בצל המוות.

צועדת ברחבי הבית. חסרת מנוחה, חסרת שקט. לא יודעת לאן לברוח, לאן לרוץ. שק האבנים שעל גבך, החל להיקרע, האבנים הקטנות מחלחלות דרך אותם חריצים קטנים, וכל אבן קטנה, משאירה כתם בדרכך, כתם בחייך.
נועלת את דלת חדרך. מציצה מין הוילון, מוודה שאיש מין השכנים לא בוהה בך, שהיא, לא מסתכלת עלייך, ושופטת כל צעד שלך. פותחת את דלתות הארון. בגדים במידה גדולה נראים למולך. את סוגרת, נסוגה. את צועדת לכיוון הדלת בשנית, מושכת בידית, אך הדלת, לא נפתחת. מושכת שוב, ושוב, כוחך אוזל, את נדחקת בדלת, הישר לפינת החדר, בקצה המיטה. מסיטה את שיערך מעל פנייך, כמו בקרב איגרוף שקט, מתרוממת מעל פניי מיטתך.
פותחת את מגירת ההפתעות שלך. מגירת המסווה שלך מין הסביבה.
עיפרון שחור בידייך, אודם בצבעי ורוד בהיר, כאילו שזו את באמת.
את מורחת את העיפרון מתחת לעינייך, שלא יזההו. שלא יראו. שלא יתקרבו.
מסדרת את שיערך, כאילו שכך את באמת, יפה מתמיד. כמו שרצית להיות. כמו שתכננת, בחלומות שלך.
מסתכלת על מראת הקיר בחדר, ואינך מצליחה לראות דבר. חור שחור. בועה שחורה. אין בך טיפת אור,
והיא הבטיחה לך, והיא מקיימת. לעולם, לא תוכלי לראותך.
לא תוכלי לראות מבעד לעינייך האפופות בשחור, שפתייך הסדוקות ושיעריך המקורזל, אחרי מסכה אחר מסכה, שהיא ידעה להלביש עלייך. לראות לך, את מה שהיא רוצה שתראי, מראה לך, את החיים בצל המוות.