ללא מילים.

אנחנו הולכות יחד ביער. בחושך. כשלילה. לבד, אבל ביחד. את מחזיקה לי את היד. לוחשת כשאת רוצה להוציא הגה מפיך. מפוחדת. שתינו לא יודעות למה אנחנו שם, את רוצה לחזור. לחזור הביתה. אך שתינו לא יודעות את הדרך, הדרך החוצה. שמה נקלענו לעולם משלנו. עולם שאין יציאה ממנו. בחשכה, כשאין פנסיי רחוב, והשמש לא תשוב. לא מחר. לא אתמול.
אנחנו ממשיכות לצעוד, נשענות זו על כתפייה של זו, לפעמים צוחקות קצת, מנסות להעביר את תחושת הפחד.
רעש מעורפל נשמע מאחורי השיחים, כאילו שיכלו לזוז. יש להם רגליים. כמו שלי, כמו שלך. את נסוגה לאחור, מחזיקה חזק בחולצתי, מתחבאת מאחורי. לוחשת לי לא להתקרב. אנחנו רוצות לברוח כמה שיותר מהר. עכשיו!.שתינו מנסות לרוץ יחדיו, נתקעות אחת בשנייה, זו על זו, ונופלות. לקרקע.
ראשי אל מול האדמה, ידיי שמוטות לצדדים, אני שומעת אותך צועקת. מישהו כאן. את קוראת בשמי, אומרת לי לקום וללכת. אני מנסה להתהפך. לא. קומי. לכי. את מצווה עליי. אני מנסה להתרומם, רגליי חבולות. אני צולעת. אני מחכה לך. שם. אמרתי לה. היא השיבה בכן. כשעור סטירה נחתה על פרצופה.
היא קוראת שוב בשמי. רוצי! רוצי! תצילי את עצמך.קוראת עוד כמה פעמים כך.
אני קפואה במקומי. לא רוצה לזוז. מהר. היא ממשיכה לצעוק. מהר. מהר.
לא יכולה להכיל עוד. רצה. רצה. בלי להסתכל לאחור. שומעת את קולו הגס מאיים עלייה. את ידייה נאבקות בידיו. ברצונותיו.

-
ירייה שנשמעה. צרחתי את שמה. איש לא ענה לי. קראתי לה, שוב. אך ללא הועיל. נפלתי לאדמה. לא יכולתי לנשום. רסיסים בצבע אדום נראו מתחת לרגליי. ידעתי שהיינו צריכות להתחלף. יקירה שלי. ידעתי שאני צריכה למות במקומך. ידעתי.