. מנסה להלחים את החזה שלה לשלי. לקבע את אגני אל אגנה לעולמים. חשתי דקירה חזקה בצד. חשבתי שזהו הלב שלי הגולש מרוב אושר. עד שליבי נתקה ממני וראיתי את הסכין נוטפת הדם שבידה. לא הצלחתי להבין בהתחלה מה קרה. חשבתי שאולי היא נפצעה אבל אז התחיל משהו לבעור אצלי בצד. כשידי חזרה אדומה התחילה ההכרה האיומה לחלחל אל מוחי המחורמן. כתשובה למבטי השואל היא רק טרחה לציין שגם לבוקי לא קרתה בדיוק תאונה והתחילה להניף את הסכין. התחלתי בורח מפניה לכיוון הישוב הנטוש. לא יודע מה מחכה לי שם. אומרים שאהבה יכולה להרוג אותך. אבל לא האמנתי, גם בסיוטים הכי גרועים שלי, שאני אברח מהאהבה האמיתית הראשונה שלי.

* * * *

הרגשתי ממש טוב. הייתי צריך להשתחרר היום וחיכיתי לאמא שלי שתבוא לעזור לי עם הדברים. נתתי את הסכמתי לראיון. לא יודע אם עשיתי בחוכמה. אני יודע שהתפרסמתי בעקבות המקרה שלי. שאנשים ירצו לשמוע מה עבר עלי. הרגשתי כאילו אני נהנה מקרדיט של מישהו אחר. זה לא אני הגיבור זה הגוף שלי. נכון שבאופן סמנטי זה אותו הדבר אבל בכל זאת. אני בפועל לא עשיתי כלום. בסך הכל שרדתי את דום הלב המתועד הכי ארוך בהיסטוריה. ידעתי שבערב מצפה לי פאנל נרחב של פסיכולוגים, אנשי דת, רופאים, מיסטיקנים. כל אחד מהם ינסה לדחוף את השני גרוש שלו על סמך מה שאני אספר. ידעתי שלא אוכל לספר את האמת. אף אחד לא יאמין לי. התלבטתי כרגע בין שתי גירסאות. גירסת האור הלבן וגירסת הגוף האסטרלי. אף אחד לא יאמין לי שאפשר לחוות אורגזמות בעת דום לב.

© כל הזכויות שמורות לרונן