מערבולת של מוות.

נאבדת אי שם בים של תובנות. תובנות ריקניות. נאכלת במערבולת שלא ניתן לצאת ממנה, המילים נמוגו, הנשימה הפכה לכבדה וכבדה יותר, לא הצלחת להוציא הגה מפיך. בעטת. ניסית להאבק בה, בך.

המערבולת גדלה וגדלה, שינתה את כל זוויות הראיה שהיו לך. השלטתה על חייך.
טבעת. במערבולת שאין יציאה ממנה. צרחת. רצית עזרה. רצית את הטפות המוסר האלה, אלה שסירבת לקבל בכל תוקף, כשנאמרו מקרובייך, שניסו להציל אותך, מאותה המערבולת.
אבל את המשכת בשלך. התעקשת. את מדברת בלב את הנשימות האחרונות שלך. המילים האחרונות שלך, יחרטו אצלך בזיכרון, התקווה האחרונה שלך, נעלמה. אין למי לצעוק. איש לא יוכל לשמוע אותך יותר. מאוחר מידיי.  איבדת את הנתיב שיכל להציל אותך, את מוצפת, באמצע שום-מקום, את יום אחד, פשוט תיעלמי לחלקים. לרסיסים. ואיש לא ינקה אחרייך. איש לא יאסוף מאחורייך לכלוכים. את תשתקעי, בדם של עצמך.
את לא רוצה לוותר. את עקשנית יותר מאיי פעם. את מבטיחה, שאם רק, אם רק תצאי מכאן, מעכשיו הכל השתנה. את תשני אותה. תשני את עצמך. את יודעת שאת משקרת. משקרת לעצמך. אבל את רוצה את זה כל כך. את משקרת לעצמך במצח נחושה, כאילו שהכל בסדר. את מבטיחה הבטחות שאת יודעת שלא תוכלי לעמוד בהן, ובכל זאת, את נשבעת. אבל היא, יודעת את האמת האמיתית שלך. את הכוונות שלך. היא רואה הכל. ואת, צריכה כבר ללכת מפה, כי הגיעה שעתך. הגיעה שעתך לשכב, חסרת אונים, על רצפת חול קרה, לבד.
את מצוייה בין הפטיש לסדן. יודעת שהכל בדימיון שלך. לא במציאות. אך היא ממשיכה לבלבל אותך, לעטוף אותך, במאות של מספרים. מספרים שעושים לך רע. היא מסובבת את המספרים העולים והיורדים סביבך, עוטפת את גרונך, ומושכת. מגיעה לקצה היכולת שלך. היא מושכת עוד. לקצה כוחותייך. הנשימות הכבדות נפסקות, מעתה, יש רק גמגומים. דימומים קטנים של המוות שלך. את נחנקת. רוצה לשחרר, אך משהו בך עוצר בעדה, עוצר בעדך. נותרת רפוייה אל מול המוות שלך, נותנת לה את האישור להשתלט עלייך, נותנת לה, אישור להפוך לחלק ממנה.