מבט לכיוון אחד
בגינה, בלילה בגלימה שחורה, ישב. לא היה לו עם מי לדבר, כבר שנים שהוא על אותה אבן, מול הגדר באותה גינה. כבר שנים שהעוברים ושבים מתעלמים מקיומו. כשהוא שומע את קירקוש עגלת השיטור השכונתי על אבני הכביש, הוא מחביא את עצמו עמוק יותר בתוך העלטה. משתדל לא להתבלט, לא למשוך תשומת לב. לעיתים עוברת בחורה ליד הגדר, אם היא מוצאת חן בעיניו, אז הוא מנפח את גופו היושב, מנסה להרשימה בגודלו. הוא גדול, מטר ותשעים סנטימטרים, כתפים אדירות וקיבורת זרוע רחבה. רגליים שריריות ובטן שטוחה, פלדה. פניו תמימות כמו של ילד שעוד לא חטא. עיניו ישירות וכנות וגבותיו העבות מגינות על הריסים הארוכים שלא יפלו. פיו מחייך בדרך כלל, אך לא תמיד, לא כשהוא מרגיש שמחפשים אותו.
לילה לילה ליד אותה גדר, על אותה אבן, מביט דרך אותה פירצה. הוא לא מתחשב בגשם, או בשלג. אך בלילות בהירים הוא נזהר, משתדל להיטמע בצל העץ. הכופף עלעליו ומסתירו, הוא אינו מבין למה הוא יושב כך ומחכה.
מחכה למי? למה? משהו דחף אותו לאותה נקודה, לאותו חיפוש. דרך המבט הבוחן את העוברים ושבים.
רוח עילעלה בענפים ועלים נשרו בין אצבעותיו. חצות עוד רחוק, ערביים זמנם עבר. קולות המולה עלו מהרחוב המוביל לגדר שלו. בשלב כזה בדרך כלל הוא מתכופף, מביט דרך הפירצה ומחכה לראות, מי יעבור? כלבים נבחו ואנשים צעקו. קול ריצה השיג את הצועקים. נער הוא זה הנס על נפשו, ואחריו במרחק לא גדול, עבי בשר ומזוקנים, כמה מגברי העיירה.
מוזר, בידיו החזיק הנער שרשרת של נקניקיות המחוברות זו אל זו. כאילו רק הוכנו.הנער אחז בהן למרות ריצתו המהירה, אימצן אל ליבו, התאמץ שלא יפלו ויתפזרו. המעיל הקרוע שלבש נשרך אחריו בבוץ והיקשה על ריצתו. כובע קסקט הסתיר את פניו. בעל הגלימה שמע את נשימותיו החפוזות גם ממקומו. את הנסיונות לבלוע את האוויר שחסר לראות מהמאמץ.
הדמות המשיכה לשבת, רואה בעיניה המרחיקות ראות, את המרדף. היא לא זזה ממקומה. הוא ראה איך הנער מתחמק מכלב או מפח שהיה בדרכו. איך הוא מפתל את גופו בין העגלות ללא הסוסים, שהיו בשעה כזו באורוות אוכלים את ארוחתם. והוא הנער, ממשיך ואוחז את הנקניקיות, ונס על נפשו.
הגברים החלו להתעייף, גם הנער. אך נעוריו והפחד, בעל הגלימה הרגיש בפחד, הריח אותו גם דרך הלילה. כל אלה גרמו לנער להאריך את פסיעות ריצתו. אחד הכלבים השיגו ונשך את מעילו. בכוחות אדירים משך הנער את המעיל בכתיפיו. במין תנועת יאוש ותלש את המעיל מפי הכלב. עוד חור כבר לא יזיק למעיל.
הדמות קמה ממקומה, בקושי. מרגישה שיש משהו שהוא יכול לעשות. כאילו הנואשות של הנער דחפה אותו לקום ממקומו עוד לפני זריחת הקרניים הראשונות. הוא לא זכר שאי פעם הוא קם לפני כן. הוא קרב אל הגדר וקרא אל הנער: "לכאן."
הנער שמע ודילג מעל הגדר. אוחז בידו האחת את הנקניקיות ובשניה את המחסום שלפניו. "תודה." קרא אל מאחורי כתפו, והמשיך במנוסתו.
הגברים שהגיעו אל הגד, עייפים. לא יכלו לה. הייתה גבוה עבורם. ולהקיף אותה לא היה כדאי.
הדמות בגלימה חזרה אל מקום מושבה. באנחה כבדה התיישבה. הוא כל כך רצה לשאול את הנער למה גנב את הנקניקיות. שנים כבר לא דיבר עם איש, זו פעם ראשונה שמישהו חוצא את הגדר בנקודה זו. הוא הרגיש חולשה, סחרחורת. הוא הביט על רגליו, הם נעלמו. וכך אט אט נעלם עוד חלק מגופו. הוא פחד. אף פעם הוא לא נעלם.
התמוססות גופו לקחה זמן מה ולכן זו פעם ראשונה יכול היה לסובב את ראשו שלא היה מקובע יותר אל גוף שגרם לו לראות רק מה שמעבר לגדר. וכשסובב אותו ראה שהאבן שהוא יושב עליה דומה לאבנים רבות אחרות בגינה. כולן שטוחות, על כולן מספרים ואותיות, על כולן יש צלב.
סוף סוף הוא הבין איפה הוא, מיהו ולמי חיכה כל השנים.
