הייתה זְקוּקָה לחמש שנים כדי להבין פעם ראשונה בחייה שהיא טיפוס טִרְדוני.
"תגידי, מה את רוצה ממני".
"כלום, דאגתי לך ורציתי לשאול בשלומך". פיה יבש, שריריה נעשו נוקשים, היא חשה את הזעם מטפס ועולה במעלה שוקיה וירכיה, לא הייתה מאושרת ממנה כשהיו ביחד, ואיך הוא שמח להכיר אותה למשפחתו או כל מי שפגש בדרכו.
"אין דבר כזה כלום, בכל דבר יש משהו, ואת לא מחכה; מתקשרת וטוענת כלום"?! חידד את מילותיו כנחש שהוציא ממנה כל מה שרצה, הניח שלא תשים ליבה לזה.
הזלזול בכבודה במניעיו הציניים, הבוטות בערכי ההגינות המקובלים והשנים שבהן ידע לקדם את האינטרסים העצמיים שלו, מבלי להתחשב בה הביאו אותה פעם ראשונה להכרה שהוא ניצל אותה ואת כישוריה, שיחסיהם לא היו מושתתים על אהבה, אולי חיבה מתוך אינטרסים משותפים, לא מעבר לכך.
"אז אין לך מה להגיד לי". ניסתה בכל זאת לגרות אותו ולהביא שיחתם למשהו שירתק אותו אליה.
"נכון, אין". אישר את דבריה בקולו העמוק החופר בתוכה תעלות ללא מוצא שלמרבה הפלא, אין בהן עצב וגם לא משהו שדומה לאהבה, בקולו לא נשמעה תחושה של צער או אמפתיה כלפיה שתועיל לשיחת הטלפון ההזויה הזו בפאתי ערב שהחל במבט מלנכולי מהורהר וחיוך עצוב.
הניחה את הטלפון ויצאה אל הרחוב הראשי, ההליכה ברגל עזרה לה לנקות את הראש, האוויר הקר בלילה דגדג באפה, עוד רמז שהסתיו מחכה בפתח להחליף את הקיץ, אין הרבה אנשים המתענגים על השעות העמוקות של הלילה, הם יושבים עם כוסות בירה לבנה סביב שולחנות שהוצבו זמנית על המדרכת. לרגע שוקלת לעצור ולשתות כוס בירה צוננת, אולי תוכל להעמיד פנים שהיא אחת מעוברי האורח שיושבים ונהנים מהבריזה בלילה של ימי אוגוסט, ולדחוק את רגשותיה המבאסים לשעה שעתיים.
היא ממשיכה ומתמקדת במספרי הרחובות ושמותיהם, קריאת שמות גדולי האומה ומספריהם, מאטה את המחשבות המתרוצצות במוחה. ביתה רחוק מהכרך של הרחוב הראשי, היא הולכת ברגל, מוותרת הפעם על התענוג המפוקפק לנסוע במונית, אין לה לאן למהר. מספרי הרחוב דו ספרתיים והתמקדות בקריאתם מאטה את קצב הליכתה.
לא הייתה לך ברירה... לא נועדנו זה לזו... זו אשמתי... אני גרמתי להתפתחות העניינים והייתי צריכה להיפרד ממנו מהשעה הראשונה שנראו אגלי זיעה מבצבצים על מצחו ועל פניו בשעת וויכוח, כשהפרידה ממנו כואבת פחות.
באחת הפעמים שנסעו לעזריאלי, הוביל אותה לחנות תכשיטים, פעימות ליבה רקדו ואלס הדנובה של שטראוס, נראה לה לא הוגן לברר את משמעות הבאתה למקום כזה,חשבה שרצה להפתיע אותה, בחן את התמקדות עיניה על טבעת מסוימת וחיכתה שיעברו כמה ימים, הימים לא הגיעו, לאחריהם החלו וויכוחים סתמיים, ובאוויר הורגשה אוירה של סוף עכור, שבמוקדם או מאוחר אחד מהם יקום ויעזוב.
