לקיחה
חזרתי מהודו אחרי שעשיתי המון סמים,זיינתי הרבה נערות טבע ואיבדתי 15 ק"ג ממשקלי משלשולים של הצ'אי המחורבן הזה.
אחרי שבוע בו נרגעתי מזעזוע החזרה שאלתי עצמי מה לעשות.מכיוון שהרבה כסף לא היה באמתחתי החלטתי לצאת לשוק העבודה.
שירות התעסוקה הציע לי לעבוד כמאבטח בחברת שמירה בקניון מרכזי בעיר.ידעתי ששר בממשלה לא יציעו לי להיות אז לקחתי את מה שיש.עבדתי שישה חודשים בין שמונה לעשר שעות ביום בלפתוח תיקים,למשש אנשים בגב וסתם לעמוד.
חייתי כמו כלב בדירה בגודל קופסת גפרורים בשכונה של הנרקומנים,נערות הליווי והעבריינים הזוטרים של העיר ובקושי עמדתי בהוצאות המחייה,שכר הדירה וכו'.נשבר לי.
החלטתי למצוא עבודה עם שכר יותר טוב.באחת מחברות האבטחה הציעו לי עבודה בשכר של עשרת אלפים ש"ח לחודש כשהעוקץ הוא שאני לא חוזר הביתה חודש,אני חי בשטח על קופסאות שימורים והאזור הינו מועד לפורענות.מכיוון שהחיים שלי בכל מקרה לא היו שווים כל כך הרבה בצורה בה הם התנהלו,אמרתי למה לא והלכתי עם שק שינה להתחמק מכדורים,להכנס לבתים בחיפוש אחרי מטעני נפץ ולהיות בין 18 ל20 שעות ביממה כשטראומות למיניהן מתקופת שירותי הצבאי צצות,עולות ורודפות אותי בהקיץ ובשינה הקלה והטרופה שישנתי שם והתעוררתי שטוף זיעה קרה כשאני לא בטוח אם אני עדיין בחיים.
לאחר חודש חזרתי לעירי כדי לגלות שפינו אותי מהדירה בה הייתי מכיוון שלא עמדתי בתשלומי שכר הדירה וכל חפציי הלכו לעיקול בהוצאה לפועל או ככה לפחות הבנתי מהזקנה שישבה בחדר שהיה פעם הסלון שלי ועכשיו נראה כמו מחסן גרוטאות שהכיל את חפציה של הזקנה שכנראה שמרה אותם מילדותה במרוקו.
הלכתי אל משרד חברת האבטחה לקבל את הצ'ק ואת תלוש המשכורת שלי כדי שלפחות אוכל ליהנות מפרות עמלי בחודש האחרון ואולי אוכל למצוא מקום הגון להעביר בו את הלילות הבאים עד שאחזור שוב לשטח.
אף פעם לא האמנתי שיש באמת קש ששובר גב של גמל.
אבל כנראה שמס ההכנסה כן האמינו בכך.הם אפילו נתנו לו תווית מחיר של 4000 ש"ח.
גם הביטוח הלאומי שעיקלו 1000 ש"ח מחשבוני ורשות השידור שהחליטו שאני צריך לשלם מתישהו אגרת טלוויזיה שאף פעם בחיי לא ידעתי שיש דבר כזה בכלל בייחוד שאולי פעם אחת בעשרים ומשהו שנותיי ראיתי את הערוץ הממלכתי וגם זה היה די בשוגג,האמינו באותו קש.זהו.עד כאן.
עצרתי את הכל,ישבתי על ספסל ציבורי,חשבתי וניסיתי להירגע.
לאחר שעה של בהייה חצי מדיטטיבית שכנראה התערבבו בה השפעות מאוחרות של הסמים הכבדים שלקחתי בהודו הגעתי להארה.
זה היה בערך הדבר הכי פשוט בעולם.לא היה לי שום דבר להפסיד .
לקחתי את האקדח שהיה ברשותי ונכנסתי לסניף הבנק הקרוב לביתי.
חיכיתי בנימוס עד שהגיע תורי.
כשהפקידה הנחמדה שאלה אותי לרצוני חייכתי באדיבות,הנחתי את האקדח על שולחנה ולא אמרתי מילה.
