זה כבר הסוף

זה כבר הסוף, השמיים הכחולים ניראו חיוורים מתמיד, על אף השמש היוקדת במחנה הרועש שביער חרובית. הרחבה המרכזית התמלאה בפרצופים עצובים, ובדמעות קטנות, רועשות או שקטות... זה כבר הסוף, וכולם מגיעים לקצה ההבנה הזאת.  אני לא מעכלת את זה, חשבתי בליבי, וידעתי שאני לא באמת יכולה לבכות כמו שאר האנשים באזור,אבל הבנתי קצת, שזה הסוף, סוף של סיפור, אחד מהסופים שנשארים נצורים בזיכרון, לתמיד.

הוא עמד שם, מין מנהיג שנעשה מטושטש, אולי אלו הדמעות שבעיניי האנשים שגרמו למוביל השבט להיראות פתאום שברירי כמו עלה נידף ברוח. הוא התחיל להבין, וכמה דקות לפני, ראיתי אותו מרכין את ראשו ומזיל דמעות שקטות, כי זה הוא, לעולם לא יבכה בדרמטיות שמושכת תשומת לב, זה כבר הסוף.

ידעתי שאלו הרגעים האחרונים שלי להסתכל בו, והבטחתי שלא אזיז את מבטי כשהוא יקלוט את פני מולו. גם הוא לא הזיז את מבטו הבוהה בי הפעם,מסתתר מאחורי משקפי השמש שנועדו להחביא את הדמעות, גם הוא הבין, שזה כבר הסוף, ההזדמנויות אזלו, והמבוכה מיותרת,הרי זה כבר הסוף.

אני אצטער אם אשאר לעמוד כאן בצד, חשבתי, אלו רגעים שלעולם לא יחזרו, אך בכל זאת, לא הצלחתי להזיז את רגליי לעברו, והסתכלתי חרישית באנשים שנפרדים ממנו לשלום.לאחר כמה דקות הוא שם לב אלי, ילדה שעומדת בצד ומסתכלת, הוא חייך אלי בהבעה ברורה, וזה באמת היה כבר ברור, זו ההזדמנות האחרונה שלנו. חיבקתי אותו, ואמרתי "חיכיתי לך", הוא חיבק אותי בחוזקה בחזרה, והעצב השתלט לגמרי על התנהלותו הנוקשה והמחושבת. "איזו חמודה" הוא אמר ולרגע ניראה שהוא לקח לעצמו כמה דקות מחוץ לעולם הממשי, הוא נצמד אלי ונשם אותי בהזדמנות האחרונה, כששיחרר את הנשימה ברחו לו כמה מילים, כאילו שאבדה לו השליטה ואמר "אני תמיד אוהב אותך".

זה כבר הסוף, הכל היה ברור, להם, לי ולו, ההזדמנויות אזלו, והמבוכה מיותרת, אם לא ננצל את הרגע האחרון נזכור לעד סיפור שלא נגמר, סוף בלי סיום, אבל עכשיו הוא נחתם,הכוכבים יפים וזורחים מעלינו, ידעתי שאראה אותם יום אחד. גם אני תמיד אוהב אותך.