השער סגור והיא מפשפשת בתיקה כדי למצוא את המפתח, משום מה שכחה להשאיר את האור דולק בכניסה, הרחוב ריק ושקט מפחיד נישא באוויר, חתולתה האפורה שמחה לקבל את פניה בליטוף פרוותה המרגיעה, טוב שהיא לא יודעת לדבר ולשאול שאלות מביכות ולהבחין שמשהו חסר, היא דורשת את האוכל שלה ואוכלת בשקט פנימי שמעורר בה קנאה, קולה המיילל בהברה קצרה כאילו היא היחידה ששמחה לשאול בשלומה ומתעניינת במצב רוחה.
בפעם הראשונה שהתעוררה מנחירותיו הרמות, הייתה צריכה לעזוב אותו, כשניסתה להסות את נחירותיו במרפקה בטפיחה קלה בצלעותיו, העירה אותו, לא נרדם מאותה שעת לילה מאוחרת וביום למחרת עצבנותו הילכה אימים עליה . הוא העיר לה למחרת כמעט בוכה
"בגללך לא ישנתי כל הלילה, בחיים אל תעירי אותי בכזו אגרסיביות דוחה; ככה את תמיד מתנפלת על אנשים וגורמת להם להרגיש בעמדתהתגוננות"?
"ומה אני צנצנת! אני צריכה לספוג את נהמת הנחירות שלך, זה כן בסדר". השתיקה יפה לטיפשים, הרהרה. סיוט הנחירות החל אחרי שנתיים להיכרותם. זכרה את המגע הראשון ביניהם, שאין לה את המרחב כולו, שהמיטה נחלקת לשני צדדים כשהיא מוחקת את הקמטים ומטשטשת את סימני הזרע שהשאיר בטרם יצא לעבודתו, בכל ערב כשחזר מעבודתו מחול הקְרֶשֶׁנְדּוֹ מסביב למיניותה הלך והתגבר בעלייה מדורגת ביחסיהם , דבר שהביא אותה להיות כרוכה אחריו, עד לקטע של נחרותיו בלילה , עצבנותו מיקיצה מבוהלת הביאו אותו לאין אונות ששחקה את יחסיהם. פעם באחד מוויכוחיהם התוודה לפניה שהוא נוהג לאונן בשירותים.
"מעדיף לישון כמו תינוק ולא לחכות לאורגזמה שלך שמרדימה אותי ואחר כך לא יכול להירדם, כי את לא מגיעה לסיפוק משום מה". עוד לפני שהיא מספיקה להגיב לתחושת העלבון הצורבת, היא חשה כמו ציפור בבור עמוק שהיא כרתה במו ידיה אף שחברותיה היללו ושיבח אותו, ופירטו את כל מעלותיו, הן צדקו, הוא היה מציאה, קשה היה לעמוד בפניו, אפשר להגיד שהוא עמד בכל תנאי הקבלה, נראה טוב, אבל לא יותר מדי, משקפיו היו נראות כתחתיות של שתי כוסות בירה, אף פעם לא הבינה מה הוא עושה עם כספו, אם הוא לא מזרים אותו לאסתטיקה, שתראה על חוטמו כמשהו שנעים להיות לידו, במקום שנתקל בשיחה עם אנשים המביטים בו בתמיהה, אולי מגחכים מאחורי גבו. יש בו מעלות טובות של ניקיון הבית, דואג לזרוק את הזבל, מחליף את גלילי נייר הטואלט ומתקן מדי פעם את הצנרת המתקלפת בשירותים ובגינה, לִידִידוֹתֶיהָ סיפרה שאין מאושרת ממנה ובתוכה ידעה שאלו תירוצים עלובים, קשה לה להגיד את מה שבאמת היא רוצה לומר, ולכן מספרת להן בדיות "שהיא מוכנה לאכול אותו כי יש לו טעם של עוף", היא שותקת ומשאירה את מחשבותיה בתוכה, היא יודעת שמשפטי חיבה כאלה נראות לא שפויות גם בעיניהן של ידידותיה , היא רוצה בכל זאת לשתף אחת מידידותיה בהלך מחשבותיה, בטלפון ידידתה מתנסחת בניסוח זהה לאלי, משהו שנשמע כמו תחושה של צער וכאב על סבלו של אחר. נדמה לה שאין בה צד מתנשא או שופט; ובכל זאת דומה שהיא בעצמה משאירה אחריה אדמה חרוכה, ולא דואגת ליישר את ההדורים לסלק את המכשולים ליישב סכסוכים או אי הבנות.