חיכיתי בשלווה עד לאחר שהיא התגברה על הזעזוע הראשוני במשך כמה שניות טובות והתבוננתי בה מנסה ללחוץ בהסתר על כפתור האזעקה השקטה.לאחר שעשתה כן היא ניסתה להרוויח זמן בלדובב אותי כל אימת שיכלה.
השבתי לשאלותיה כשהשוטרים נכנסו לסניף הבנק,חוללו מהומה קטנה ולאחר שכל הנוכחים נשכבו על הרצפה ואני הייתי היחיד שנשארתי עומד הם כבלו אותי באזיקים והביאוני לבית המעצר.
לאחר המשפט נשלחתי לשנתיים בכלא שמור מינימלית עם תנאים טובים.
חיפשתי את החסרונות במקום ומצאתי שקצת הפריע לי שאין נשים.מלבד זאת הכל היה בערך אותו הדבר-אותם האנשים שהייתי גר בסביבתם עד עכשיו,העשייה היא בערך זהה-חוץ מכמה מסדרים זה היה בערך כלום.כמו העבודות הקודמות שלי.
גם עצם העובדה שלא יכולתי לצאת לא הפריעה לי כל כך.זה בערך מה שהיה גם בעבודות הקודמות שלי ואפילו כשיצאתי מהם חזרתי לדירה העלובה שלי.
ולעומת זאת,תנאי החיים שלי השתפרו בצורה שלא תאמן-מיטה נוחה,שלוש ארוחות ביום,טלוויזיה עם DVD וכמות סרטים בלתי מוגבלת,מחשב עם גישה לאינטרנט ואני לא צריך לעשות כמעט כלום.וכל זה במחיר סמלי של אפס שקלים חדשים עגולים.מלך.
בחודשיים הראשונים שביליתי שם החזרתי לעצמי לפחות כפליים מההשקעה של ארבעת אלפי השקלים במס ההכנסה ואפילו דאגתי במקצת לבעיית הנשים כשהתכתבתי בICQ (רק בכלא למדתי מה זה,לפני כן לא יכולתי להרשות לעצמי לקנות מחשב עם אינטרנט) עם נערת פרחים (מהסוג החביב עלי,ראו ערך הודו) מורדת במערכת שהתעצבנה על המדינה המזורגגת בה אנו חיים ששמה אדם עם נפש יפה כשלי מאחורי סורג ובריח (ציטוט מדויק של דבריה) והבטיחה שתגיע עוד שבוע לביקור התייחדות איתי אותו מותר לי לקיים פעם בחודש,שזו תדירות הרבה יותר גבוהה מזאת בה קיימתי יחסי מין בעבר.
כשקצינת השיקום באה לבקרני ולשאול אותי אם אני חושב שכבר שילמתי את חובי לחברה,אמרתי לה שלא.היא העריכה אותי על הכנות של דבריי ואמרה לי להודיע לה כל אימת שארגיש מוכן והיא תטפל במקרה שלי במיטב אמצעיה ויכולתה.הודיתי לה וחזרתי לשחק סוליטייר במחשב.
בפגישה החודשית שהייתה לי עם היועצת הפסיכולוגית השיקומית שקבעה בהתחלה, כשנכנסתי לכלא,כי אני סובל מעוינות חמורה למערכת ומחוסר קבלת סמכות ומרות היא אמרה לי שאני מתקדם בצעדי ענק לחזרה להיות אדם תקין שמתפקד בחברה.
כנראה שזה היה בגלל דבריי הטובים שנאמרו בכנות לבב על המוסדות הציבוריים והמדינה שדואגת בזמן האחרון לכל צרכיי.
הודיתי גם בלבי לכל חבריי שעבדו איתי בחברת האבטחה ונתנו אלפי שקלים מכיסם בכדי שאנשים כמוני יהפכו לאנשים טובים יותר,תקינים לתפקוד בחברה.מי יודע,אני מרגיש כאן די טוב ואולי אפילו אשקול יום אחד להקים כאן משפחה.
אולי אפילו אוכל לקבל קצבת ילדים.
