הצלילים של ישראל
אני מבלה את הלילה שלפני הנסיעה בשכיבה מול הטלויזיה ובצפיה בתוכניות באיזו תוכנית טבע או סרט בדיוני שממילא לא אזכור. כשהשעון המעורר מצלצל בארבע לפנות בוקר אני כבר אחרי המקלחת וארוחת הבוקר.
הצלילים השקטים והרגועים של עירי, מלמה, נעלמים בין הצלילים של שיקשוקי קרונות הרכבת שיוצאת ממלמה לכיוון קאסטרופ, שדה התעופה של קופנהגן.
צלילי שדה התעופה גם הם נעלמים מהר. ברגע שאני יושבת במטוס המוביל אותי לוינה, וכשאשב במטוס המוביל אותי לכיוון ישראל גם צלילי וינה ייעלמו ויישכחו. אם הטיסה יוצאת בזמן, אני נוחתת בנתב'ג בשלוש וחצי אחר-הצהרים ומיד לאחר בדיקת הדרכונים וחתימת הכניסה בדרכון, ההכנה הרגשית לקראת הפגישה מתחילה.
באולם היציאות אני רואה את הפנים שלי עומדות מולי ומחייכות. זו אחותי, שפעם היתה מתרגזת כשהיו אומרים לה שהיא דומה לאחותה הגדולה. מאז כבר התרגלה. היום היא רק מחייכת.
העמסת מזוודות באוטו, יציאה משדה התעופה ונסיעה לכוון בית ההורים.
הצליל הראשון של ישראל הוא דיווח מקוצר על כל מה שהיה וקרה מאז הפעם האחרונה שהייתי. את צליל ההנחיות בקשר לְמה לשאול ואת מי, ולפעמים גם באיזו צורה, אני מנסה לטשטש על ידי הבטה החוצה והנאה מהנוף המשתנה.
כשאנחנו מגיעות לבית ההורים אני תמיד חושבת על כך שלפתוח את הדלת לבית ההורים זה כמו לחזור ולהיות ילדה קטנה מחדש, או תלמידת תיכון שחוזרת אחרי הלימודים. ברגע שאני נוגעת בידית הדלת ומורידה אותה אני נכנסת לתפקיד הילדה, הבת-האחות -הדודה. אני יודעת למשל שאם לא אגיד מיד שאני רעבה וצמאה אמי תשאל לפחות ארבע פעמים ובסופו של דבר אהיה רעבה, צמאה ומרוגזת.
בערב המאוחר יותר אני מנסה לגמוע כמה שיותר תוכניות הטלויזיה, בכל הערוצים, על מנת למלא את החסר של כל החודשים שעברו מאז הייתי בישראל.
מתישהו אחרי חצות, אני מכבה את האור ואת הטלויזיה ומנסה להירדם.
משימה לא קלה. ההכנות הנפשיות, הנסיעה הארוכה, הרגשות והמחשבות בהחלט מטלות שאינן קלות לעיבוד, אבל בסיכומו של דבר העייפות גוברת ואני נרדמת.
בשעה ארבע וחצי בבוקר אני מתעוררת לצליל השני של ישראל.
זהו קולו של המואזין שכיום משתמש ברמקול על מנת להזכיר למתפללים המוסלמים שהגיעה שעת תפילה. העובדה שאני לא צריכה ללכת להתפלל ממש לא מפריעה למואזין. הוא שם על פול ווליום ושואג.
אני מצליחה להירדם אבל רק לזמן קצר.
הפעם זה התרנגול הקורא של השכן שגר ממול. הורי גרים בעיר ולא בכפר או מושב. למען האמת, הורי גרים בשכונה היחידה שנחשבת לשכונה השקטה ביותר בכל העיר. אבל, השכן ממול טרם הבין שהוא כבר מזמן עזב את המושב ובעיר אין צורך בתרנגול קורא כאשר יש מואזין שמעיר אותנו בארבע וחצי בבוקר!
לפעמים אני משתעשעת במחשבה לרדת בלילה, לגנוב את התרנגול ולתת אותו במתנה למואזין.
אני נרדמת שוב אבל מתעוררת כי אמי נכנסה למטבח. אמי לא מתעוררת בגלל המואזין וגם לא בגלל התרנגול אלא כי היא מאמינה שאם היא תכין את המרק בשעה חמש וחצי בבוקר לא אתעורר ואתרגז בגלל ריח הכורכום והכמון שהיא מכניסה למרק.
אמי לא יכולה לעבוד במטבח מבלי להקשיב לרדיו. מכירים את אלה שמקשיבים לשתי תחנות בבת אחת? אמי מצליחה עם חמש תחנות. בלתי אפשרי טכנית? בואו וספרו את זה לאמא!
אבי מתעורר בגלל הרדיו. הם מנצלים את הזמן לשבת ולאכול ארוחת בוקר ביחד. בשעות האלו מתנהלות השיחות הרציניות ביותר ביניהם אבל הכל בשקט על מנת שלא להעיר אותי.
אני מתהפכת לצד השני, טומנת את הראש מתחת לשמיכה, מתפללת שלא איחנק מהחום ואיכשהו נרדמת שוב.
האוטו לאיסוף אשפה מגיע בשעה שש. צעקות העובדים וחבטות פחי האשפה במדרכות מעירות אותי. העובדים ערים כבר מזמן, אבל שכחו שלא כולם צריכים לקום כל כך מוקדם. הם צעקנים אבל זריזים ונעלמים מהר.
בדרך פלא אני מצליחה להירדם שוב אבל רק לחמש עשרה דקות. יושקו, חבר מילדות, מגיע לאסוף את גיסו שגר מול הורי. שאול יודע שיושקו יבוא לאסוף אותו בשעה שש ורבע, כמו בכל בוקר מזה חמש עשרה שנה, אבל עובדה זו לא עוצרת בעד יושקו מלצפור: 'שאול, הגעתי. אני פה מחכה. הערתי את אילנה אז רד לפני שהיא מתרגזת עלי!'
אני מתעוררת. רצה למרפסת ומביטה ביושקו שמסתכל לכוון בית הורי ומחייך בפה מלא.
'בוקר טוב, אילנה, את בארץ. איזה יופי. מה העניינים?'
ואני עונה: 'הגעתי אתמול ואני עדיין נהנית מהצלילים של ישראל'.
